זקנה בהלכה 1

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/123.jpg

הרב יוסי שפרונג

סדרת מאמרים

גיל הפרישה ופסלות על רקע זקנה מטעמים פיזיים ונפשיים (1)?

פרק ראשון

עם העלייה בתוחלת החיים, ושיפור איכות החיים של קשישים, עולה לדיון בנושא נושא גיל הפרישה. היום, על פי חוק, העובד יכול לסיים את עבודתו של שכיר עם הגיע לגיל הפרישה. גם עובד עצמאי זכאי בגיל זה לפרוש מעבודתו ולזכות לפיצויי הפנסיה שלו. גיל זה במדינות רווחה הוא יתחיל לקבל את הקצבת הזקנה שלו. בימים עברו הפרישה מהעבודה נחשב למשאת הנפש של העובד, שיוכל לקדיש את זמנו לדבר החביבים עליו, לשהייה בחיק משפחתי, ואם בר אוריין הוא – לחזרה לספסל בית המדרש. אבל העובדות נשמעות קולות המתנגדים לראייה חיובית של הפרישה לפנסיה, ומכמה טעמים:

  1. מחקרים מוכיחים קשר בין פרישה מעבודה לירידה ברמת הפעילות הקוגניטיבית של הקשיש, ולסיכון מוגבר לפיתוח דמנציה ואלצהיימר.
  2. איכות החיים המשופרת של קשישים מעוררת את השאלה האם גילאי הפרישה הנהוגים אינם מוקדמים מדי.
  3. מבחינה כלכלית פרישה של עובד מיומן משוק העבודה נטל על הממשלה, ובפרט הוא צפוי לקבל פרישתו קצבת זקנה שנים רבות ארוכות.

למעשה, פרישה מעבודה אינה הכרחית בפועל הפרשה, וישנם גם שייכים לעבודה בסדירה לאחר גילישה. כך למשל רופאים שממשיכים לקבל מטופלים במרפאות פרטיות; רבנים שהוחרגו בחוק הישראלי מגיל הפרישה ומכהנים עמוק בתוך העשור השמיני לחייהם, וכך, כמובן גם בקרב בעלי המקצוע העצמאיים, שפעמים רבים ממשיך בעבודתם.

המאמרים הבאים, שבוע ובשבוע הבא, ננסה לבחון לאורי תורתנו הקדושה שתי שאלות: האם מצינו בתורה מושג של "גיל פרישה", ובמה הוא נאמר, והמוותר לבעלי מקצועות אישור דבר לשרת בתפקידם גם בזקנתם.

את מאמרנו השבוע נייחד לסקירת מעמדם של לוויים, כהנים, אנשי צבא, וחכמי הסנהדרין.

בפרשת בהעלותך (במדבר ח, כג-גו) מצווה הקב”ה את משה על גיל עבודת הלויים. הלויים מתחילים את עבודתם בגיל עשרים וחמש שנים (אז הם מתחילים חמש שנות הכשרה שבסיומם ניגשים לעבודה פעילה, חולין כד, א), וחייבים לפרוש ממנה בחמישים. הרמב"ם כותבים (הלכות כלי המקדש ג, ח) מסברא, שלאחר גיל חמישים הם נפסלים משירה בלבד ("שיתקלקל קולו מרוב זקנה"), אבל עדיין כשירים למלאכת שמירת השערים. עוד בגמרא שם מבואר שדין זה נאמר במשכן בלבד, אבל בבית המקדש הם כשרים לשורר אפילו אחר גיל זה, אם קולם עדיין ערב.

הרמב”ן (הגהות לספר המצוות שורש ג) מבאר את החילוק בין תקופת המשכן לתקופת המקדש ובעוד בבית המקדש מלאכת הלווויים הצטמצמה לשמירת השערים והשירה על הקרבן, בתקופת המשכן עבודתם כללית גם את נשיאת הארון. התורה רצתה למנוע מצב שבו לוי זקן ישא את הארון, ומשום כך הגבילה גם את עבודת השירה של לוויים זקנים, והשאירה רק את נעילת השערים וטעינת העגלות בנייה פנים. חשש זה אינו קיים במקדש.

