זקנה בהלכה 4

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/123.jpg

הרב יוסי שפרונג

סדרת מאמרים

קיום מצוות היום על ידי חולה סיעודי

פרק רביעי

בתקופת חייו האחרונה, עם ההחלשות הגוף והוכחות מוגברת של טבע, אפשר להזיז להפוך לסיעודי. יכול לבצע פעולות פשוטות עלולה להיפגע. יש נזק רב לתמיכה צמודה בכל סדר יומו, כולל ישיבה, קימה, הליכה לשירותים, ויוצא בזה. מצווה גדולה על קרוביו של הזקן לסעוד אותו לעת זו ולכלכל את שיבתו. אנו זועקות שאלות הלכתיות רבות. המאמרים הבאים מספר בקצרה בעיות ופתרונן. ברשימה זו נבדקת בבעיות הקשורות היום של יהודי שומר תורה ומצוות.

  • ברכות השחר בישיבה

מותר לזקן או חולה וחלוש לומר ברכות השחר בישיבה, אף למנהג בני אשכנז לאמרן בעמידה.

מקורות: חובת העמידה ביותר בשעת אמירת הברכות שנויה במחלוקת רחבה שאין זה המקום להאריך בה (עיין שו”ת יחוה דעת (חלק ה סימן ד) שפירט את השיטות בהלכה זו). לגבי ברכות השחר, מעיקר הדין אין חובה בזמן אמירתן, כמבואר באבודרהם (תחילת הלכות ברכות השחר) ובפרי מגדים בפתיחה להלכות ברכות (אות י”ח), אך מנהג בני אשכנז בזמן אמירתן, כמו שכתב היעב”ץ בסידורו (דיני ברכות השחר). ) ועוד פוסקים. ומנהג הספרדים שלא כנסו, בהסתמך על דברי רבי חיים פלאג'י (כף החיים סימן ט' אות ז') שהזהיר לאומרן דווקא בישיבה, בסימן שיוכל לכוון בהם. אפילו בברכות התורה שהן ברכת המצוות, ובהן דעת רוב הפוסקים שחובה, לא נהגו הספרדים בינהם, לאחר שכתבו כמה פוסקים השכל מצוה שאין חובה לקיימה בעמידה אין חובה לברך עליה בעמידה, לאחר שלימוד תורה מותר בישיבה, גם הברכה מותרת בישיבה, וכן משום מה. שלכל הדעות אין זה מעכב בדיעבד, כמו שכתבו הפוסקים בסימן תקפ”ה לגבי שופר.

ובכל אופן, בודאי שיש לזקן או חולה המתקשים לברך ברכות השחר וברכות התורה בישיבה.

  • תפילה בשיבה

מותר לזקן המתקשה ממיטתו להתפלל בשכיבה אם מטה את גופו מעט לצד, או מגביה את ראשו וכתפיו באמצעות כריות וכדומה.

מקורות: בשולחן ערוך (סימן סג, א) נפסק שאין לקרוא את שמע (והוא הדין לתפילה) בשכיבה פרקדן, כלומר על הגב או הבטן, אבל מותר בשכיבה על הצד. "ואם היה בעל בשר הרבה ואינו יכול להתהפך על צידו, או שהיה חולה – נוטה מעט לצדו וקורא". המגן אברהם מפרש, שיש חילוק בין השוכב על הגב אלא שנוטה מעט על צדו, זה מותר רק בבעל בשר או בחולה, השוכב לגמרי על הצד, שמותר לכתחילה. חילוק זה אינו מוסכם בפוסקים, אך אין בו נפקא מינה לענייננו בזקן שדינו כחולה. המשנה ברורה (ס”ק ד) מעיר שבודאי אם יכול להטות על צדו לגמרי או להתיישב מחויב לעשות כן. עוד הוא כותב בביאור הלכה, שאפילו שכתבו כמה פוסקים שכל זה בדיעבד כשהיה שכוב כבר, מכל מקום הלכה כפרי מגדים שכתב שאם קשה עליו קיום המצוה, אפשר לכתחילה להישכב על גבו ולהטות מעט את גופו. ידועה בהקשר זה הוראת הגרש”ז אויערבאך זצ”ל (נשמת אברהם או”ח סימן סג), שכשם שמותר לו לנטות מעט על צידו, כך מותר אם מגביה את כתפיו וראשו,

