לשאלת רבים, הננו מפרסמים קטע מתוך מדריך הלכתי מקיף בעריכת חבר בית המדרש, הרה"ג ר' חננאל היילברון שליט"א, העוסק בהלכות חציצות מטעמים רפואיים.

יש להתייעץ עם מורה הוראה בכל מקווה טהרה, לשם הנחייה מעשית.

עירוי קבוע

עירוי קבוע נועד לאפשר טיפולים שונים לאורך זמן: מתן תרופות, נוזלים, הזנה, דיאליזה ועוד. העירוי מתבצע באמצעות צנתר המוחדר לכלי דם מרכזי. ישנם עירויים בהם הצנתר כולו נמצא מתחת העור (לדוגמה: פורטקט Portacath) ובהם אין כל שאלה של חציצה, ויש כאלו בהם קצה הצנתר בולט מחוץ לגוף (לדוגמה: Hickman, Permacath, Broviac, Midline, Picc-line) ובהם יש לדון האם צינורית העירוי מהווה חציצה במקום כניסתה לגוף[1].

ככלל, ההנחיה הרפואית היא שלא להכנס למים עם העירוי הקבוע מחשש לזיהום, ולכן יש יש לברר אצל הרופא המטפל האם הטבילה עם העירוי אפשרית, ובאיזה אופן.

בספר נשמת אברהם (חלק ב' עמ' רס"ד – רס"ה) כתב שהדבר תלוי בסוג העירוי:

[א] עירויים המבוססים על יצירת מעין 'מחילה' תת-עורית המתחברת לתוך כלי דם מרכזי (tunneled central lines). לדוגמה: Broviac, Hickman, Permacath. עירויים אלו נשארים לתקופות ממושכות, חודשים ואף שנים. בעירויים אלו, לאחר כארבע שבועות ה'מחילה' סגורה לחלוטין, ומבחינה רפואית סביר להתיר לאשה לטבול לאחר שרופא המתמצא בתחום אישר שה'מחילה' נסגרה. ובספרו לב אברהם (עמ' 234) כתב שנתברר אצל מומחים מהארץ ומחו"ל שבעירויים מסוג Hickman ניתן להוריד את הפלסטר גם בזמן רחיצה באמבטיה ואין בכך סיכון, וכל שכן בטבילה פעם אחת [ודלא כמו שכתב תחילה בנשמת אברהם (שם)].

[ב] עירויים החודרים ישירות לוריד ליד מקום ההחדרה בעור, ומגיעים לאיזור כלי הדם הגדולים והעליה הימנית (למשל: Midline, Picc-line). בעירויים אלו לא נוצרת מחילה תת-עורית וקיימת סכנה הרבה יותר גדולה לזיהום אם המקום יירטב. על פי רוב עירויים אלו נשארים לתקופה ממושכת של מספר שבועות, אך לא חודשים ושנים. ומכיון שבדרך כלל הם נשארים לתקופה קצרה יחסית, עדיף ככל האפשר להמנע מטבילה אתם. אולם ישנם מקרים מיוחדים בהם העירוי נשאר לתקופה ארוכה במיוחד או שקשה מאוד להמנע מטבילה מסיבות שונות. במקרה כזה מבחינה רפואית חובה לאטום את פתח הכניסה כדי למנוע חדירת מים בזמן הטבילה.

במצבים אלו קיים נדון הלכתי נוסף: האם מותר לאטום את פתח הכניסה בזמן הטבילה כדי למנוע חדירת מים, ויש בזה דעות שונות בפוסקים.

בכל מקרה של טבילה עם עירוי קבוע, מומלץ שהאשה תטבול ראשונה (לפני הנשים האחרות) במים חדשים המכילים כלור, תטבול טבילה בודדת, ולאחר מכן תרחץ את המקום במים וסבון נגד חיידקים, תייבש היטב את מקום כניסת הצינורית לגוף, ותחבוש את המקום בחבישה נקיה ויבשה עם מעט משחה אנטיביוטית[2].

• אשה שהתקינו בגופה צינור עירוי לתקופה ממושכת וקצהו בולט מחוץ לגוף – יש שהורו שאפשר לטבול עמו[3], ויש להסיר את החבישה במקום[4], לטבול פעם אחת, ואחר כך לרחוץ את המקום במים וסבון, לייבש אותו היטב, ולחבוש עם מעט משחה אנטיביוטית[5]. אמנם אם הצינור מחובר באמצעות תפרים חיצוניים – יש להמתין להוצאתם[6].
• ויש שהחמירו בזה ולדעתם הצינור עצמו חוצץ, ועיין בהערה[7].
• לדעת המתירים לטבול עם הצינור, אם מקום כניסת הצינור לגוף צריך להיות מכוסה בפלסטר אטום למים מחשש לזיהום[8], והצינור עתיד להיות בגוף במשך שלושים יום לפחות – יש שכתב שהפלסטר אינו מהווה חציצה, אך לענין מעשה יש לשאול מורה הוראה[9]. [ויש להקפיד שהפלסטר יהיה בגודל המינימלי הדרוש למניעת כניסת מים].
• צינור לעירוי קבוע הנמצא כולו מתחת העור (לדוגמה: פורטקט Portacath) – אין בו חשש חציצה[10].

[1] עיין במבוא לפרק זה ובהערות 1 – 3.

[2] נשמת אברהם (שם); לב אברהם (עמ' 234).

[3] נשמת אברהם (שם) בשם הגרי"י נויבירט זצ"ל; וכן משמע מהמובא בספר נשמת אברהם (עם עמ' ר"ס) בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל. ועיין עוד לעיל הערה 2.

[4] נשמת אברהם (שם) בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.

[5] נשמת אברהם (שם); לב אברהם (עמ' 234).

[6] ועיין לעיל סעיף ‎ב.

[7] וישמע משה (חלק ה' עמ' רכ"ב) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל; ובספר פתחי דעת (פרק כ"ט סעיף כ"ח) כתב לגבי עירוי קבוע שאם הצינור בולט על גבי העור – אין עצה לטבול עד שיוציאו את הצינור, ובכל מקרה כזה יש לעשות שאלת חכם. ועיין עוד לעיל הערה 3.

[8] עיין לעיל במבוא לסעיפים אלו ובהערה 16 שהדבר תלוי בסוג העירוי.

[9] נשמת אברהם (שם) בשם הגרי"י נויבירט זצ"ל. ועיין לעיל הערה 6 שהובאו דברי הפוסקים בענין רטיה הנצרכת למניעת חדירת מים בזמן הטבילה, במקום עיגון או במקום חשש מכשול.

[10] עיין בטור (סימן קצ"ח) שחץ או קוץ שיש עליו קרום של עור או בשר – אינו חוצץ, ומקורו בתוספתא (מקוואות פרק ח' הלכה י'), והובא בש"ך (שם ס"ק ט"ז).