לרש”י (במדבר שם) שיטה אחרת. לדעתו, לא נפסלו הכהנים לאחר גיל חמישים אפילו במשכן אלא מנשיאת המשא בכתף, אבל עדיין הם כשירים "לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות". בין רש”י ובין הרמב”ן מסכימים שעיקר הפסול הוא בנשיאה בכתף, ויש מחלוקת בין האם נאסרה גם, כעבודת פנים השיר שעלולה לגרור מצב שבו לוי זקן ישא בכתף, או לא.

לגבי לכהנים שנינו בחולין (כד, א) "כהנים, במומין-פסולים, בין-כשרים". בהמשך מביאה הגמרא ברייתא: "תנו רבנן, כהן משיביא שתי שערות – עד שיזקין, כשר הוא לעבודה". כלומר, בשונה מלווים הנפסלים בגיל חמישים, הכהן יכול להמשיך לשרת עד שיזקין. בגמרא מבואר, ששיעור זה אינו תלוי כלל כללי: "עד כמה? אמר רב אלעא אמר ר' חנינא, עד שירת".

למה הכוונה? נחלקו הראשונים. רש”י מפרש: “ ידיו ורגליו רותין מאין כח”. הרמב"ם (ביאת מקדש ז, יב) כתב "הזקן, יכול להיות רותת ורועד בזמן עומד ". רבינו גרשום מסתפק בריאת הידיים .

בפשטות, כמבואר במשנה, אין גבול גילי לעבודת הכהנים. משכך, זו רק הכשירות לעבודה היא שתקבע האם הוא יכול לעבוד או לא. מאחר שאנו רואים שהראשונים נחלקו בשיעור זה של הרתית, במקום לפרש את דברי הגמרא "עד שירת" במובן פשוט, כלומר "עד שיוכל לעבוד את עבודתו", ולחלק בין העבודות שלא השונות, נראה כמו שלכל הדעות ישנו גבול לעבודת הכהנים . כך מבואר בתוספות (ב”ק קי, א). זאת ניתן לפרש בכמה דרכים:

  1. יתכן, שאכן החשש הוא שלא יוכל לעבוד כראוי. לכן יסבור רש”י שרק כשגם ידיו וגם רגליו רותות, ולמעשה הוא אינו כשיר כלל לעבודה, הוא נפסל, אבל רתיתת הרגליים אינה פוסלת אותו מלעבוד עבודת ידים.
  2. יתכן, שאפילו אם רק מקצת גופו רותת, יש לפסול אותו באופן גורף. כך נראה לפרש את דברי רבינו גרשום שפסל את הכהן משעה שדיו בלבד רותות, ובפרט שעיקר העבודה היא בידים.
  3. בדברי הרמב”ם נראה ביאור אחר. את פסילת הזקן מעבודה כותבת הרמב"ם בהלכה העוסקת בבעלי מומים, וכורך בה את הזקן עם החולה כאחת: "הזקן עלול להיות רותת ורועד כשמתקיים, החולה כשרועד חול מפנייו וכשלון כחו…". נראה שלדעת הרמב”ם הפסול אינו נובע מאי-כשירות לעבודה כלל, אלא מדרישות התפקיד של הכהנים שבהן פסול בעל מום. כך גם מפרש החסדי דוד (שם א, י).

הבדל גדול בין הגישות עשוי להיות בשאלת כשרות העבודה של כהן שעבר גבול זה ועבד, האם עבודתו פסולה או לא. בגמרא בבבא קמא (קי, א) מבואר, שאם הכהן הזקן היה כשיר לבצע את העבודה בקושי ובדוחק בשעה שעשאה, עבודתו כשרה. התוספות שם מבארים זאת עם שאין גבול גילי לעבודת הכהן, אלא חכמים נתנו שיעור זה של רתיתה. אך אין זה ברור האם כוונת התוספות שהגמרא בבבא קמא עוסקת במי שחצה גבול זה, ואם כך כוונת הגמרא היא שמכל מקום אין זה פוסל בדיעבד אם הצליחו לבצע את העבודה, או שכוונתם שהגמרא בבבא קמא עוסקת במי על סף הפסילה, אך עדיין לא הגיע אליה. , אולם מי שיגיע לגבול זה עבודתו פסולה בדיעבד.

