בשבת חול המועד סוכות, על פי מנהג האשכנזים, קוראים את מגילת קהלת. בין עושר דברי החכמה שהצפין שלמה המלך במגילה זו, ישנו פסוק מפורסם:
כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב. (קהלת א, יח)
ואכן – ידע הוא לא רק כוח, לפעמים הוא גם מקור לדאגה ולמכאוב לב. יש עזרא מפרש כך את הפסוק:
"כי המשכיל המכיר דברי העולם ברוב חכמתו, תמיד יהיה לו כעס ומכאוב, ולא ישמח בבנים – בעבור דעתו שאחריתם למות בחייו או אחריו; ולא בעושר – כעוף יעופף, וגם לא יועיל ויושיע ביום האיד; ויום המות נתון בין שתי עיניו”.
המשכיל הוא אדם מודאג, בגלל שהוא יודע כמה פגעים, אסונות ומחלות ישנן בעולם ועד כמה האדם שברירי. על אחת כמה וכמה אנשים שחולה במחלה קשה, או שיש חשש כזה לגביו. כמה מכאוב לחיגרם לו כמו מידע רב?
ואכן, זו אחת משאלות המפתח של האתיקה הרפואית. האם אפשר, או אפילו חייב, הרופא לגלות לחולה בכלל, וחולה אנוש בפרט, מה מצב רפואי? האם במחלה שרוב החולים בה סופם למיתה מותר לגלות לחולה? ואם כן באיזה שלב של המחלה, ואיזה נוסח להודיע לו על מצבו?
על מנת להבין טוב יותר את הנושא ננסה למפות את השיקולים בעד ונגד. מצד אחד, ישנו הערך הבסיסי של אמירת אמת והרחקות משקר. כמו כן, קיימת רווחת, שתת ביטוי קול החקי זכויות החולה, לפיה "זכות לדעת", ללא לשש כל שיקול דעת נוסף. הסתרת מידע מהחולה תגרום לרופא גם טרחה איך לתמרן את החולה לבדיקות וטיפולים ללא שיבין את מצבו. מצד החולה, התייעצות עם רופאים אחרים. אפשר לחשוב גם על חולה שידיעת מצבו תמריץ אותו לגייס את כל הכוחות הנפשיים והנפשיים להתגבר על מחלת המחלה. במצב של חולה טרמינלי, אמירת האמת חיונית בעניין שהחולה יספיק להתפלל על מצבו, לעשות חשבון נפש, תשובה, לומר וידוי, וכן לערוך צוואה מסודרת. הם חולים טרמינליים שהמתח הנובע מחוסר הידיעה קשה להם ולאפשר להם לתכנן את סוף חייהם במנוחת הנפש.
מצד שני, בקשת החולה לדעת את מצבו איננה משקפת תמיד את דעתו ורצונו, ועלולה לגרום לדיכאון ייאוש וחוסר רצון לחיות. על חשש זה נאמר בגמ' (נדרים מ' ע"א) שאין לבקר את החולה בשלוש השעות של היום, שאז חולשתו גדולה. ומפרשים שם הראשונים: "שיסבור שהוא כבר מסוכן שאין התפילה מועילה לו" (-רא"ש). רואים משם את חשיבות אי ייאושו של המבקר את החולה, וקל וחומר לחולה עצמו. החולה גם לפתח חשדנות שהצוות רפואית אינטוש אותו לאור מצבו הקשה, חוסר אמון זה יכול להזיק לכל מהלך הדרך בו.
גם במצבים, ולפעמים כל כך קריטיים גילוי רפואי מלא ומפורט הוא מידע חסר תועלתול להדאיג לחינם את המטופל. אם הרופא יסבר את אוזנו של חולה טרום ניתוח על כל הסיבוכים האפשריים שתועדו אי פעם בספרות, יעלה אצלו בוודאות את רמת החרדה, שלא תתרום מצבו רפואי. חולה שמופנה לסדרת בדיקות סרט לאשש או לשלולן (ל”ע), האם על הרופא לספר לו בפרוטרוט על כל החשדות שיש לו, או לשלוח אותו להיבדק בתמימות ובכך לספק לו מספר שבועות של רוגע ושקט נפשי?
