חג השבועות הוא היום שבו אנו קוראים את מגילת רות, המספרת על האירועים שהובילו ללידתו של דוד מלך ישראל. אך השלב הראשון התרחש אלפי שנים קודם לכן, והוא מתואר בפסוק קצר בפרשת בראשית.

לאחר שקין הורג את הבל אחיו, והרי לקין לא יהיו צאצאים, חוזר אדם הראשון אל אשתו חווה, היא מתעברת שוב, ויולדת את שת. היא אומרת (בראשית ד, כה): "כי שת לי אלוקים זרע אחר" – במקום הבל. (שת לי = נתן לי).

חז"ל דורשים, שחווה ראתה כאן נבואה גדולה: "זרע אחר – זרע הבא ממקום אחר, ואיזה זה? זה מלך המשיח!" (רות רבה (וילנא) פרשה ח סימן א).

דוד המלך, שייוולד שנים רבות אחר כך, יגיע לא רק מייחוס חשוב של צאצאי יהודה, אלא גם ממקום אחר, מרות, גיורת מואביה. חווה מתפעלת מכך, מתוכניותיו הנסתרות והפלאיות של הקדוש ברוך הוא, אשר איננו יכולים לרדת לעומקם ולפענח אותם: "הנסתרות לה' אלוקינו – והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

גם היום, מי שיש לו עין בוחנת, עומד נדהם מול המציאות שבה כל עולם הפריה והרביה השתנה כל כך. מיליוני זוגות שלא היה להם שום סיכוי להיכנס להיריון, מקימים משפחות ומביאים ילדים לעולם באמצעות שיטות חדשניות ומדהימות מאין כמותן. בעוד שהפיתוחים הללו מעוררים שאלות הלכתיות כבדות משקל, אי אפשר שלא להתפעל מלראות את רצון הבורא יתברך לתת ממש "זרע הבא ממקום אחר", ילדים שנוצרים בדרכים שלא חלמנו עליהן.

גם כאן – איננו יודעים חשבונות שמים. אבל אולי, אולי מותר לנו לחלום, שזה חלק מההגשמה של דברי חז"ל: "אין בן דוד בא – עד שיכלו נשמות מן הגוף" (יבמות סב, א), כלומר – עד שיוולדו כל התינוקות. אולי לצורך כך פתח הקדוש ברוך הוא שפע כזה של אפשרויות, בכדי להסיר את כל המניעות, ולקרב לנו את ביאת משיח בן דוד, שהוא בעצמו "זרע הבא ממקום אחר"!

המפרשים עסקו בהרחבה בשאלה, מדוע באמת חזר אדם הראשון אל אשתו, לאחר 130 שנים שבהם פרש ממנה. הפנים יפות כותב שיש להציע שתי אפשרויות:

• בכדי לקיים את מצות פריה ורביה, שהרי כעת נהרג הבל, וזרעו של קין עתיד למות ולהתבטל מן העולם, שהרי רק נח שהיה מצאצאיו של שת נותר עם בניו לאחר המבול.
• בכדי לקיים את מצות הבורא "ומלאו את הארץ".

ההנחה שבמצב שבו מתו הבל וקין חוזר ומתעורר חיוב פריה על אדם הראשון, תלויה במחלוקת אמוראים במסכת יבמות (דף סב עמוד א):

"איתמר: היו לו בנים ומתו, רב הונא אמר: קיים פריה ורביה, רבי יוחנן אמר: לא קיים. רב הונא אמר קיים, משום דרב אסי, דאמר רב אסי: אין בן דוד בא – עד שיכלו כל נשמות שבגוף, שנאמר: כי רוח מלפני יעטוף וגו'; ורבי יוחנן אמר לא קיים פריה ורביה, לשבת יצרה בעינן, והא ליכא".

ההלכה היא כרבי יוחנן, שמי שהיו לו בנים ומתו לא קיים מצות פריה ורביה, כפי שנפסק בשולחן ערוך אבן העזר סימן א'. אם כך, לדעה זו היה אפשר לכאורה לפרש שזאת הייתה מטרתו של אדם הראשון שחזר אל חווה להוליד ממנה את שת, בכדי לקיים שוב את מצות פריה ורביה.

אך הפנים יפות דוחה את האפשרות הזאת, משום שהרי אחותו של תובל קין, הייתה נעמה – שהיא אשתו של נח (כמו שמפרש רש"י מהמדרש על הפסוק שם), ומכך הוכיח הפנים יפות שם, שהגזירה על כליית צאצאיו של קין לאחר שבע דורות לא כללה את הבנות, אלא את הבנים בלבד. אם כן, הרי נולדו צאצאים רבים מנוח ונעמה, ובכך מתקיימת ה"פריה ורביה" של אדם הראשון, כמבואר שם בגמרא! (ולהלכה עיין באבן העזר שם ובבית שמואל ועוד, באלו אופנים בדיוק מקיימים פריה ורביה על ידי בני בנים).