אפשרות זו שהעבודה אינה נפסלת בדיעבד אם הצליח הכהן לבצע אותה כהלכה למרות רתיתתו אפשרית לפי שתי הדרכים הראשונות צגנו, ולפיהן לפסילת הכהן היא בשל חוסר כשירותו לעבודה ולא באופן קטגורי. אך לפי דעת הרמב”ם שהפסול נובע כתוצאה שהכהן מוגדר בעל מום, פשוט שהדבר פוסלו לחלוטין, ובהכרח לפרש את הגמרא בבבא קמא כעוסקת במי שעדיין לא חצה את הגבול של רתיתה המבואר בחולין. כך כותב המשנה למלך (הלכות איסורי מזבח פרק בהלכה ו).

מצינו גם גיל פרישה מעבודת הצבא. בפרשת דברים נאמר לגבי למות דור המדבר בחטא המרגלים "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות". בגמרא בבבא בתרא (קכא, ב) מבואר שהגזירה הייתה על בני עשרים עד שישים. כתוצאה מדקדק הרב רש”י זוין (לאור ההלכה – מלחמה עמ' יט) שגיל הפרישה מהצבא היה שישים (הרש”ש, בשבת קנב, א, אף תמה למה הדבר לא נזכר בש”ס וברמב”ם).

כשזה בצבא, ברור אחי למה ישנו צורך בסטנדרט ואין אפשרות לבחון כל מקרה לגופו. צבא הוא מערכת גדולה, שכחייבשירות המשרתים בה משרת הסתמכות של אחד על חברו, וכן דורשת מגוון של יכולות, כמו כוח פיזי, יכולת תקשורת, וחוסן מנטלי. קשה עד בלתי אפשרי לבחון את האפשרות של כל אחד ואחד מאנשי המלחמה, וסביר יותר לתת גבול אחיד שמעבר לו הלוחם נפסל מלהשתתף בסגל הצבא.

הפרישה של חכמי הסנהדרין בשל גילם היא סוגה מרתקת. בעוד ובמקרים הקודמים בהם עסקנו עיקר העבודה הינה פיזית, חכמי הסנהדרין הם עוסקים במלאכה בכלל. מידע, החכמה והניסיון המצטברים הם יתרון מובהק על בני גילם הצעירים, וכך גם פני ישוב הדעת והמתנות. אך מעיון בדברי רבותינו אנו רואים שהדברים אינם כל כך פשוטים.

כך מצינו בסנהדרין (לו, ב):

"אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים. רבי יהודה מוסיף אף אכזרי”.

למה? מפרש רש”י: “ששכח כבר צער גידול בנים ואינו רחמני”.

רש"י מפרש כך קשור לכרוך בטעם אחד את הזקן, הסריס, ומי שאין לו בנים. לפייו, אחד הכישורים גדלים לדיין הוא רחמנות, והן רחמנות, והן מועדות יותר לאכזריות, לאחר ששכח צער גידול בנים.

וכך כותב בקצרה הרשב”א: “סיבת הזיקנה – האכזריות” (שו”ת הרשב”א ח”ו סימן קצ”א). ביד רמה (סנהדרין שם) כותב טעם אחר למה הזקן מועד לאכזריות: "זקן – לפי שדעתו קצרה עליו ואינו רחמני, וכן הסריס".

הזקן נחשד בקוצר הדעת, כלומר בחוסר סבלנות והבנה למניעיו של העומד לפניו לדין. משום כך, הוא נפסל לדון. מעניינים במיוחד דברי הרמב”ם (הלכות סנהדרין פרק בהלכה ג):

“אין מעמידים בכל הסנהדרין לא זקן מופלג ולא סריס מפני שיש בהם אכזריות, כדי שיהא רחמן”.

הרמב"ם מחלק בין "חוסר רחמנות" (אותה הוא מייחס לצעיר שאין לו בנים) מ"אכזריות" (אותה הוא מייחס לזקן ולסריס). נראה מדבריו שהזקן והסריס התנתקו ממהלכו של העולם ומאורחותיו, וזה קשורים שייכים יותר לעולם גידול הבנים. בשביל זה, המפתח הזה אצלם אכזריות. אם יש לו בנים ועוסקים בגידולם. [1]

עוד מהגמרא בסנהדרין יש סתירה למה שמבאר בסנהדרין (יז, א) "אמר רבי יוחנן, אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה", וכן פסק הרמב"ם (שם הלכה ו') "וצריך להשתדל ולחפש שיהיו כלן בעלי. שיבה”. בעלי שיבה הם בני שבעים (אבות פ”ה ושו”ע יו”ד רמד א).

