אדם יכול בכל גיל לעסוק בכל מה ששיחפוץ באופן פרטי, אם הוא מרגיש כשיר. לעומת זאת, תפקידים ציבוריים שדורשים יכולים ומיומנויות מסוימות, כרוכים באחריות כלפי הציבור, ושאלת הכשירות אינה מוטלת אך ורק על כתפיו של בעל המשרה. שראינו בשבוע שעבר, אם מקרים ניתנים גבולות להמשך העסקתו של אדם במשרה ציבורית, כפי בו סביר שכישוריו לביצוע תפקידים שיפגעו. ראינו שישנם שני מסלולים. האחד, קובע מגבלת גיל אחידה, שלאחריה על בעל המשרה לפרוש מתפקידו. השני, בוחן את הכישוריו של בעל המשרה בכל רגע נתון.
להלן נרחיב בנידון הפוסקים בשאלת כשירותו של שוחט זקן להמשיך בתפקידו. גדולי הפוסקים עסקו בנושא רב של תשובות ופסקים. בקהילות ישראל שוחט היה ממונה מטעם הציבור, תחת פיקוח בית הדין או הרב המקומי. באופן טבעי לאחר שנות עבודה השוחט הזדקן ועוד פקפוקים על יכולתו להמשיך בתפקידו. מלאכת השחיטה מצריכה ידע רב, אך גם מיומנות ושירות פיזית לביצוע מדוייק של השחיטה שלא לדרוס, כך שהשחיטה נפסלת. הפוסקים כולם הסכימו שאין לאפשר לשוחט שאינו כשיר למלא להמשיך בתפקידו רק מצד החזקה שלו על התפקיד. לכן, השאלה המרכזית עסקה בשאלה האם יש לפסול באופן אחיד שוחט על פי מגבלת גיל, או לבחון כל מקרה פרטי.
אנו מאריכים בנידון זה של מגבלת הגיל לשחיטה, משום שהיא קרובה ביותר לשאלת כשירותו של רופא זקן. במערכות ציבוריות נהוג גיל פרישה לרופאים, אבל יש גם שיחפצו להמשיך במלאכתם באופן פרטי, כולל ביצוע ניתוחים, למרות שעברו את גיל הפרישה. מנידון הפוסקים לגבי לשיטה, נוכל להקיש באופן כללי גם לנידון זה, אף שהפוסקים לא עסקו בו במפורש.
באופן בסיסי עיקר הדין הוא שאין לפסול את השוחט אך ורק על פי מגבלת גיל, אלא על פי האבחנה שידיו רותות. כך כותב הבאר היטב (יו”ד סימן א אות לב):
“כתב סמ”ג, זקן ומי שידיו מרתין הן מכח חולשה או מכח טבעו, גם כן ידיהם כבדות, שחיטתן רובן דרסות המה. אף על פי שאמרו “ברי להם שלא דרסו!”, אינןמנים, מפני שהם יתכן נא לכך”.
הפוסקים למדו כתוצאה שזקן נפסל רק כאשר ידיו מרתים. אך יש, ספקיות לדקדק את הלשון "זקן, ומי שידיו מרתין", שיש כאן שתי קטגוריות: זקן נפסל מעצם היותו זקן (סתם זקן הוא הגיע לגיל שבעים". , וגם הסקן אינו נפסל אלא אם כן ידיו מרתין, לא היה צריך למנות כאן את הזקן כלל, והיה יכול להסתפק במילים "מי שידיו מרתין"!
אבל ישנו ויכוח מרתק השפיע על הבנת הדברים. מקור דבריו של הבאר היטב הם בספר לחם הפנים (סימן א ס”ק לה) שכותב כך בשם “ומצאתי בסמ”ג בשם מהר”א שטיין ובשם מרדכי זקן ומי שידיו מרתים…”. הנודע ביהודה (תנינא יו"ד סימן א') תוקף את דבריו בחריפות וכותב ששקר העיד בשם הסמ"ג, משום שהלכה זו איננה מופיעה כלל בסמ"ג. היד אפרים (סעיף י') יוצא להגנתו של לחם הפנים, ומסביר שכוונת הלחם היא שכך הוא מצא בגיליון הסמ”ג, שנכתב כן בשם מהר”א שטיין “ ומרדכי זקן ” – כלומר מרדכי ישן (מהדורה מוקדמת של ספר המרדכי)! לפי זה, תחילת ההלכה אינה עוסקת כלל בזקן… היא אכן נפתחת במי שידיו רותות – ולא משנה מה גילו. לפי זה, צודקת הנחת הפוסקים בהלכה שאין הגבלה על זקן באשר הוא זקן, אלא רק על פי כשירותו: אם ידיו רותות – הוא נפסל מלה ממשיך בתפקידו; ואם לאו – הוא להמשיך יכול לשחות.