  • הנחת תפילין על ידי אחר או אישה

זקן יכול שלא, להניח תפילין בעצמו. הזקן יברך על התפילין בזמן הקשירה, כפי שנהג כל ימיו כשקשרן עצמו. אם אין גבר יכול להניח לו את התפילין, הוא יכול להסתייע גם באשתו או בבתו, אבל דעות הפוסקים חלוקות אם בכלל זה יכול לברך על התפילין או לא.

מקורות: מהר”ם שיק, בתשובה (או”ח סימן טו) מייסד כי המצוה בתפילין אינה “מעשה הקשירה”, אלא עצם מה שיהיו תפילין עמדה עליו. לכן, הוא אינו רואה חיסרון עם התפילין הונחו על ידי אדם אחר. ואף שיתכן שכל זה במי שהוא “בר קשירה”, מה שאין כן זקן זה, מכל מקום הדבר מועיל בתורת שליחות, שהרי שלוו של אדם כמותו (ואף שכלל זה לא נאמר לאחר במצוה שבגופו, כאן אין חיסרון זה, שהתפילין יונחו על גופו שלו, וחברו אינו מניח אותם בעצמו עבור הזקן).

לגבי אישה, מביא מהר”ם שיק את המעשה בגמרא בעבודה זרה לט, א שם מבואר שאשה הניחה תפילין לאיש (אלא שהתוספות שם כתבו שרק סייעה לו). עיקר טענתו של מהר”ם שיק להכשיר את הנחת התפילין על ידי אישה היא נחשבת לשייכת במצוה זו כמי שאינה מצווה ועושה. ואף שבשו"ע (או"ח סימן לח, ג) נפסק שאשה לא תניח תפילין, זה משום שאינה יודעת לשמור על גוף נקי, אבל אינה מופקעת מן המצווה. לכן, כשגבר הוא על הנחתן, היא יכולה לשמש שליח לקשירתן, והגבר יברך על כך.

  • אמירת דברים שבקדושה בפני לקוחות

זקן שנזק לעשות צרכיו בכלי חד פעמי, יש לפנות את הכלי לפני אמירת דברים שבקדושה. הנזק לקטטר (צנתר שתן), אם הכלי שבו נאגרים מי הרגליים אטום ונקי, מותר לומר כנגד דברים שבקדושה, כל עוד אין ממנו ריח רע, ובאמת האפשר יש לכסותו.

מקורות: חל איסור על אמירת דברים שבקדושה במבואות המטונפים. אצל קשישים רבים זה אתגר משמעותי, שכן בשל קשיי ניידות חלקם נזקים לעשות את צרכיהם לתוך כלים חד פעמיים או בעזרת צנתר שתן (קטטר). את הכלי המיועד לצואה יש לפנות מהחדר לפני אמירת דברים שבקדושה. לגבי הקטטר, יש שתי שאלות, אחת מצד קילוח מי הרגליים. בשאלה זו כתבו הפוסקים בפעולה מפני שעל פי רוב ניתן למצוא שברגע זה לא שוטים מי רגליים. השתן המצטבר בשקית מעורר שאלה, הן מצד מי הרגליים אנשים, והן מצד נוכחות כלי המיועד לצרכים, שהוא איסור בפני עצמו הנקרא איסור "עביט". נוכחות מי הרגליים אינה בעיה חמורה מאחר שהשקית אטומה. לגבי לדין "עביט", נפסק בשו"ע (או"ח סימן פז, א) שאם העביט הוא של זכוכית או חרס מצופה ורחוצים יפה מותר להתפלל כנגדם, וכתב בשמירת שבת כהלכתה (פרק כב הערה קיג) גם כלים אלה שעשויים מפלסטיק הם בכלל זה.[1]