סביר לפרש, וכך כותב הלחם משנה, שהפסול של הזקן עוסק ב"זקן מופלג בינ"ל", וכלשון הרמב"ם המכוונת, אבל בגיל שבעים עדיין הזקן כשיר לדון. אבל למרות שבגיל שבעים הוא להתרחק שנים רבות מ”צער גידול בנים”. מתקבל ללמוד שחז, שהאכזריות ייחסו לזקן אינה נובעת אך ורק מריחוק זה, אלא מה ירידה בכוחותיו הנפשיים, שהם המשכיחים ממנו את "צער גידול הבנים". לכן, בעוד שזקן מופלג פסול, בגיל שבעים, הוא עדיין בכוחותיו הנפשיים.

היבט מרתק נוסף בנושא נתון במחלוקת הראשונים. בעוד שרוב הראשונים מפרשים שהלכה זו כולל מלבד פסלות זקן להיבחר לחבר בסנהדרין גם חובה על פרישתו מתפקידו גם אם נבחר לכהן בגיל צעיר (עיין למשל שו”ת הרשב”א חלק ו סימן קצא ורבינו יונה סנהדרין שם), המאירי מחדש שהפסול אינו אלא מבחירה. חדשה לכהן בסנהדרין, אבל חבר הסנהדרין שנחבר לכהן בצעירותו אינו נפסל אף בזקנותו. זו, מפתיעה עמדה מחודשת ומפתיעה. למה שהוא מכהן כבר מצעירותו מכשירה אותו גם בזמן זקנתו? כך כותב המאירי:

"יש מפרשים, שלכתחלה הוא שאין מושיבין, אבל אם הושיבוהו שהם בחורים, אף על פי זקין – דן כדרכו והולך, שמאחר שהורגל בדיני נפשות אין כאן בית מיחוש ".

נראה שכוונתירי היא, שמאחר שהין עסקי בדיני נפשות שנים ארוכות בצעירותו, הוא סיגל עצמו צורת דיון קצת וביסס אותה על ערכים נאותדיים, אמר נשכחים ממנו אף בזקנות. כך למשל, הוא התרגל לדון במתינות, לחקור דרוש היטב, ולחפש זכות ולומד לדין, במקום לחתוך את דינו בחיפזון מתוך אכזריות. גם אם בהגיעו לזקנה התפוגגו אצלו תחושות הרחמים כשלעצמם, סדר הדיון שהורגל בו לא נשכח ממנו, אדון לסמוך עליו שהוא ימשיך לדון כראוי.

לסיכום ביניים: אנו רואים כי התורה מייחסת יחסו הפיזי והנפשי של האדם בשאלת כשירותו לבצע עבודה. בתחומים מסויימים ישנה פסלות רקע גיל, בעיקר מחשש לביצועים אפשריים בדרישות התפקיד. לדעות שונות, הפסילה היא רק מחלקי העבודה שלהן הקשיש כבר איננו כשיר. לדעת הרמב”ם, בכהונה ישנה דרישה מצב פיזי תקין בלי קשר לשאלת הכשירות. בתחומים דורשים מאמץ פיזי, כמו חברות בסנהדרין, זקנה נחשבת למעלה ויש לשאוף למנות זקנים לתפקיד. עם זאת, מצבו הנפשי של האדם יכול להשפיע על יכולתו לבצע את תפקידו כראוי, ובתחום כמו דיני נפשות זקנה מופלגת פוסלת אותו מטעם זה.

בשבוע הבא נעיין והיבטים נוספים של חובת הפרישה וסכם את הדיון.

[1] בפשטות הלכה זו נאמרת רק בדיני נפשות שבהן צוותה התורה לחמול על העומד לדין. אולי אתה בקשר זה בשבוע הבא.

המדור בבניה ויעלה בקרוב…