בתוך הדיון הרחב בפוסקים האם תפרים חוצצים בטבילה או לא, כאשר רבו בזה הדעות וכידוע, מתייחד פרק מעניין הנוגע למקרה של "תפרים נמסים". חלק ניכר מהתפרים המבוצעים בימינו הם תפרים המבוססים על חומרים שיש להם יכולת להיות נמסים עם הזמן. הפוסקים דנו, האם גם לדעות המחמירות בתפרים, יש קולא והיתר כשמדובר על תפרים נמסים.
את הדיון נפתח בדברי הראשונים שיש ללמוד מהם לנידון.
הרמב"ן (נדה ס"ז ע"א) כותב לבאר מדוע "גלד שעל גבי המכה" אינו חוצץ, ומפרש: "וגלד שעל המכה נמי משום האי טעמא הוא דלא עביד איניש לקלף גלד מכתו משום דקשה למכה עד דיביש ומקליף מנפשיה".
כלומר, עד שהגלד מתייבש, הוא אינו מסיר אותו מטעמים רפואיים, ואחר כך הוא יוצא מאליו ללא התעסקות, הרי שבשום שלב האדם אינו מקפיד על הגלד הזה להוציאו ולכן אינו חוצץ.
לכאורה, דברים אלו דומים לחלוטין לתפרים נמסים, שכל עוד יש להם תפקיד רפואי האדם אינו מסיר אותם, ואחר כך כשהם מסיימים את תפקידם הם נמסים מאליהם.
עוד מקור לכך שדבר שעתיד לנשור מאליו אינו חוצץ מצינו בחכמת אדם (כלל קיט, ט"ז), שכתב לגבי "קליפות עור הבשר" סמוך לציפורניים, שהתחילו להתקלף, שאינם חוצצים, וביאר הדברים: "ונראה לי דאם קליפות עור הבשר תלוים אינם חוצצין דדינם כציפורן שהרי המים יכול לבוא שם, והצד שמחובר לבשר לעולם לא חשבינן לחציצה (ועדיף מציפורן שידוע שאין שום אדם מקפיד על קליפות אלו ואין דרך כלל לחתכן כי נושרין מאליהן והוי מיעוט שאינו מקפיד דלכולי עלמא אינו חוצץ)".
בספר שערי טבילה (סוף פרק ל"ה) מביא הגאון רבי מיכל שטרן שליט"א את דברי הרמב"ן הללו בכדי להוכיח שמה שדרכו ליפול מאליו אינו חוצץ, ואם כן גם בתפרים נמסים נאמר כך, ומעיר על כך, שיש מקום לחלק בין המקרים, שדברי הרמב"ן נאמרו על דבר שהוא חלק מגופו של האדם, ולא בהכרח שהוא הדין יהיה גם על דבר שהוא "גוף זר" כמו תפרים אלו.
אמנם, לא ברור לגמרי שחילוק זה הוא אכן מהותי לגוף העניין, ונעסוק בכך בהמשך, אך מלבד זאת, יש לנו מקור נוסף לדברים אלו, בדברי רש"י שהובאו בבית יוסף בתחילת סימן ר"ב.
במשנה במסכת מקוואות (ט, ה) לגבי טבילת כלים נאמר, שזפת ומור הדבוקים לכלי זכוכית, חוצצים בטבילה. מבאר רש"י במסכת שבת (טו, ב):
"בכלי זכוכית – שהם חלקים, ואין אדם מקפיד על טיט ודבר אחר הנדבק בהם (ו)לפי שנופל מאליו, והני הוא דמדבקי טובא וקפיד עלייהו, ואין חוצץ אלא דבר המקפיד".
מדברי רש"י אלו ניתן לכאורה ללמוד, שכל דבר שדרכו ליפול מאליו ואין צורך להסיר אותו בפעולה, אינו חוצץ, משום שהאדם אינו מקפיד עליו, וזאת אפילו אם אין מדובר בדבר שהוא חלק מהגוף וכפי שרצה לדון הרב שטרן.