מכל מקום, מאחר ומלא בכלים מכוסים ואטומים, כתבו הפוסקים להתיר לדבר על דברים שבקדושה אפילו שהם בשתן, כל עוד אין ריח רע. האגרות משה (שם) והאור לציון (חלק ב ו, טו) כתבו שיש לחייב את כיסוי המיכל, כדין עביט של מי רגלים. והציץ אליעזר (ח, א) שיש לעשות כן מטעם חסידות כתבות. אך לדעתו של הגרש”ז אויערבך זצ”ל, אין צורך כי אין עליהם דין של סיר או בקבוק, מכיון שהם שימוש חד פעמי ואין מהם ריח רע (עדות פרופ' הרב אברהם סופר אברהם).

בהלכה זו פירטנו במאמר לפרשת האזינו. ניתן לעיין במאמר ובמקורותיו, המופיע באתר בית המדרש.

  • ברכות הנהנין בהזנה מלאכותית

זקן וז יכול שלא לאכול כדרך האדם קוק להזנה באמצעות זודה, מעיקר הדין אינו מברך ראשון וברכת המזון, ויש שכתבו שירא שמים ישתדל לשמוע ברכה מפי אדם אחר שאוכל כדרכו, או להודות לה' באמירת פרק תהלים וכדומה.

מקורות: זקנים במצב סיעודי לפעמים יכולים לאכול כדרך כל האדם, או שהמזון אינו נספג היטב בופם, הם נזקקים להזנה באמצעות זודה. זונה היא צינורית פלסטית, המוחדרת דרך הנחיר אל דרכי העיכול (קיבה או מעי דק). הדרכה להזרים למערכת העיכול מזון נוזלי. אחרת, מחדירים דרך הבטן למעשה לקיבה גסטרום ("פג") שדומה בפעולתו לזונדה. מאז החלו להשתמש באמצעי הזנה זה לפני שנים רבות, מעורר את השאלה הלכתית מובנת מאליה: האם יש לברך ברכה ראשונה ואחרונה על הזנה דרך זונה? [2]

בבסיס השאלה עומדת ההנחה שברכות הנהנין נתקנו על הנאת האדם מן המאכל או מן המשקה, אך עדיין יש להסתפק אם הכוונה להנאה מטעם המאכל או מתחושת השובע. כמובן, שהזנה באמצעות זונה מספקת רק את ההנאה השניה. לגבי איסורי התורה נחלקו ורבי יוחנן וריש לקיש (בחולין קג, ב), ולהלכה (עיין רמב"ם הלכות מאכלים אסורות יד, ג) חייב על הנאה מהטעם אפילו אם לא שבע (כגון שהקיא את המאכל). מאירות הפנים (סימן כז) כתב שיש לחלק בין איסורי תורה לחיוב ברכה, כיון חכמים הסמיכו את חיוב הברכה על הפסוק "ואכלת ושבעת", זאת ללא הנאת שביעה ("הנאת מעיו") אין חיוב ברכה. וכבר מבואר כך בבית יוסף (אורח חיים סימן ר”י), שכתב לגבי אשה שטועמת את התבשיל ויורקת אותו, שבספר אוהל מועד חייב אותה בברכה כיון שנהנתה מהטעם, וכתב הבית יוסף לחלוק עליו משום “דברכה לא בטעימת חיך תליא, אלא באכילה תליא, כדכתיב “ואכלת וברכת”, ואכילה היינו הנאת מעיים, כדברי הרא”ש ז”ל”. האגלי טל (מלאכת טוחן,

אבל יש החולקים על כך וסוברים שדי בהנאת הטעם לחייב ברכה, ויש שכתבו לחייב את שני התנאים. מה הזנה באמצעות זודה תלויה בנידון זה ויתכן שלפי הבית יוסף יש לחייב בברכה. אך כפי שכתבנו במאמרנו לפרשת עקב, כמה מהפוסקים (עיין אחיעזר ח”ג סימן ס”א, וחלקת יעקב חלק ג’ סי’ ס”ח) כתבו שהזנה באמצעות זודה אינה נחשבת כלל אכילה, משום שאינה כדרך אכילה כלל (אלא שכדאי שיודה לה. ' על ידי אמירת איזה תפילה או פרק תהלים).

