נשים שעוברות טיפולים שונים לסרטן סובלות מנשירת שיער הגוף. במיוחד, הדבר מהווה אתגר ממשי כשמדובר על שיער הראש. במאמר אחר התייחסנו בהרחבה לשאלה האם מותר לבצע איפור קבוע בגבות במצב זה (והמסקנה היא שלחולות סרטן בוודאי שהדבר מותר). כעת נעסוק בשאלת הפאה המודבקת לראש.

בשונה מהפאות הרגילות שאותן מניחים על שיער הראש הטבעי, פאות אלו מונחות ישירות על הקרקפת, בשל העובדה ששיער הראש נשר. בעוד שפאות רגילות מוחזקות על גבי השיער באמצעות סרטי מתיחה ו"קליפסים", לפאות אלו אין במה להיאחז, ולכן נעשה בימוש בדבק רפואי מיוחד (בדרך כלל היפואלרגני) שמדביק את הפאה אל הקרקפת. הצמדת הפאה בדרך זו מהדקת את הפאה היטב אל הראש ללא תזוזה ושומרת על מראה טבעי. היתרונות של הדבר ברורים גם כשמדובר בנשים נשואות המקפידות לכסות את שיער ראשן.

את הפאה מסירים מן הראש פעם בכמה שבועות – הדבר תלוי בסוג ואיכות ההדבקה ובשיער, מנקים את הקרקפת, ומדביקים את הפאה מחדש. התהליך מתבצע לרוב בידי אשת מקצוע, משום שעלולים להיגרם נזקים לעור (וכן בכדי שלא להדביק את הפאה חזק מדי לקרקפת ובכך לגרום לאי נוחות או כאבים), ומשום כך נדרשת מיומנות בכל התהליך.

אחת השאלות שהשימוש בפאה מודבקת מעלה, נוגעת לטבילה עם פאה זו, האם היא חוצצת בטבילה או לא.

הייחוד בשאלה זו קשור בכך שמצינו לדעות שונות חומרא מיוחדת בראש יותר מאשר בשאר הגוף, ונפרט.

בסוכה ו, ב מצינו:

"דבר תורה, רובו ומקפיד עליו – חוצץ, ושאינו מקפיד עליו – אינו חוצץ. וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד".

הוי אומר – רק "מיעוטו שאינו מקפיד" אינו חוצץ כלל. והנה כותב הרמב"ם (מקואות ב' טו):

"שתי שערות או יתר שהיו קשורין כאחת קשר אחד אינן חוצצין מפני שהמים באין בהן, ושערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהיה מקפיד עליה, אבל אם אינו מקפיד עליה עלתה לו טבילה עד שתהיה רוב שערו קשור נימא נימא בפני עצמה, כזה הורו הגאונים, ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השיער אלא אף על פי שכל שיער ראשו קשור נימא נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אא"כ נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכל רוב גופו כמו שביארנו, ואחד הנדה ואחד שאר הטמאין שיש בראשן שיער".

ועל כך השיג הראב"ד: "ויראה לי ששערו עד שיש בראשן שיער. א"א כדברי הגאונים הוא העיקר".

כלומר נחלקו הראשונים האם הדין דאורייתא של "רובו המקפיד", והדין דרבנן של "רובו שאינו מקפיד", מתייחסים לרוב הגוף בכללותו בלי לחלק בין מקום למקום בגוף, ולכן תמיד נצטרך חציצה על רוב הגוף בכדי שיהיה חוצץ מדאורייתא (אם מקפיד) או מדרבנן (אם אינו מקפיד), או שדין זה מתייחס בנפרד לגוף, ובנפרד לשערות: דעת הגאונים שאם רוב השיער חצוץ (כגון שהוא קשור נימה בנימה), חוצץ, אפילו שאר הגוף אין בו חציצות, אבל דעת הרמב"ם אינה כן אלא צריך רוב הגוף בכללותו.