על כל פנים, הרב שטרן מצדד שיש להקל בזה בתפירות שנמצאות בבית הסתרים, אבל מביא שם את הכרעת דודו מרן הגרשז"א, שפסק לקולא בזה גם כאשר התפירות נמצאות במקום גלוי על גבי הגוף.
וביתר ביאור כתב כן הגרשז"א בלשונו במכתב להגרי"מ רובין בספר "מראה כהן" (עמ' קפ"ג), ששאל שלכאורה דינן של התפירות הנמסות צריך להיות כמו רטיה המונחת על דבי המכה שחוצצת, "ואף שהתפירות נמסות מאליהן, מכל מקום כעת מרגישה בהן ומקפידה עליהן". על טענה זו השיב הגרשז"א:
"בענין תפירות נמסות הואיל ואין דעתו להתיר וגם אינו יכול, אף על גב שרוצה בהמסתם ושלא יהיו עוד על גופו, מכל מקום שפיר חשיב כבטיל לגבי הגוף, נוסף לזה הרי עכשיו רוצה באמת שיהיה על גופו ולא ימוסו מאליהם לפני הזמן, לכן אין זו חציצה, ואף שברטיה יש שמחמירים, היינו ברטיה שתפול מגופו כמו שהיא ולא כשימס מאליו והיו כלא היו והאדם אינו מטפל כלל בזה".
הוי אומר שיש כאן שלוש טעמים: ראשית, מה שאין דעתו של האדם להתיר "וגם אינו יכול". שנית, מה שרוצה, מטעמים רפואיים, שיישאר על גופו. הטעם השלישי הוא בעצם החילוק בין דין זה לבין רטיה, שאף ש"יש מחמירים" זה דווקא ברטיה ולא בתפירות נמסות.
החילוק השלישי צריך לכאורה ביאור, הרי אם מדובר על רטיה שנופלת מאליה, ולא על רטיה שיש צורך להסיר אותה, מה בעצם יהיה ההבדל בינה לבין התפרים הנמסים, הרי בשניהם אין צורך לבצע כל פעולה?
ככל הנראה כוונת הגרשז"א היא שברטיה גם אם אין צורך בפעולה מסויימת בכדי להסיר אותה והיא נופלת מאליה, מכל מקום כל זמן שהיא נמצאת על גופו האדם מפקח עליה ובודק מה המצב כרגע, לראות האם התרפאה המכה והרטיה נפלה והמצב תקין, מה שאין כן בתפרים נמסים שהמציאות היא שהאדם מתעלם מהם מהרגע הראשון שבו שמו לו את התפרים, ואינו מתעסק ומתעניין בזה כלל, ובזה באמת הוא ראוי שייחשב כבטל לגופו לגמרי.
אמנם יש לעיין בדברי הגרש"ז, מדברי הרמב"ן לגבי גלד שעל המכה, שגם הוא אינו חוצץ לדעת הרמב"ן רק משום שהוא לבסוף יוסר מאליו, ולכאורה הוא דומה יותר לרטיה ולא לתפרים, משום שגם שם הוא מתייחס לזה ומפקח על זה, ולבסוף נופלת מגופו כמות שהיא ולא נמסה ונעלמת, ומכל מקום אינו חוצץ.
וכך גם לכאורה לגבי חציצה בכלים בדעת רש"י הנ"ל, שהוא דומה יותר לרטיה ומכל מקום אינו חוצץ.
על כל פנים, בדברי הגרש"ז לא מבואר מי הם המחמירים ברטיה הנופלת מאליה, אך ככל הנראה כוונתו, שמצינו רבות בדברי הפוסקים שעסקו בנושא רטיה שעומדת ליפול מאליה, וביניהם הכתב סופר (יורה דעה סי' צ"א) והתשובה מאהבה שמביא הכת"ס בדבריו, והכתב סופר צידד כמה וכמה צדדים לקולא, כגון שהרטיה עומדת לזמן קצוב, ושהיא מונחת לרפואה, ושיש לו צער בהסרתה, ולא הביא כלל לצדד שיש להקל בזה מצד שהרטיה תיפול מאליה בסוף התקופה. וכך גם התשובה מאהבה הנ"ל (ומה גם שלמעשה שניהם מחמירים במסקנתם, התשובה מאהבה הביא כמה מגדולי דורו שהחמירו בזה, והכתב סופר אף שצידד כמה דרכים לקולא מכל מקום במסקנתו חשש להקל נגד התשובה מאהבה והפוסקים שהביא).