על פי חוק זכויות החולה הישראלי (תשנ”ו, סעיף 13), “לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן המטפל הסכמה מדעת.. לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל לרופא מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים טיפול המוצע; לעניין זה, "מידע רפואי", לרבות – (1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו רפואי של המטופל; (2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת והסיכויים של הדרך המוצעת; (3) הסיכונים הכלולים בטיפול המוצע, לרבות לוואי, כאב ואי נוחות; (4) סיכונים וסיכויים של טיפולים רפואיים חלופיים או של הידר טיפול רפואי; (5) עובדת היות בעל אופי חדשני. המטפל ימסור למטפל את המידע, בשלב זה אפשרי, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי-תלות. על אף (האמור), יכול המטפל ממסירת מידע רפואי ספציפי לרופא, הנוגע מצבו רפואי,
כפי שציינו מספר רופאים עמם שוחחנו, לפרט לחולה את כלל הסיכונים וההשלכות הצפויות זה ענין מאד לא פרקטי בראש ובראשונה, עוד לפני הנזק האפשרי שתיארנו. פסק דין של בית המשפט בחיפה שם את הגבול עד לסיכון של 1 ל-3000; זה יכול להיות לפעמים יותר מידי. הפסיכיאטר ד”ר יעקב פרידמן, תיאר מחקר שבו ניתנה לקבוצת חקר תרופת פלסבו, ונאמר להם כי היא עלולה לגרום לוואי מסוימות. שיעור נכבד מהנבדקים חשו את הלוואי הללו בעקבות שימוש בתרופה. גם בלי קשר למחקר זה, הוא אומר כי זו דעה מוצקה ורווחת ברפואת הנפש, שחששות, גות ומצב רוח שלילי בעקבות דא נתונים רפואיים שליליים הם בגדר "נבואה המגשימה את עצמה", ומכבידים על החולה והמסוגלות המנטלית שלו להתמודד עם המחלה היטב. להלן נראה מדברי כמה רופאים אחרים, שלעיתים, דווקא חוסר הידע הוא בעוכריו של המטופל, והדבר תלוי בסיטואציה.
עכשיו נפתח את הדיון ההלכתי.
מקורות בתנ”ך לאמירת האמת לחולה
מספר מקורות מהתנ”ך ומה הלכה מהווים יסוד לדיון הפוסקים בשאלה אם לומר לחולה את האמת על מצבו או להעלימה ממנו. שני גישות בנידון זה אנו מוצאים בשני מעשים המובאים בספר מלכים:
מעשה אלישע ובן הדד: במלכים ב' (פרק ח' פסוקים ז' – י') נאמר: "ויבא אלישע דמשק, ובן הדד מלך ארם חולה, ויוגד לו לאמר בא איש האלוקים עד הנה. ויאמר המלך אל חזהאל, קח בידך מנחה ולך לקראת איש האלוקים. ודרשת את ה' מאתו לאמר, האחיה מחולי זה… ויאמר בנך בן הדד מלך ארם שלחני אליך לאמור האחיה מחולי זה, ויאמר אליו אלישע, לך אמור לא (כן הוא הכתיב אבל הקרי הוא "לו") חיה תחיה, והראני ה' כי מות. ימות".
מספר פירושים נאמרו על מעשה זה, ועל פיהם יש שלמדו כיצד לנהוג בשאלת גילוי האמת לחולה. לפי הכתיב האמת יש לומר לחולה את (אלישע אמר: לא חיה תחיה, כפי שהראהו ה'), ולפי הקרי יש לשקר לח (אלישע אמר: חיה תחיה, וה' הראהו שימות), וכן מתבאר מפירוש המצודות דוד (וכ"ה בחמת). אנך שם) שם לפי הקרי בפסוק: "רוצה לומר, לנחמו אמור לו שיחיה אבל האמת הוא אשר הראני ה' בנבואה כי מות ימות". בספר חסידים ביאר (קנ”ד) שלפי הכתיב אמר אלישע לשלוח שלא יחיה, שלא יאמרו הנביא שיקר דבר, אבל לבן הדד עצמו שיקר ואמר שיחיה כפי העולה מן הקרי. אולם ברלב”ג פירש שם: “שכבר הראהו השם יתברך כי מות ימות אך כדי שלא יאמרו כי מהפחד מת אמר לו חיה תחיה וזה דבר ראוי לנביאים כי בזה יתאמת יותר אמתות נבואתם”. אמרו גם לפי הקרי אין ראיה שמותר לשקר לחולה, כי שם שיקר שידעו שמת מחוליו ולא מפחד המחלה.
