חינוך ילדים על הספקטרום האוטיסטי למצוות
בשנים האחרונות הולכות ומתעוררות שאלות הלכתיות רבות ביחס לילדים המאובחנים על הרצף האוטיסטי. ילדים אלו עשויים להיות בעלי יכולת שכלית תקינה, ולעיתים אף גבוהה, אולם לצד זאת להתקשות בהבנת מושגים מופשטים, בהבחנה בין מצבים מורכבים, או בהכללת עקרונות ממקרה אחד למשנהו. מאפיינים אלו מעוררים שאלות מעשיות רבות ביחס לחיובם במצוות ולגדרי מצוות החינוך.
השאלה אינה נוגעת בדרך כלל לעצם חיובם במצוות לאחר שיגדלו. במקרים רבים מדובר בילדים שבוודאי אינם מוגדרים כשוטים, וההנחה הפשוטה היא שיגיעו לכלל חיוב במצוות. עיקר הספק הוא כיצד יש לחנכם בעוד הם קטנים: האם דיני חינוך שלהם זהים לדיני חינוך של כל קטן, או שמא יש להתאים את גיל החינוך ואת היקפו למידת ההבנה המעשית של כל ילד ושל כל מצווה?
לדוגמה, ילד בן שש המאובחן על הרצף האוטיסטי עשוי להבין שאסור לטלטל מוקצה, אך להתקשות להבין כיצד ייתכן שמבוגר רשאי לטלטל מוקצה בגופו או כלאחר יד, בעוד שכאשר הוא עצמו נוגע במוקצה אומרים לו שהדבר אסור. מבחינתו, מדובר בסתירה שאינה ניתנת ליישוב. האם גם במקרה כזה יש לחנכו לאיסור, אף שאינו מסוגל להבין את ההבחנה ההלכתית? או שמא מאחר שאין בידו להבין את מורכבות הדין, יש לדחות את החינוך בנושא זה לשלב מאוחר יותר?
דוגמה זו אינה ייחודית לדיני מוקצה. שאלות דומות מתעוררות במצוות ובאיסורים רבים, כאשר ההלכה מבחינה בין מצבים שונים, בעוד הילד מתקשה לעמוד על יסוד ההבחנה. כדי לברר שאלה זו, יש לעמוד תחילה על גדר חיוב החינוך בכלל.
בכתב העת "מוריה" (קכט) הובאו דברי הגרש"ז אויערבך זצ"ל ביחס לילדים ש"דעתם קלושה". לדבריו, כל מי שמבין את יסודות האמונה והמצוות ברמה של פעוטות, דהיינו שיודע שהקב"ה נתן לנו תורה ואנו חייבים לקיים את מצוותיו, נחשב כבר בעל דעת לעניין קיום מצוות. משום כך, בהגיעו לגיל שלוש עשרה הוא חייב במצוות באותם תחומים שהוא מסוגל להבינם, ואף קודם לכן חל עליו חיוב חינוך.
יש בדברים אלו חידוש חשוב. הדיון ההלכתי הקלאסי עוסק בדרך כלל בשתי קטגוריות: פיקח ושוטה. ואולם המציאות מלמדת שקיימים מצבי ביניים רבים, שבהם אדם אינו חסר דעת, אלא שיכולת ההבנה שלו חלקית, או שהיא מוגבלת לתחומים מסוימים. מדברי הגרש"ז עולה שאין הכרח לדון אדם כזה כמקשה אחת; ייתכן שהוא יהיה בר חיוב באותם עניינים שהוא מסוגל להבינם, אף אם בתחומים אחרים דעתו אינה שלמה.
אמנם לעניין אחריות ועונשין חידש הגרש"ז שאף לאחר שיגדל לא יהיה בכלל עונשין, ובנקודה זו חלק עליו מו"ר הגר"א וייס (שו"ת מנחת אשר ח"ב סי' מח). אולם לעניין עצם החיוב במצוות ובמצוות חינוך קודם לכן, יסוד הדברים מוסכם.
לפי התיאור האופייני לילדים רבים המאובחנים על הרצף האוטיסטי בתפקוד בינוני או גבוה, שאינם סובלים מפיגור שכלי אלא מקושי בהבנת סוגיות מסוימות ובהפשטתן, מסתבר שהם בכלל דברי הגרש"ז. ממילא, לכשיגיעו לגיל מצוות יהיו חייבים במצוות שהם מסוגלים להבינן ולקיימן, וקודם לכן יש לחנכם בהן.
עדיין יש לברר מהי אותה "הבנה" הנדרשת כדי להתחייב במצוות חינוך.
מדברי המשנה ברורה (סי' שמג סק"ג) עולה, שאין צורך שהקטן יבין את טעמה של המצווה או את עומקה. לעניין מצוות עשה, גיל החינוך נקבע כאשר הקטן מסוגל לקיים את המצווה בפועל, כגון ליטול לולב ולנענעו או להתעטף בציצית. החינוך אינו ממתין עד שהילד יבין את המשמעות הרוחנית של המצווה.