והראב"ד הסכים עם הגאונים, וכבר כתבו הפוסקים עי' ביאור הגר"א סי' קצ"ח שכדבריהם מוכח בגמרא בבבא קמא פב, א, וכתב הבית יוסף (יו"ד סי' קצ"ח) שכן דעת רוב הפוסקים [וכ"כ רי"ו וכך נראה מדברי הרא"ש] ועל פי זה פסק הב"י בשו"ע סעיף ה' כדעת הגאונים.

ולעומת זאת בדברי הכלבו (סימן פו) נראה שהוא מסיק כדעת הרמב"ם, וכן פסק המאירי למקואות (פ"ט מ"ג), וכן נראה מדברי הרשב"ץ (נדה סז) שרק הביא את דברי הרמב"ם, וכן כתב הערוך השלחן (סעיף כה) בדעת הטור. ואם כך יוצא שדעת הרמב"ם אינה יחידאה בזה ואם כך נוכל לצרף אותה כסניף להקל.

והנה בנידון דידן אין חציצה בשיער עצמו שהרי אין שיער, ויש רק את "מקום שיער שבראש", ויש לדון מה גדרו לענין חציצה. והנה בשיטת הגאונים מצינו שלש טעמים:

• הגרי"ז בתחילת הל' מקואות ביאר שבכל דיני התורה השער והגוף נידונים כל אחד לעצמו.
• הריטב"א כתב בדעת רש"י שאין זה אלא הלכה למשה מסיני. וע"ע אור שמח (פ"ד ה"ב באיסורי ביאה).
• והר"ן בעירובין כתב שיש תרי קראי, כי הדין של חציצה בבשר נלמד מורחץ את בשרו במים, והגמ' דרשה את הטפל לבשרו שזה השער, וכיון שהתורה הצריכה שתי מקורות, ללמד על הדין של חציצה בשער, מכאן למדו הגאונים שיש לחלק בניהם.

ולכאורה לשלשת הסברות הללו אין טעם לסבור ש"מקום השיער" בראש יהיה שונה משאר בשר גוף האדם ונידון לכשעצמו, וכל החידוש שחידשו הגאונים מתייחס לשיער עצמו, שהוא זה הנידון לבדו לשיטת הגר"ז, ועליו מצינו את ההלכה למשה מסיני, ובפרט לדברי הר"ן שהוא לכאורה הטעם היסודי בהלכה זו, שדין השיער נבדל משאר הגוף אחר שמצינו בו ילפותא בפני עצמה, בוודאי שזהו דין בשיער עצמו ולא במקום שיער, שהרי הילפותא היא "את הטפל לבשרו", והוא השיער עצמו דווקא.

עוד דנו הפוסקים בדעת הגאונים האם כל השער נמדד ביחד, דהיינו שכדי שיהיה רוב צריך שיהיה חציצה על רוב שערות של הגוף, או שדי בכך שבאותו מקום שנמצאת החציצה יהיה רוב שם, וספק זה הסתפק הפרישה, ועיין בחכ"א (כלל קיט סעיף ה) שמשמע מדבריו שמודדים כל מקום שער בפני עצמו, ואם שם יש רוב הרי זה חוצץ, וכן הביא הסד"ט (ס"ק יז) בשם התפל"מ והפרישה מסתפק בזה והסד"ט כתב שאין הכרע לזה.

ולמעשה נח' הפוסקים בזה, דעת ערוך השלחן (סעיף כה) וכן החכ"א (סעיף ג) להחמיר בזה, אמנם מאידך דעת הפרד"ר להקל וסובר שמחשבים את מקום כל השיער ביחד.

אמנם מצינו שיטה ג' בזה בדברי המהרא"ל צינץ בשו"ת משיבת נפש (סימן יב אות ט) שכתב שבאמת כל הנדון של הגאונים הוא דוקא בשער הראש בגלל חשיבות הראש שדנים אותה כמקום בפנ"ע, אבל שאר מקומות של שער שבגוף דנים אותם כמו הגוף עצמו. ומבואר עוד בדבריו שאישה קרחת, מקום בשר הראש דנים אותו כמקום בפנ"ע. ועיין באבני שהם (עמ' תתז) שמביא בשם עוד פוסקים שמשמע כדבריו, אך לגבי קרח סוברים שדנים את הבשר כחלק מהבשר של הגוף.