ויכוח גדול בפוסקים עסק בשאלה האם ניתן לסמוך על השוחט שאומר שהוא יכול להבחין מתי ידיו יציבות ומתי לא, ובשעה שידיו רותות יימנע משחיטה (היא מצויה אצל זקנים, תחילת עבודת היום הידיים יציבות, וככל שמתמשכת העבודה והידיים נחלשות הידיים לרתות). שאלה נוספת עסקה בשוחט שאנו יודעים שהוא לרתות, וכבר שחט, וטוען שבדיעבד שחיטתו כשרה לאחר שיודע שבשעת השחיטה לא רתתו ידיו. בעוד שדעת רוב הפוסקים היא לפסול אותו משחיטה לכתחילה ושלא להאמין לו שיימנע מלשחוט כשידיו ירתתו, מכל מקום ניתן להאמין לו למפרע בדיעבד אם כבר שחט ואומר שידיו לא רתתו, אם הוא מוחזק למומחה בשחיטה. הם יכולים להחליט האם שוחט מבוגר כשיר לתפקידו או לא. כך למשל עוסק הדבר משה (תנינא סימן פה) בשוחט מבוגר שהוא זמן לביקורת האם הוא כשיר לבדיקת סכין השחיטה. בדיקה ידיו רעדו. הוא הצהיר כי רק מתוך הלחץ וההתרגשות מחמת הביקורת ידיו רתתו, אבל חלק מלאכתו הרגילה הוא בטוח שידיו אינן רותות. הדבר משה סמך עליו והכשיר אותו לתפקיד, אבל הבית שלמה (יו"ד סימן י') פקפק, אך גם הוא מבחין בין עדויות על רתית ידיים במלאכות שונות, שאינן מעידות בהכרח על חוסר כשירות לביצוע שחיטה, בערך עדויות על רתיתה בזמן שחיטה. לסקירה ארוכה של דברי הפוסקים בנושא עיין דרכי תשובה (יו”ד סימן א אות נה).
מדברים הפוסקים ניתן ללמוד כי ההסתמכות על דברי השוחט והערכתו העצמית אינה פשוטה, למרות שהוא מומחה ומוחזק בכשרות ובודאי אינו מסופק להאכיל את ישראל נ, כשמחפשים את האדם שקשה לו מבחינה נפשית לאבחן את מצבו באופן מעשי, ואחרי שיש צורך לנסות את התרגל. הוא לא יידע לעצור בזמן ולהבין כי הוא יעזור לו לתפקיד נפגמה.
כך למשל כותב בעל הבית אפרים (בקונטרס יפה לבדיקה), וכפי שמביא דבריו הדרכי תשובה (שם, ס”ק קע”ג):
"שקשה לסמוך בזה על השו"ב בעצמו. דאף שהוא מרגיש בעצמו שלא אפסו כוחותיו, וככחו אז כן כחו עתה, אין לסמוך על דבריו. כי יש לומר שהשו"ב אינו מרגיש בעצמו, והוא מעלה את המדומה לו. כי לעת זידים יכול להיות שיתעסק החושים בזמן מה ברפיון, ולא חלי ולא מרגיש, ולא ידע כי בנפשו הוא!”.
אנחנו יודעים שיש חשש שידיו רותות. אבל האם יש להגביל את כהונת השוחט בזמן?