אף באיסורים אין צורך בהבנה מופשטת של יסודות ההלכה. די בכך שהקטן מבין שמעשה מסוים אסור. אילו הייתה ההלכה דורשת הבנה מלאה של טעמי המצוות ושל כל מערכת השיקולים ההלכתית, היה קשה מאוד להגדיר את גיל החינוך, ואף אצל מבוגרים רבים אין הבנה מלאה של טעמי המצוות.
נמצא אפוא, שגדר החינוך אינו תלוי במידת העמקת ההבנה, אלא ביכולת המעשית של הקטן לקיים את המצווה ולהימנע מן האיסור.
אלא שכאן מתחדדת שאלתנו. אין מדובר בילד שאינו יודע שאסור לטלטל מוקצה, אלא בילד שאינו מצליח להבין כיצד ייתכן שלפעמים הדבר אסור ולפעמים מותר. האם גם במקרה כזה יש לחנכו?
נראה שיסוד ברור לכך מצוי בדברי החוט שני (סי' שמג עמ' רעו). הוא דן בחינוך קטן לאיסור לשון הרע, וכותב שיש לחנכו שלא לדבר בגנות חברו, אף על פי שעדיין אינו מסוגל להבין שיש מצבים שבהם מותר, ואף מצווה, לספר דברים לתועלת.
לכאורה, גם שם ניצב הקטן בפני אותה סתירה: אם אסור לדבר לשון הרע, כיצד יש מקרים שבהם הדבר מותר? ואף על פי כן כותב החוט שני שאין בכך כדי לעכב את החינוך. תחילה יש להשריש את הכלל הבסיסי, ורק בשלב מאוחר יותר, כאשר דעתו מתפתחת, ניתן ללמדו את ההבחנות ואת היוצאים מן הכלל.
עם זאת, מדגיש בחוט שני שאין די בכך שהקטן יימנע מן האיסור מפני שגערו בו באותה שעה. החינוך מתחיל רק כאשר יש לו הבנה מספקת לכך שהמעשה אסור, באופן שיוכל להימנע ממנו גם בפעם אחרת. אולם אין צורך שיוכל כבר להבין את כל המערכת ההלכתית על פרטיה ודקדוקיה.
לפי זה, גם בדוגמת המוקצה, העובדה שהילד מתקשה להבין מדוע לעיתים מותר לטלטל מוקצה בגופו או כלאחר יד, אינה מונעת את עצם החינוך לכך שמוקצה אסור בטלטול בדרך הרגילה. ההבחנות המורכבות יכולות להילמד בשלב מאוחר יותר, כאשר תתפתח יכולתו להבין אותן.
אולם דומה שאין די בכך כדי להשיב על השאלה במלואה.
גם כאשר קטן הגיע לגיל חינוך, אין מחנכים אותו בבת אחת לכל פרטי המצוות. כך מצינו לעניין תפילה, שאין מרגילים אותו מיד לכל נוסח התפילה, אלא בהדרגה, לפי כוחו ויכולתו. כן מצינו בדברי הפוסקים ביחס לחינוך בדיני בשר בחלב ובתחומים נוספים, שאין מעמיסים על הקטן את כל פרטי הדינים בבת אחת.
יסוד הדברים נראה פשוט. מצוות החינוך אינה מיועדת רק להביא לכך שהקטן יבצע מבחינה טכנית מספר גדול ככל האפשר של מצוות. עניינה להרגילו לחיי תורה ומצוות, להחדיר בו יראת שמים, ולהכשירו להיות עובד ה' כאשר יגדל. משום כך, אופן החינוך עצמו הוא חלק ממצוות החינוך.
מכאן עולה, שכאשר דרך מסוימת של חינוך עלולה לפגוע במטרת החינוך עצמה, יש לבחון אם אכן זו הדרך הנכונה. אם העמסת פרטים רבים מדי, או ניסיון להסביר הבחנות מורכבות שאינן בהישג ידו של הילד, עלולים ליצור אצלו בלבול, תסכול או דחייה מן ההלכה – אין זו בהכרח דרך החינוך שהתורה ביקשה.
דברים אלו מקבלים משנה תוקף בילדים על הרצף האוטיסטי. פעמים רבות הקושי שלהם אינו בעצם קבלת הסמכות או הרצון לקיים מצוות, אלא בצורך ליישב באופן מוחלט כל חריגה מן הכלל. כאשר ילד כזה נתקל במצב שנראה בעיניו כסותר את הכלל שלמד, עלול הדבר לערער אצלו את הביטחון בכל המערכת.
במקרים כאלה מסתבר שאין למהר ולהעמיס עליו את כל פרטי ההבחנות. יש לחנכו תחילה לכללים הברורים והיסודיים, וככל שיכולת ההבנה שלו מתפתחת, להוסיף בהדרגה את פרטי הדינים ואת המקרים החריגים. אין זו הקלה במצוות החינוך, אלא קיומה בדרך המגשימה את תכליתה.
כמובן, קשה לקבוע בזה כללים אחידים. הדבר תלוי במידת הבנתו של כל ילד, באופיו, ובאופן שבו הוא מגיב לקשיים מסוג זה. אולם נראה שהעיקרון המנחה הוא, שמצוות החינוך אינה נמדדת רק בשאלה כמה דינים למד הקטן, אלא גם בשאלה האם דרך החינוך מקרבת אותו לחיי תורה ומצוות או חלילה מרחיקה אותו מהם.