וכאמור מדברי הפוסקים שדנו בשיטת הגאונים לשתף כל שיער הגוף לרוב שיער, ברור שחולקים על שיטה זו וסוברים שהשיער דווקא הוא הנידון ואין יתרון למקום הראש כלל, וזה משמע בין לסוברים למעשה שמצרפים כל שיער הגוף ובין לסוברים ששיער הראש נידון לבדו, כי בין אלו ובין אלו לא התייחסו למקום השיער כחשוב כפי שכתב מהרא"ל צינץ, אלא התייחסו לכינוס שיער הראש בפני עצמו ותו לא מידי.

ועוד מצאתי בזה מאמר מאת הגאון רבי גבריאל טולדנו באסיא פ"ה-פ"ו, שהביא גם מה שכתב בספר קנאת סופרים לגאון רבי שלמה קלוגר, שכשהחציצה בשיער אינה מיניה וביה בשיער – כמו הדוגמא שדנו בה בפוסקים בנימא שנקשרה – אלא החציצה באה ממקור אחר חיצוני, לכל הדעות בין להרמב"ם ובין להגאונים הולכים אחרי רוב הגוף ואין ייחודיות לרוב שיער. וכתב הרב טולדנו לדייק מכך שדוקא השיער נידון לעצמו, אבל לא שמקום הראש נידון לעצמו, שאם מקום הראש הוא השונה משאר מקומות שבגוף, מה אכפת לן באיזה אופן באה החציצה.

ובאמת לכאורה יש סמך לדבר זה מעצם העובדה שגם כאשר נימת שיער נקשרת, הרי אין יותר חציצה על מקום הראש גופא, והחציצה עצמה היא בשיער מיניה וביה, ודוק.

לפי זה מסתבר לדעת רוב הפוסקים שבמצב שבו אין שיער בראש, חציצה של פאה מודבקת אינה בכלל "רובו".

[בקשר לכך יש לציין ולהעיר שמצוי שלא כל שיער הראש נושר, ואם כן יש לעיין האם כמה שערות שנשארו על הראש ייחשבו רוב שיער, או שדנים רוב שיער בעלמא, ומסתבר כהצד הראשון, ואם כן צריכים להקפיד שלא יישארו שערות כלל].

ולגבי חציצה דרבנן של מיעוטו המקפיד, נידון זה נכנס לנידון הגדול בפוסקים מה נחשב אינו מקפיד, האם כל דבר העומד להינטל בעתיד נחשב "מקפיד", כי נותן דעתו להסירו, וכאן יש שתי מצבים כאלה, האחד, פעם בכמה שבועות שמסירים כאמו את הפאה המודבקת, והשני, מה שמצפה ומקווה שישוב שיער ראשה לצמוח בבריאות, ושוב לא תצטרך לפאה כלל.

בנקודה הראשונה, יש להתייחס למשך הזמן שבו הפאה מונחת על הגוף מאחר שנחלקו הפוסקים כמה זמן דבר שדבוק לגוף בעיקר מטעמים רפואיים נחשב קבוע ואינו מקפיד, עיין שו"ת חלקת יואב יו"ד סי' ז, ושו"ת אב"נ יו"ד סי' רס"ב, וכשזה נשאר כמה חודשים יש פתח גדול להיתר, כי התייחסו לזה הרבה פוסקים כדבר שבטל וטפל לגוף. כן אנו צריכים להתחשב גם בדעת הפוסקים שרטיה שמסירים אותה ושוב מדביקים אחרת במקומה, נחשבת קבועה ואינה חוצצת.

בנקודה השניה, יש להתחשב בכך שאין זמן קבוע ומוגדר מתי תוכל להסיר את הפאה, אף שבערך הדבר צפוי.