מעשה ישעיה וחזקיה: כשהנביא ישעיה מבשר לחזקיהו המלך על תוצאות מחלתו, אין שום ניסיון להמתיק לו את הבשורה הקשה, כמסופר במלכים ב' (פרק כ' פסוק א'): "בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו, כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה. ויסב את פניו (-חזקיהו) ויתפלל אל ה'"
ואמרו חז"ל (קהלת רבה, ה' ד'): "אמר לו חזקיה לישעיה: ישעיה, בנוהג שבעולם, אדם שהוא הולך את החולה, אומר לו: מן השמים ירחמו עליך, והרופא הולך אצלו ואומר לו מילתא פלוני אכול, ופלוני לא. תאכל, הדין תשתה והדין לא תשתה, ואפילו שיראה אותו נוטה למען, אינו אומר לו צו לביתך, שלא ייחלש דעתו”.
נמצא כאן הנביא ישעיה נוקט בגישה לגלות לחולה את מצבו, ולא כמו הנביא אלישע שנוקט בגישה של עידוד והרגעה והסתרת המצב מהחולה (ואולי עיקר הגישה היא לא לגלות לחולה, ובאמת על תוגישו של ישעיה יש ללמוד מהמדרש הנ"ל תוכחה לישעיה על שאמר למלך "צו). לביתך כי מת אתה").
ניתן ליישב סתירה דומה זו ע”פ הסיטואציות השונות: מצבו של בן הדד היה אנוש, כי הרי הוא שלח לאלישע שאלה מיואשת “האחיה מחלי זה”. אלישע לא מספר את האמת, כי הידיעה רק תשבור את ליבו ללא שום תועלת. לעומת זאת המלך חזקיהו בתפילה אל ה' ומתמודד עם הבשורה חיובית, ותפילתו אכן העבירה את רוע הגזירה והוא חי חמש עשרה נוספים (שם ה' – ו'). הבדלי הגישה בין הנביאים נובעת, אם כן, מהערכתם השונה של שני המטופלים, לגבי חולה שגלו מצבו מעורר אותו לתשובה ותפילה, ולא יחליש דעתו, אפשר ואף רצוי לגלות את מצבו. אך לחולה שחזקה עליו שתיחלש דעתו, אין לגלות את הגורם הדרוש לו שמא. מכאן יש ללמוד שצריך להעריך את היכולת של החולה להתמודד עם המצב ולשקול באיזה מידה לשתפו במידע רגיש זה.
בין הפוסקים החוקרים והרופאים שדנו בשאלת גילוי מידע אמת לחולה מצינו דעות אחדות:
התנגדות לכל גילוי לחולה
הפוסקים האוסרים הביאו כמה סיבות. סיבה אחת לאסור גילוי לחולה מקורה נמצא ממסכת הוריות (י”ב ע”א): “האי מאן דבעי למיפק לאורחא ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא [היוצא לדרך ורוצה לדעת האם יחזור בשלום], ניקום בביתא דהברא [יעמוד בבית מעט חשוך , שהצל בולט בו] אי חזי בבואה דבבואה ל[אם יראה מלבד צילו גם צל נוסף, חלש יותר], ידע דהדר ואתא לביתא ידע שאכן יחזור לביתו בשלום], ולא מילתא היא דילמא חלשא דעתי ומתרע מזליה [ואין לעשות כן, כי אם לא יראה את צל צילו, ידאג ומחמת כן לא ישוב]” מפרש רש”י (ד”ה ולאו מילתא), שלפעמים למרות הישות רואה את צל צילו יחזור לשלום, אך מתוך חל דעתו ירע מזלו באמת, ולא ישוב.
ומכח זה פסק בשו”ת בצל החכמה (שו”ת ח”ב סימן נ”ה) אודות חולה הסובל ייסורים מחולי הסרטן ואינו יודע כתוצאה אם יש להודיע לו על מצבו: “כן הוא גם בנדון דידן, דזימנא דטעי רופא ולא הוי סרטן, והוי סלקא ליה רפואה, ואם יאמרו לו שהוא סובל ממחלת סרטן, והוא יודע כמפורסם שאין למחלה זו תעלה [=רפואה], חלשא דעתי ומתרע מזליה”.