נחזור לשאלה האם היתר זה שייך רק בדברים שמן הגוף או גם בגופים זרים. הבאנו שהגרש"ז הקל בכל מקרה, אמנם בשם הגרי"ש אלישיב מוסרים שאין להקל בזה אלא בדבר שהוא מן הגוף ממש, ולכן גם תפרים נמסים חוצצים.
המקור החשוב לנידון זה הוא הצמח צדק (יו"ד סי' קנ"ח) בתשובתו המפורסמת. בתוך הדברים מבאר הצמח צדק שיסוד הדין של רטיה שעל גבי המכה שחוצצת, אף שכעת רוצה בקיומו ואינו מקפיד עליו, הוא משום שאינו מקפיד צריך להיות אינו מקפיד "לעולם", וכאן אחרי שיתרפא מקפיד להסירו, ולכן הוא חוצץ. בתוך דבריו, מקשה הצ"צ על כך מדין גלד שאינו חוצץ, אף שלכאורה יקפיד עליו אחרי שתתרפא המכה, וכתב ליישב שכיון שנופל מאליו לבסוף, נחשב כבר עתה אינו מקפיד "לעולם". ואחר כך מביא הצמח צדק כך מדברי הרמב"ן שהבאנו. ובכך מבאר הצמח צדק את החילוק בין גלד שעל המכה לגלד שלא על המכה עיי"ש.
אמנם בהמשך דבריו מביא הצמח צדק לבאר את הדברים ע"פ מה שכתוב בספר התרומה שציפורניים גדולות אינן חוצצות, ומבאר שבהכרח הטעם הוא משום שכעת הוא מגופו אף על פי שעתיד לקצוץ, וכותב שלפי זה הוא הדין בגלד, שגם כן כעת הוא מגופו, ומה שהוא נופל מאליו אינו נחשב שמקפיד עליו, שאם בציפורניים שקוצץ בעצמו אינו חוצץ, כל שכן במה שייפול מאליו.
מדברים אלו משמע שההיתר מוגבל למקרים שבהם זהו מגופו ממש, ולא דבר חיצוני.
וכך מסיק גם הקנה בושם (ח"ג סי' ע"ד).
על כל פנים, כאמור לעיל יש עוד מקורות בראשונים גם למצבים שזהו לא מגופו, ורבים מהפוסקים הקילו בשופי בתפרים נמסים.
וכך גם נכתב בשיעורי שבט הלוי (סי' קצ"ח סעיף י"א ס"ק ג') בפשיטות:
"ובחוט התפירה שתופרים אחר ניתוח או אחר לידה, והחוטים נשארים לפעמים עד הטבילה, אם הוא מין חוט שנימוח בגוף לאחר זמן ואין צריך להוציאו, אינו חוצץ, אך מין חוט שעומדים להוציאו חוצץ, (ואפילו בבית הסתרים), ואף אם יחתכנו לא מהני כיון שאי אפשר לחותכו לגמרי וצריך להשאיר מעט כדי שיוכל למשכו, מה שאין כן בחוט הנימוח אף שנשאר מעט אין מקפידין".
וכן התיר גם בטהרת הבית (ח"ג עמ' ס"ה) ובבדי השלחן סי' קצח סעיף כ"ג.
על כן כל אדם ישאל לרבו שיורהו מה לעשות במצבים אלו, אבל פשוט שמאחר שיש עוד צדדים רבים לקולא בעניין זה, כשמדובר על מי שאינם בני תורה ודאי שיש להקל להם, וגם לבני תורה זהו בגדר חומרא בלבד וכאמור, כל אחד ישאל לרבו.
המדור בבניה ויעלה בקרוב…