בשו"ע (יורה דעה סימן קצז, ב) נפסק: "אם בעלה בעיר, מצוה לטבול בזמנה שלא לבטל מפריה ורביה אפילו לילה אחת".

בגמרא בנדה (ל, א) ויומא (ח, א) יש מחלוקת בין סתמא דגמרא ש"טבילה בזמנה מצוה", כלומר שמי שנטמא מצותו לטבול בזמן הראוי לטהרתו, לבין ר' יוסי בר יהודה שסובר שטבילה בזמנה אינה מצוה, כלומר שאין עליו מצוה כזאת, אלא במן שיטבול יטהר ותו לא.

ונחלקו הראשונים איך פוסקים להלכה למעשה, התוס' שם מביא את שיטת ר"ח שפוסק שקי"ל שטבילה בזמנה מצוה, אמנם דעת ר"ת שטבילה בזמנה אינה מצוה, ומביא ראיה שהרי בזמנינו כל הנשים לא טובלות בזמן, וע"כ שטבילה בזמנה אינה מצוה.

ועוד נחלקו הראשונים לדעה שטבילה בזמנה מצוה, אם הטובלת שלא בזמן מצוה בידה או לא, דעת הראב"ד שבזמננו שאינן טובלות בזמנן אין בזה מצוה, וכך גם דעת המהרי"ק שורש לה, אבל בשאלתות (אחרי מות צו) כתב שגם בזמנינו הוי מצוה, וכן כתבו התוס' שר"ש הנהיג לטבול את בתו אף בימי החורף בזמנה ואפי' אין בעלה בעיר.

וכן מוכח לכאורה מדברי הטור שאחרי שהביא את דעת ר"ח כתב "הלכך מצוה שתטבול מיד אחרי ימי ספירתה",  והקשה הב"י שלכאורה זה גופא מה שאמר ר"ח, ומה בא להוסיף הטור, ויישב שרצונו לומר שלא נטעה לחשוב שכיון שבזמנינו בין כך טובלות שלא בזמן אם כך גם למ"ד שטבילה בזמנה מצוה מכל מקום בזמנינו לא, קמ"ל שכיון שכל מה שהם מעוכבות הוא בגלל תקנת חז"ל אם כך עדיין נחשב טבילה בזמנה והוי מצוה.

[נפקא מינה בזה הוא אם דוחה יוה"כ וט' באב, שאסורים בתשמיש, ולכן אם טבילה בזמנה אינה מצוה, אין מה שידחה את איסור הרחיצה בימים אלו, אבל אם מצוה היא, דוחה איסור רחיצה, ועיין להלן].

והבית יוסף כתב בסיכום הנידון כך:

"ואני אומר דלאו הכי סוגיין דעלמא אלא כמאן דאמר טבילה בזמנה אינה מצוה שהרי אין לך אשה טובלת כשאין בעלה בעיר ומכל מקום נראה שאם בעלה בעיר מצוה לטבול בזמנה שהרי מצינו (עירובין סג, ב) ביהושע שנענש על שביטל את ישראל מפריה ורביה לילה אחת ואם היא מתאחרת מלטבול כדי לצער את בעלה עבירה היא בידה וכתוב בספר הזוהר (משפטים קיא.) בענין סודות ההוא סבא שהאשה שעושה כן גורמת כמה רעות בעולם בר אי איהו לא חייש ולא אשגח לדין".

ועל פי זה פסק השו"ע שאינה מצוה כמבואר בדבריו בב"י שהרי בזמנינו לא טובלות בזמן, אמנם כתב הש"ע שאם בעלה בעיר יש מצוה מחמת פר"ו גם למ"ד שטבילה בזמנה אינה מצוה, וכן כתב הט"ז (ס"ק ב) והש"ך (ס"ק ג) שלכן אלמנות ובתולות אינן טובלות.

נידון הלכתי זה משמעותי בכמה נידונים רפואיים, ובפרט שמקרים שבהם אין אפשרות לפריה ורביה, כגון שאחד מבני הזוג אינו ראוי לילדים, באופן טבעי או בעקבות פעולות כמו קשירת חצוצרות, וכן במקרה שבו הדרך היחידה להביא ילדים היא בעזרת טיפולים, או במקרה שכלל בני הזוג אינם יכולים לשמש, בעקבות מחלת אחד מבני הזוג, האם במקרים אלו גם כן יש מצוה לטבול בזמן או לא.