יודע הרב יצחק זילברשטיין (עמק הלכה-אסיא, תשמ"ו, עמ' 163) דחה ראיה זו, שהגמ' שם דנה באדם בריא שבפתאומיות לו על מותו, ירע מזלו, אולם כאן שהחולה עצמו מסתפק בדבר מחלתו, קיימת דעה בין הרופאים שהספקו גרועים יותר. מן הודאי ולא שייך בזה הרעת מזלו.
בשו"ת בצל החכמה סייג פסק זה וכתב: "ועיין רבינו בחיי (פ' עקב י"א, י"ג) שכ' וז"ל, וצריך אתה לדעת כי כח התפלה גדול אפילו לשנות את הטבע ולהנצל מהסכנה ולבטל הנגזר כו' ע"ש. "ש. וכיון במחלה שעפ”י דרך הטבע אין לה תעלה, תוכל להועיל תפלה, יש למנוע מן החולה ידיעה כזו לגרום שיחשוב כי כבר אין תפלה מועלת לו ויתיאש עצמו מן הרחמים. אבל אם יעלימו ממנועה זו והוא יצפה לישועה ולאה, אז כיון שיסוריו האיומים מספיקים להעיף את היצרן, בודאי יתפלל מתוך עומק הלב לבקש רחמים על עצמו ממי שרפואת כל בשר בידו, אולי תועיל תפלתו לשנות את הטבע וכמש”כ ברבינו בחיי הנ”ל.
מובן מזה, כי בכגון דא, לא נכון כלל להטעות את החולה לומר לו, שאין מחלתו אנושה וכי בזמן קצר יחלים ויתרפא, ועוד דברים כאלה שרגילים לדבר על לב החולה להרגיעו ולהניח את דעתו. כי באמת ובאמת אין למחלה זו תעלה בדרך הטבע, מי יודע אם יזכה להנצל, על כן אם כי יש להעלים מן החולה הידיעה שאין למחלתו תעלה בדרך הטבע אין להטעותו במה שיודע שמחלתו רצינית, שעי”כ יתאמץ יותר בתפלתו, יעשה את חשבון עולמו ויחשב עם. קונה מקירות הלב. ואז גם אם לא יזכה ח”ו להחלים ולהתרפאות ימות זכאי ואל ימות ח”ו”.
הגר”מ פיינשטיין פסק(אג”מ חו”ב ח”ב ע”ג) לאסור מסברא שמא תיטרף דעתו : “יש לחוש שיקרב מיתתו ויטרף דעתו שאסור בכל אופן, ומחמת שיותר מצוי שאינו מצבו דהא זהירין מלגלות לו, וגם אסור לגלות. לו". (וראה מאמרו של הרב י. שפרן, חוב' אסיא, מב-מג תשמ"ז, עמ' 23-16, שלדעתו מדבר הגר"מ פיינשטיין רק במצב שהרופא אומר האמת המרה וחדל בחולה, אבל אם ממשיכים צריך בו כראוי, שמא. לא ודבר הגר”מ פיינשטיין).
יש שכתבו (הרב יברוב קובץ הלכה ואה – תשמ”ג, עמ' שט”ז) לאסור הודעה רעה לחולה מטעם ”מוציא דבה הוא כסיל” (משלי י, יח), אכן כשיש להודיע לחולה על מחלתו, אין משום 'ומוציא דבה'. '.
ומצינו איסור זה בדין שמועה רחוקה באבל, כמובא בשולחן ערוך (יו"ד סימן ת"ב י"ב): "מי שמת לו מת ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו לו אפילו באביו ואמו, ועל זה נאמר מוציא דבה הוא כסיל, ומותר. להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה, כיון שאינו יודע. מיהו אם שואל עליו, אין לו לשקר ולומר חי הוא, שנאמר מדבר שקר תרחק”.