מענין לראות שם בדבריו, שהוא מביא דוגמה לכך מהזנה על עירוי תוך ורידי (אינפוזיה), לצורך מתן נוזלים. הוא כותב שכמו שברור מאליו שבמקרה זה אין כל חיוב לברך, כך גם בהזנה על ידי זודה.

אמנם, כדאי לשים לב שיש חילוק בין המקרים: בהזנה באמצעות עירוי לוריד, לא הגיע שום מזון אל הקיבה, המקום מתרחש "שביעה", אלא התקבל מזון באופן עצמאי אל בו הורידים, ולעומת זאת בהזנה על ידי זונה, מכל מקום "הנאת מעיו" יש כאן. על כל הפנים העיקרון שהוא מביע הוא ברור: רק הזנה שמתבצעת כדרכו של עולם, על ידי אכילה ושתייה בפה, הם שלגביהם חייבים חכמים ברכה, אבל עצם האכילה נעשתה שלא כדרך העולם – אין לברך.

וכן פסק מרן הרב אלישיב זצ”ל, שאין לברך כלל, לא לפני ולא אחרי (וזאת הברכה עמ' 113). לעומתו, בלבושי מרדכי (הובא בשו”ת מנחת יצחק חלק ג' סימן יח) כתב שירא שמים אם יכול יוצא ידי כולם, בין בברכה ראשונה ובין בברכה שניה, על ידי שימצא מישהו שאוכל או שותה דברים אחרים שברכתם דומה לאותו המזון, ויכוון להוציאו בברכתו. (אפילו שכיום לא נהוג להוציא את השני בברכת הנהנין, זו שעת הדחק ומותר).

  • עלייה לתורה לזקן המרותק לכיסא גלגלים

מעיקר הדין אסור לשבת בקריאת התורה, ואף לזקן או חולה מסוגלים ונהלים, אף להתיר להם להישען בעמידה. ויש מקילים להם לעלות לתורה בישיבה, ובפרט ביארצייט וכדומה. ולכל הדעות מותר לעשות כן כשהמנין מצומצם ואין אחר שיכול לעלות לתורה.