ובאמת כתבו אחרונים (בן איש חי פרשת וירא אות כד, בדי השלחן ס"ק יג) שגם אם אין פריה ורביה מכל מקום יש מצוה אם בעלה בעיר מחמת מצות עונה.

ובשיעורי שבט הלוי (ס"ק ג) כתב עוד שגם אם לא יכולים לעשות תשמיש כלל משום בריאות וכדומה, בכל אופן יש מצוה מחמת שאר קירבות, והביא שכך קיבל מרבותיו שמיד שתוכל לטבול שתטבול כדי שתהיה טהורה לבעלה, עיי"ש.

ואמנם מי שבעלה אינו בעיר, ולכן אין לה לא עונה ולא שאר קריבות, אין עניין לטבול, כיון שקי"ל טבילה בזמנה אינה מצוה, ולא עוד אלא שיש סכנה בזה מחמת דיבוק הרוחות כמו שכתב בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן עז) וכן כתב הבא"ח (פר' פ' שמיני אות כ), ומי שטבלה תניח תינוק במטה וסכין תחת הכרים.

והבן איש חי הסתפק מה תעשה באופן שהיא ובעלה בעיר אלא שכל אחד מהם ישן במקום אחר, והדבר מצוי באופן שהבעל מאושפז בבית החולים, ואינו בביתו, והגיע זמן טבילתה, ובפרט אם בעלה יתאחר מלבא כמה לילות, אם הסכנה דווקא בליל טבילתה, או בכל הלילות צריכה לעשות את זה.

ואמנם בדבריו בשו"ת תורה לשמה (סימן רטז) מבואר שלא חשש לזה כל כך, וז"ל שם:

"דבר זה שאומרים העולם שיש חשש סכנה לטבול אם אין בעלה בעיר מפני דיבוק רוח טומאה ומזיקין לא נמצא כתוב בגמרא ולא בפוסקים הראשונים, ואדרבה מגמרא מוכח דליכא למיחש בזה והוא דאיתא בגמרא דשבת דף קכ"ט ע"א ברתיה דרב חסדא טבלה בגו תלתין יומין שלא בפני בעלה ואצטניאת ואמטוי לערסה בתריה דרבא לפומבדיתא ע"ש והא לך מעשה רב בגדולי ישראל באשתו של רבא שטבלה אף על פי שאין בעלה בעיר ולא חשה לסכנת דיבוק רוח טומאה ומזיקין ואף על גב דבדורות ההם הוו שכיחי מזיקין טפי ויש הפרש אלף פעמים על זמן זה ובימיהם היו חוששין כמה חששות בעבור המזיקין ועתה אין חוששים כלל ובת רב חסדא עצמה היתה חוששת על רבא בעלה מן המזיקין כשנכנס לבית הכסא ועשתה לו תיקון על זה.

גם מסתימות הפוסקים הראשונים ז"ל נראה דלא חשו בהכי ועיין למרן ז"ל בב"י י"ד סי' קצ"ז וז"ל ואני אומר דלאו סוגיין דעלמא אלא כמ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה היא שהרי אין לך אשה טובלת כשאין בעלה בעיר ע"ש ואי איתא להך חששה דרוח טומאה ומזיקין מאי קא מוכח מהא ודילמא משום חשש הנז' אינה טובלת כשאין בעלה בעיר אלא ודאי לא חיישינן לזה וכיוצא בראיה זו יש להוכיח ג"כ מדברי שאר הפוסקים ז"ל ועיין להש"ך ז"ל סי' קצ"ז ס"ק ג' ע"ש מיהו נראה מאחר שכתבתם שהעולם מקפידים עתה בזה טוב ליזהר", עכ"ל.

ובשעורי שבה"ל כתב שאפשר להקל שלא תישן לבדה אלא עם אשה אחרת או תינוק בחדר ואם א"א לה אפשר להקל שתניח סכין תחת הכר, ואם הבעל יחזור מחו"ל, שתטבול ביום שלפני בואו.