מקור הלכה זו הוא בגמ' בפסחים (דף ג' ע"ב): "רב כהנא חלש [=חלה], שדרוה רבנן לרבי יהושע בריה דרב אידי, אמרו ליה זיל בדוק מאי דיניה [=שלחו חכמים את ר' יהושע לברר את מצבו. ]. אתא, אשכחיה דנח נפשיה [=כשהגיע, גילה שנפטר רב כהנא]. קרעיה ללבושיה, ואהדריה לקרעיה לאחוריה, ובכי ואתי [=קרע את לבושו, והסתיר את הקריעה, כדי שלא ייוודע הדבר בפתאומיות לחכמים, וכך יצא אלם בבכיה]. אמרו ליה: נח נפשיה? [האם נפטר רב כהנא?], אמר להו: אנא לא קמינא [אני לא אמרתי כן, כמו שנאמר:] ומוציא דבה הוא כסיל".
הגר”י זילברשטיין (שם) מסכם את הנידון, שבדרך כלל עדיפה השתיקה והעלמת האמת אם יש חשש שגילוי יזיק לחולה, אלא אם כן אנו יודעים בוודאות שהדבר לא יזיק לחולה.
הגר”מ שטרנבוך (תשובות והנהגות ח”א סימן תת”ע) נשאל אודות חולה סרטן שסובל בקיבה ולא יודע על מחלתו, ומבקש מהרופא שישבע לו שאין זה סרטן, וכתב:
"רופאי זמנינו נחלקו רופאים ואנשי שצריכים להסתיר מחלת סרטן מחולה, נוכחתי בעצמי אנו מדמשנודע לחולה שהוא במחלת הסרטן מאז והלאה הרע מצבו, ולדוגמא בקרוב משפחה אחת הודיעו לו שמחלתושה דהיינו סרטן, והוא השיב שמ בישועת ה', אבל מאז ירדה מצב פלאים שלא נשארו. אצלו כח לסבול היסורים, כיון שיודע שבלאו הכי זהו כבר הסוף, ומיום ליום הרע מאד מצבו, וכן אני יודע עוד הרבה מקרים כאלה. (וגיסי המופלג הרה”ח רבי יצחק שכטר ז”ל עסק הרבה בסיוע לחולים, וגם הוא פעל נגד הרופאים שמגלים המחלה לחולה שזהו בבחינת פיקוח נפש וכהנ”ל, ויש היום חילוקי דיעות בין הרופאים, ונראה שבהתחלה עד שהמצב גרוע בודאי המגלה שופך דמו בחנם. ).
ומטעם זה אני מצדדסתיר הענין הוא בגדר פיקוח נפש, ומותר לרופא לישבע לחזק אצל החולה ההרגשה שאין לו מחלה ממארת, אבל היות שיש מצדדים להיפך קשה לי לסמוך על דעתי עד להתיר ל”ת שבתורה ובפרט בשבועה החמורה.
לפיכך עצתי לרופא שיאמר לחולה שלא נשבע אף על האמת, רק מוכן להצהיר צדק (שע”ז אין איסור לאו דשבועה) שאין לו סרטן ובזה יצא ידי חובתו, ומיהו לפעמים יש בזה פיקוח נפש עד שמותר אפילו שבועה וצריך שאלת חכם. ואם החולה משביע את הרופא לומר את האמת, לא ישבע לשקר, אלא אם ברור לרופא שבלא שבועו יגיע החולה לידי סכנת נפשות”. [1]
גילוי חלקי בהתאם לאדם ולדאוג
פרופסור שמעון גליק (מובא בקובץ אסיא ג' עמ' 336 -340) ופרופסור אברהם ס. אברהם (בספרו ההלכתי נשמת אברהם, חיו”ד סי’ שלח סק”ג), אשר שניהם רופאים שומרי תומ”צ בכ בדקו את הנושא לעומק והעלו שלפי הימים האפשריים בהרבה מקרים שדווקא ידיעת האמת תועיל לחולה והסתרתה היא שתזיק לו, כך כתב פרופ. ' אברהם להבדיל בין כמה סוגי חולים.
א. אלו שיש סיכויים לרפא את המחלה, וההערכה היא גילוי האמת מסייע להם להתמודד טוב יותר עם מצבם ולשתף פעולה בדרכי הריפוי, יש לגלות את האמת, ויש לגלות קודם לבני משפחת החולה הקרובים, כך ואחר כך, עמם ובידיעתם, לגלות לחולה את מצבו, תוך עידוד והפחתת. תקווה.
ב. אלו מצבם הוא סופני, ואין מקום לטיפול במחלה עצמו פרט לשיכוך כאבים, אין לגלות לחולה אלא רק למשפחתו הקרובה.