ובעיקר יש להתחשב בכך שהאישה מעוניינת ורוצה את הפאה, ובזה שונה הדבר מסוגי הרטיות שאך שיש להן מטרה רפואית היא מצפה מתי לא תצטרך לזה, ואף בזמן שהיא צריכה להן היא אינה רוצה בהן כלל, אלא שמוכרחה לזה, ולכן מצפה מתי יבוא זמן ותסירן, אבל בפאה זו יש לה רצון חיובי לזה שהרי אין לה הכרח רפואי כלשהו לשים את הפאה.

ובדברי הפוסקים מצינו בזה שלש שיטות[1]:

• בנשמת אברהם (חלק ב' עמ' רס"ה) כתב בשם הגרי"י נויבירט זצ"ל, להחמיר ולאסור לטבול עם הפאה הזאת, משום שהפאה מכסה את כל הראש ומבואר בחכמת אדם (כלל קי"ט סוף סעיף ג') שאם כל השיער מכוסה, גם באינו מקפיד הוא חוצץ מדאורייתא, ע"כ. [ועיין עוד בבינת אדם (שם אות י"ב) שמבואר בדבריו שהטעם שצבע לנוי שיש בו ממש אינו חוצץ – הוא משום 'אינו מקפיד', ולכן ברובו חוצץ. ועיין בשו"ת בגדי ישע (יו"ד סימן כ"ג) שחציצה בכולו חוצצת גם בדבר העשוי לנוי]. אמנם כאמור מסתימת הפוסקים נראה שדוקא השיער נדון לעצמו וחוצץ ברובו אף באינו מקפיד, ובכולו – חוצץ מדאורייתא, אך במקרה שהשיער כולו נשר ולא נותרו אפילו מעט שערות – הראש אינו נדון לעצמו, וגם חציצה בכולו דינה כחציצה במיעוט הגוף. עיין בארחות חיים (הלכות טהרת הנדה סימן י' סוף סעיף ח'); שיעורי טהרה (עמ' שנ"ה); אבני שהם (חלק ב' עמ' תת"ז).
• בדרכי טהרה (עמ' 211) כתב שיש לשאול בזה מורה הוראה, וכנראה שדעתו שהדבר תלוי בכל מקרה לגופו.
• ויש מקילים ומתירים במצב חמור זה לאישה לטבול עם הפאה המודבקת על ראשה, עיין אבני שהם שם, וכך מסקנת הרב טולדנו שם, ועיין עוד בספר אבני שהם (במילואים עמ' ל"ו) שדן באשה הסובלת מנשירת שיער ומודבקת לראשה רשת מיוחדת שעליה שזור השיער. ההדבקה מחזיקה מעמד כחמשה שבועות, ואז מסירים אותה ומדביקים מחדש. וכתב שיש להקל בזה היות ונעשה לנוי ואף שיש בו ממשות, ואף שהשיער נדון בפני עצמו וברובו חוצץ גם באינו מקפיד, בדבר העשוי לנוי הטעם שאינו חוצץ אינו משום שאין מקפידים עליו אלא משום שנדון כגופו ממש. והוסיף עוד שאף אם הטבילה הזדמנה כך שהאשה יכולה לטבול מיד לאחר הסרת הפאה וללכת למחרת להדביק אותה מחדש, אך היא מתביישת מכך – יש להקל לה לטבול עם הפאה המודבקת. [ועיין בשו"ת פני אריה (סימן ו') שדבר שרוצים בו משום נוי, אפילו בכל השער אינו חוצץ, ומשום שהוא נחשב כאילו הוא מגופו. ועיין עוד בספר חוט שני (עמ' ש"ח) ובספר פתחי דעת (פרק כ"ח הערה ט"ו). ועיין עוד בשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק ג' סימן ס"ב) שדן בענין ריסים המודבקים בדבק חזק הנעשים לנוי, ואי אפשר להסירם ובמשך הזמן הם נופלים ואז מדביקים מחדש, וכתב שלכתחילה אין לעשות כן אלא אם בלא זה תהא מאוסה על בעלה, אך אם כבר עשתה ואינה יכול להסירם, מותרת לטבול עמהם.

[1] שסוכמו היטב בקונטרסו של חבר בית מדרשנו, הרב חננאל היילברון.