מקורות: במשנה במסכת מגילה (כא, א) שנינו: "הקורא את המגילה עומד ויושב, אם רצה עומד אם רצה יושב". ועל כך אמרו בגמרא: "תנא, מה שאין כן בתורה". וכמו שפירש רש”י: “שאין קורין בתורה בצבור מיושב”. כך נפסק בשוע (או"ח סימן קמא, א). שני טעמים נאמרו בהלכה זו. הראשון, שיש ללמוד מהנהגת הקב”ה שמצינו שעמד כביכול כשלימד למשה את התורה (דברים ה, כח). הטעם השני, שמקורו בירושלמי, הוא שיש לנהוג בקריאת התורה "באימה". עם זאת, למי שהוא בעל בשר מותר להישען על אף שלבריה הישענות אינה נחשבת לעמידה. המשנה ברורה (ס”ק ד') מציין שהוא הדין גם לחולה או זקן מופלג שקשה להם העמידה סמיכה. הוא מוסיף, גם אלו שהותר להם להישען, צריכים להציע שלא להישען עד כדי כך שאילו יינטל הדבר שעליו הם נסמכים, אלא אם כן הם יכולים בכלל ללא הישע, שאז מותר. מדבריהם משמע שהמרותק לכיסא גלגלים אינו יכול לעלות לתורה. אך יש בפוסקים שכתבו שמאחר שסמיכה דינה כישיבה, לאחר שהותרה לבעל בשר וכאמור גם לזקן וחולה הסמיכה – הוא הדין לישיבה. רבינו הגאון הגדול רבי אשר וייס שליט”א עסק בנושא בתשובתו (שו”ת מנחת חלק אשר ג'), כאשר שהביא את דברי הפוסקים, כתבי משמעות הדברים היא שאכן יהיה מותר בישיבה למי שאינו מסוגל, ואף שלא מצאנו בדברי הפוסקים במפורש שהתירו לבעל. בשר או חולה לשבת, מכל מקום אחר שבאי דרבנן עסקינן, ובדיעבד יוצא ידי חובתו, והדבר נחשב לשעת הדחק גדולה, יש להקליד בשמחת תורה וביארצייט, וכן אם אין די אפשר בחשבון בקראי גם בהזדמנויות אחרות. כך הורה גם הגאון רבי שריה דבליצקי זצ”ל. ובדיעבד יוצא ידי חובתו, והדבר נחשב לשעת הדחק גדולה, יש להקליד בשמחת תורה וביארצי, וכן אם אין דיפול אפשר לאפשר בקראי גם בהזדמנויות אחרות. כך הורה גם הגאון רבי שריה דבליצקי זצ”ל. ובדיעבד יוצא ידי חובתו, והדבר נחשב לשעת הדחק גדולה, יש לגעת בשמחת תורה וביארצי, וכן אם אין דיפול אפשר לאפשר באקראי גם בהזדמנויות אחרות. כך הורה גם הגאון רבי שריה דבליצקי זצ”ל.

הרב משה שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים (חלק ב סימן קפב) כותב כי כבוד הציבור הוא דווקא שיהיה זה הבעל קורא, אף על פי שהוא נכה, יש להתיר לו לעלותורה לישיבה. כדוגמה לכך הוא יכול להציע את האפשרויות שבהן ישנו בעל קורא מיומן וקבוע, שכעת אינו מסוגל להתמודד עם רגליו, ואין אדם אחר שיכול לקרוא טוב, אלא בריבוי טעויות, שיצטרכו לתקנו הרבה ולהחזירו, שבמצב כזה יש להעדיף את הבעל קורא המנוסה אפילו בישיבה.

לסיום נעיר כי הסכמת הפוסקים בנושא היא שבאופן שאין אחר יכול לעלות לתורה – הדבר מצוי בבתי חולים במנין מצומצם כאשר אין שלשה או שבעה העומדים על רגליהם – מסתבר שאין לבטל משום כך קריאת התורה, שהרי בדיעבד יוצאים ידי חובה בקריאה כזו.

 

[1] במשנה ברורה (סימן פט, ט) כתב, שמיטה גבוהה עשרה טפחים ומחיצותיה מגיעות לארץ ולא מכל, המיטה נחשבת כמחיצה, ומותר לקרות לפני המיטה כשהצואה או הסיר עומד אחורי המיטה (ובלבד יראה את הסיר יגיע לו ריח רע). אבל אין משמעות למיטות הסטנדרטיות של בתי החולים וכן המיטות המצויות בבתים, שאין ברגליהן רוחב ארבעה טפחים, וכן אין להן מחיצות המגיעות לארץ, וממילא צריך הרחקה כנ”ל.

[2] שאלה מרתקת בפני עצמה אינטנסיבית להזנה מתמשכת חולים שאין חופשם לספוג מלאות בפרק זמן קצר, ומקבלים טפטוף איטי לאורך כל היממה. יש צורך ללא צורך לברך על הזנה כזו – מתי יברך מי שמקבל את מזונו כל הזמן, הפסקה? שאלה דומה התעוררה לגבי ברכת אשר יצר אצל חולים שזקוקים לקטטר-שתן שמנקז את מי הרגליים שלהם באופן מיידי כל העת.

המדור בבניה ויעלה בקרוב…