ג. זה שאין הרפואה המודרנית יכולה להציע להם טיפול, אלא שיש לחוש שימותו בכל רגע. ומכל מקום לא נוהגים כן היום.
לסיכום העניין כתב הרב י. שפרן (אסיא, חוב' מב-מג, תשמ"ז, עמ' כ"ג-ט"ז) (ונצטט את סיכום דבריו מהאנציקלופדיה הלכתית רפואית בערך גילוי מידע לחולה): כיוון שלפי ההלכה אם לומר האמת או לא תלויה בשאלה מה טוב לחולה, הרי. אפשר לומר דבר מוחלט ומוגדר, אלא יש לשקול כל מקרה לגופו, מה טוב לאותו חולה, ומכל מקום אסור להוכיח את החולה שמחלתו וייסוריו הם עונשים על חטאיו, ולא יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיו.
יש לציין, שרוב התשובות שדנו בשאלת מסירת לחולה ניתנו מתוך הבנת המשיבים גילוי מידע יזיק לחולה, ויחמיר את מצבו של החולה מחמת עגמת נפש, חרדה ופחד. אכן, שיקולים אין הלכתיים עצמיים כל הוכחה לשיטה זו, ומבחינת המציאות יש לשקול בכל מקרה לגופו, ובכל מקום ותקופה, האם אמנם מזיק, או שמא דווקא מידע מועיל. ואמנם, לפי סקר ועבודות חדשות יתכן שאין כן, והמגמה היא כיום הדבר להעריך מראש את החולה המסוים שלפנינו, ולהחליט למי לספר יותר ולמי פחות, איך לספר לו וכיו”ב, כל זה באופן אינדיבידואלי לפי מצבו הרגשי, השכלי, והתרבותי של החולה. לפיכך, אין לקבוע כללי לספרים עקרוניים, תמיד לספר הכל (כפי המגמה המתפתחת בארה”ב מסיבות שלהם), או אף פעם לא לאף חולה (כפי שעולה מכמה תשובות), אלא יש להתאים את האמירה לכל חולה וחולה, לפי דעת דעת, ניסיון , התייעצות, כשטובת החולה האינדיבידואלי לנגד עינינו, וכעין מה שנפסק לדיין,
וכך מתחשב בבאר בין מעשה חזקיה וישעיה, שהקב”ה העריך שהגילוי לטובתו, כפי שאמנם קרה, שחזקיה התפללה וחזר בתשובה והאריכו לו ימים, לעומת זאת, ההערכות שהייתה גילוי יזיק לו, נאמר לנביא לשקר לו. ייתכן שיש לקבוע את גישת ההלכה לבעיה זו בהתאם לזמן ולמקום, ואם בזמן מסוים יש יותר ציפייה ונכונות את האמת, הרי שמסירתה תעזור לחולה, ולהיפך בזמן ובמקום שיש חרדה גדולה יותר מהאמת אין למסור אותה. בכל מקרה יש לדון לגופו ביחס לכל חולה אינדיבידואלי. כמו כן אף שלעתים יש צורך לידע את החולה שמצבו קשה, אבל לעולם אין לייאש את החולה ולומר שמצבו חסר תקווה. זה הוכח מבחינה מדעית, ושדכאון וחוסר תקווה מפחיתים את יכולת הפיזיולוגית של החולה להגיב בצורה טובה מבחינה חיסונית”.
שני סיפורים מזמננו משקפים גישה לחפש בכל מקום לפי העניין, וכמו שמסקר זאת בזווית הלכתית הגר”י זילברשטיין (קובץ עטרת שלמה עמ' ק”ח): כשנפטר ראש ישיבת סלבודקא הגאון ר’ אייזיק שר זצ”ל, העלימו את פטירתו מהרבנית שהייתה. אז חולה, מציגה על פתח הבית "נא להיזהר בדברים עם הרבנית כי אינה יודעת על פטירת בעלה" והמשפחה שמרה על הסוד עד יום פטירתה כשנפגשה עמו בגן עדן. המעשה השני התפרסם ברבים על עמוד ההוראהש”ז אויערבאך זצ”ל, שהודיע לחמותו על פטירת בתה – אשתו ע”ה, למרות שחמותו הייתה מופלגת בינלאומית ואנשים חששו לבריאות, באם יודיעו לה על פטירת בתה. תגובת מרן זצ”ל: “השי”ת נותן כח לקבל גזרותיו, והוא אבי החיים ואדון הכל הייתה, בזמן נוטל נשמה מהעולם, נותן הוא כח לסבול את גזירתו”. גישה זו הייתה ע"פ חששו שהדבר יודע איך לא מבוקרת, ובין כך תיוודע על האסון.