בעל כרחך, כותב הפנים יפות, שמטרתו של נח לא הייתה מצד המצוה של פריה ורביה, אלא מצד החיוב האישי שהטיל עליו הקב"ה, למלאות את הארץ בצאצאים. מאחר שסוף סוף נגזר על זרעו של קין כלייה, והבל זה עתה נהרג, חזר אדם לאשתו בכדי להביא ממנה את שת.

נידון מעניין מצינו בדברי הים של שלמה (יבמות פרק א', י) שמוכיח מהפסוק הזה שעובר אינו נחשב "זרעו" של האדם, עד הלידה, כי רק כשנולד שת אמרה חווה שכעת נתן לה הקב"ה זרע אחר. לעומת זאת כותב היש"ש, שהתואר "בן" כבר קיים משעת העיבור, כמו שמצינו בפסוק (בראשית כ"ה כ"ב) "ויתרוצצו הבנים בקרבה".

בפרדס יוסף תמה על דבריו, ממה שמצינו בסנהדרין (קי, ב):

"אתמר, קטן מאימתי בא לעולם הבא? רבי חייא ורבי שמעון בר רבי, חד אמר: משעה שנולד, וחד אמר: משעה שסיפר. מאן דאמר משעה שנולד – שנאמר יבא ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה. ומאן דאמר משעה שסיפר – דכתיב זרע יעבדנו יספר לה' לדור. אתמר, רבינא אמר: משעה שנזרע, דכתיב זרע יעבדנו. רב נחמן בר יצחק אמר: משעה שנימול, דכתיב עני אני וגוע מנער נשאתי אמיך אפונה. תנא משום רבי מאיר: משעה שיאמר אמן, שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים, אל תקרי שמר אמנים, אלא שאומר אמן".

הוי אומר – העובר נחשב כבר "זרע", עוד לפני הלידה.

וכך מפרש שם רש"י: "משעה שנקלט הזרע במעי אשה אפילו הפילה אמו ונמחה – יש לו חלק לעתיד, דכתיב זרע יעבדנו, והכי אמר בכתובות בפרק בתרא (קיא, א) נבלתי יקומון – לרבות נפלים".

מתי מתחיל הייחוס של "אב" ו"אם"? ידוע מאוד הנידון בדור האחרון בנושא ייחוס האימא בפונדקאות – האם יש לייחס את העובר לפונדקאית או לבעלת הביצית. חלק מהדיון הוא בשאלה האם היחס של האמהות נקבע בשעת היצירה או בשעת הלידה (או תלוי במי שהעובר גדל במעיה). בלי קשר הכרחי לנידון זה, יש לשאול בהמשך לדברי האחרונים, מהי השעה שבה כבר מתחיל היחוס.

כלומר: ייתכן שהשיוך של הייחוס צריך להיות לגורם מסויים – כמו במקרה שבו ללא ספק זו אימו של התינוק ביולוגית וגנטית לגמרי, ועדיין לא תהיה נחשבת "אמא" שלו עד זמן מסויים. במידה שווה, אין ספק שהאבא הוא בוודאי מי שנתן את הזרע – אבל לא יהיה ראוי לתואר "אבא" עד הלידה למשל.

על כך מעניינים דברי הגמרא על הפסוק במגילת אסתר: "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת". על כך מבארת הגמרא (מגילה יג, א):

"כי אין לה אב ואם – ובמות אביה ואמה, למה לי? אמר רב אחא: עיברתה – מת אביה, ילדתה – מתה אמה".

ומבאר רש"י:

"ללמדנו שאפילו יום אחד לא היה לה אב ואם; בשעה שנתעברה אמה, מת אביה – נמצא שלא היה לה אב משעה שנראה (=שהיה ראוי) להקרות אב; וכשילדתה אמה, מתה – ולא נראית לקרות אם".

הכלי חמדה בפרשת תולדות כותב, כי מדברים אלו נראה בבירור לכאורה, שהיחס של אבא לצאצאיו הוא משעת העיבור, ולכן רק משום שהאבא מת מיד בשעת העיבור נחשב הדבר שלאסתר לא היה מעולם אבא; אבל היחס של אימא לעובר שלה הוא רק משעת הלידה, ולכן די בכך שהאימא נפטרה בלידה, בכדי לקבוע שלאסתר מעולם לא היתה אמא!