מקור מרתק לשם מצינו במרדכי (בתחילת מסכת חולין):
"כתב רבינו ברוך: ראיתי כתוב בהלכות שחיטה שהביא רבי אלדד בן מחלי הבא מעשרת השבטים , אמר יהושע מפי משה מפי הגבורה, כל הזובח לה' ואינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיתו… והשחיטה אסורה מיד אשה, מיד סריס, מיד זקן לאחר שעבר עליו עליו. פ' שנה , ומנער עד שימלא י”ח שנה ע”כ. וחומרא בעלמא הוא כל אלה הדברים ולא נהיגין כותיה”.
הבאר היטב (שם ס”ק כ”ז) מביא הלכה זו בשם ספר בית יעקב (סימן כ”ה) “שמצא כתוב” כן, אבל מסיק: “והכל לפי מה שהוא אדם, אז הוא תש כח – לא ישחוט אפילו מבן חמישים. שנים". ועוד הוא מביא בשם התבואות (ס”ק ס”ד) שכתב “ודורות הללו שגברה החולשה ואף בפחות משמונים, צריך דקדוק לפי ראות עיני המורה”. כעין זה כתב גם הכתב סופר (יורה דעה סימן ג'), שאין להציבים גיליים בהלכה זו, אלא הכל לפי ראות עיני הדיין.
אליעזר פלעקלס בספרו תשובה מאהבה (חלק א סימן קיח) השיב לרב קהילה שרצה לפסול שוחט הגיע לגיל שמונים, וכתב לו שמדברי חז”ל לגבי כהן שהשיעור הוא כשידיו רותין (עיין במאמר הקודם), ולא נתנו שיעור בגיל, לכן אין לחשוש לחומרא שהביא. המרדכי, ובפרט שהוא עצמו כתב שאין נוהגים כמותה, "דרך כלל, הכל לפי מה שהוא אדם, אם יש לו כח גברא והרגשה טובה, אפילו הוא בן מאה שנים כל הזבחים שנזבחו על ידו כשרים, ואם אין לו הרגשה – אפילו הוא בן שלשים. לכח שחיטתו פסולה”.
[החזון נחום (סי' נג) קשור בהקשר זה גם לחזקת השוחט על עבודתו, שכאשר הוא בא בטענה שהוא כשיר להמשיך ולקהל זכות לפטר אותו, אף שלהלכה צריך לפרוש מעצמו, מכל מקום אם הוא רוצה לשלם את השכר ולכופו להפסיק לשחוט].
אמנם, בפתחי תשובה (סי' א' סקי”ב) הביא תשובת הגאון בעל מאיר נתיבים (סימן עו), שכתב:
"דהאידנא בדורות הללו שנחלשו הכחות, ראוי ונכון לכל אשר בידו למחות לתקן למגדר מילתא שעכ"פ משבעים שנה ואילך לא ישחוט אדם שום אף שמרגיש עדיין, משום לא פלוג . גם עד שבעים שנה צריך בדיקה גדולה, וחוייבים הרבנים להשגיח ע”ז שהשוחטים הבאים בימים יבואו לפניהם לפרקים ניסויים, כי קרוב להתקל הם בעצמם הם מרגישים בזה אם ידיהם רותים”.
הפוסקים הביאו את דברי המאיר נתיבים, ויש שחששו להם, ויש שלא הסכימו לתקנה זו, משום ששוחט שכחו במותניו זכותו להמשיך בתפקידו (עיין דרכי תשובה שם).
נידונים אלו מלמדים אותנו כמה עקרונות. הבסיס בהלכה זו הוא שכשיש צורך לקבוע כשירות בנושא שיש לו אחריות ציבורית, כמו שחיטה, ולכאורה הוא דן גם בפעילות בניתוחים וכדומה, בהם צריך להחמיר ביותר בסכנת נפשות, אין לאדם סמכות להחליט על עצמו שהוא יבצע את המלאכה כראוי. עליו בביקורת שתקבע האם הוא כשיר או לא. עוד אנו רואים שמישהו אחר והנוגע בנושא עמום שקשה לאבחן אותו, יש בפוסקים במהלך הדורות שראוי לקבוע רף מקסימלי של גיל העבודה בתחומים רגישים אלו, ושללו את ההסתמכות על אבחון פרטני של בעל המשרה.
המדור בבניה ויעלה בקרוב…