בשיחה עם ד”ר ר’ מייקל זלבסקי, שמענו על שאלה שהפנה למרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל, ועסקה בחולה מבוגר מאד, שחלה בסרטן. לאור מצבו הרפואי הכללי הרופאים היו אין אפשרות אפשרות בו באמצעות כימותרפיה. השאלה היא האם על הרופא מוטלת חובה לספר לקשיש כי הוא חולה בסרטן? תשוב הרב אלישיב הייתה כי מאחר ויש חשש רוח שהידיעה תגרום לו לצער רב ותרע את מצבו – אין חובה לספר לו על כך. אך כן – כל מקרה לגופו; בשאלה אחרת שהפנה ד”ר זלבסקי לנשיא בית מדרשנו הגאון הגדול רבי אשר וייס שליט”א, ועסקה בחולה שהיה לו עבר דיכאוני, אך עבורו היה טיפול יכול להציל את חייו – הורה הרב וייס כי אין לנסות ולהערים על החולה ולהסתיר ממנו את מצבו, וישר. לספר לו על כך למרות ההשלכות הנפשיות האפשריות.
[1] התייחסות לשיקול של אמירת אמת כערך עצמי. היא חשובה מאוד, המתארת את אחת מתכונות הקב”ה, ואת תורת האמת ומצוותיו. על מה שנאמר בתורה (משפטים כ”ג ז') “מדבר שקר תרחק”, מצינו שלש שיטות. בספר יראים (ח”א רל”) כתב שלא הזהירה התורהרחק משקר אלא כשאפשר השקר להביא נזק לחברו, אבל שקר הזה מביא לידי רעה, לא תורה עליו. הגרי”פ פערלא בהערותיו על הרס”ג (עשה ר”ב) חידש (על פי דברי עזרא על הפסוק “מדבר שקר תרחק”) שאין איסור לומר שקר אלא לדיינים ולעדים, ושאר דברי שקר אסורים אלא זה מידה מגונה בלבד (עיין). גם בגמרא בשבועות דף ל).
מאידך בספר חרדים, (מובא בתועפות ראם על ס' יראים, שם סק”א) כתב שיש מצות עשה לדבר אמת, אפילו בדברים סתם, ואסור לשקר אפילו כשאינו מזיק לאיש. ובחזון איש כתב (אמונה ובטחון, פ”ד אות י”ג), שאסור שקר הוא גם כשאיננו משמש לאונאה, אלא אף בסיפור דברים בעלמא. ובס' היראה לרבינו יונה כתב "ומאד היזהר שלא לשקר, אפילו בדבר הבאי, כי חילול השם יש בדבר, ואף לא להשתכר בשקר". ובשערי תשובה, (שער ג' אות קפ”ו) כתב, שאסור לשקר אפילו בדברים שאין הפסד. ובשו”ת אגרות משה (חחו”מ ח”ב סי’ ל’) הוכיח שיש איסור לשקר גם כשאין בזה נזק לאיש, והתירו רק כשביטולה של תורה הוא קיומה.
על פי ההלכה אין אמירת האמת ערך מוסרי מוחלט, בתנאי של התנגשות וסתירה בין ערך האמת לערכים אחרים (כגון חיי אדם, שלום וכד'), מותר לסטות מן האמת.
מותר ואף מצוה לשנות מפני השלום כמובא במסכת יבמות (דף נ' ע"ב): "וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון, מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'. . ר' נתן אומר, מצוה, שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו'. דבי רבי ישמעאל תנא, גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב “ואדוני זקן” ואח”כ כתיב “ואני זקנתי”.
כמו כן מצינו דוגמאות אחרות התירו מן האמת, למשל "למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותחז" (ברכות דף ד' ע"א), ולצורך פיקוח נפש מותר לח על שהוא שקר (כתובות דף י"ט ע"א). ).
המדור בבניה ויעלה בקרוב…