כלל גדול בידינו בהלכות דיינים: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". לכלל זה ישנן משמעויות רבות כלפי סדרי הדין והכרעתו, אבל משמעותו הפשוטה היא שבניגוד לדין המוכרע על פי התרשמויות חיצוניות או ע"פ כללים שונים, שלהם יש גבולות וכללי פסיקה, כאשר הדיין משוכנע מעל לכל ספק בדבר מה ע"פ התרשמותו וראייתו האישית הברורה, עליו לפסוק את הדין על פי זאת, ולא לחשוש.

גם רופא משמש כדיין במקרים רבים, ולא סתם דיין אלא כפוסק בדיני נפשות.

כמו שכותב הטור: "מיהו לא יתעסק ברפואה אלא אם כן יהא בקי ויודע בחכמה ובמלאכה, ולא יהא שם גדול ממנו, אבל כל שאינו יודע בטיב מלאכה זו לא יהא עוסק בה, וכן אם יש גדול ממנו לא יתעסק בה כלל, ק"ו משאר דינים והוראות שבתורה, דהאיך יורה בספק נפשות במקום שיש גדול ממנו".

ההלכה מפקידה בידיו את הרשות, הסמכות והחובה לקבוע האם פלוני חולה מסוכן ויש לחלל עליו את השבת, ובאלו פעולות וצרכים בדיוק; האם החולה מת ויש להפסיק את פעולות ההצלה שלו, או לאו; האם פלוני צריך לאכול ביום הכיפורים או שהוא מסוגל לצום, וכל כיוצא בזה.

עניין נאמנות הרופאים הוא סוגיא מורכבת וארוכה, והארכנו לגביה במספר מאמרים בעבר. במאמר זה ננסה לעמוד על נקודה אחת: האם הכלל "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" תקף גם כשמדובר ברופא?

לדוגמא: במצב של מחלוקת בין רופאים, כאשר רופא אחד אומר שחולה פלוני מסוכן וצריך לחלל עליו את השבת, ורופא אחר סובר שהוא איננו מסוכן כלל והרופא השני טועה באבחנתו. האם על הרופא השני לחלל בכל זאת את השבת? [מובן, שאם לדעתו מה שמציע הרופא הראשון עלול לסכן את החולה, אינו צריך ואך אסור לו לבצע את הפעולה; מדובר על פעולה "נייטרלית" שלדעת הרופא הראשון תציל את חיי החולה ולדעתו היא פעולה מיותרת].

בבסיס השאלה, האם הרופא רשאי לסמוך על אבחנתו הברורה והוודאית, ואינו צריך לחשוש לדברי חבירו, או שלא. אצל דיין, הכלל הוא שככל שהדברים ברורים אצלו לחלוטין, הטענות האחרות אינן אמורות לעשות עליו רושם, ואינם מעוררות ספק. האם אצל הרופא גם כן כך הוא?

ובאמת, גם כשמדובר על כל אדם, המצב שבו אדם משוכנע לגמרי בדבר מה בעצמו, ללא כל ספק, גובר על הכרעות אחרות, ולא רק במצב קל, כמו עדים שהעידו שפלוני שחט את הבהמה ולכן היא כשרה, ואותו שוחט יודע בוודאות שלא הוא שחט את הבהמה, שברור שאסור לו לאכול את אותה בהמה, אף על פי שלאחרים מותר, כדברי הרשב"א בתשובה (ח"ג רנ"ג, הביא הטור בתחילת שו"ע יו"ד): "ומ"מ כיון שטוען לא שחטתיה ועומד בדבורו שאם שלא שחטה כלל משום מגו אינו נאמן דמגו במקום עדים הוא, ומיהו לדידיה אסירא דהא שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא דומה למה שאמרו קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו", שבמקרה זה הרי אין רמה גבוהה יותר של וודאות מאשר מצב שבו אדם משוכנע שלא עשה מעשה פלוני, אלא אפילו במצב שבו מדובר על ויכוח מציאותי, גם כן הדין כך כמבואר בחות דעת סימן קפה, ב, שכל עוד לא מדובר בפרהיסא, מותר לו בינו לבין עצמו לנהוג על פי ידיעתו הברורה אפילו נגד עדים.

ובעוד שבדבר שאינו יכול להיות מוטה ומוטעה בשום אופן אכן ייתכן שכך היא שורת הדין, ברוב ככל המקרים המציאות אינה כזאת, אלא תיתכן טעות, כפי שמצוי, שאדם יכול להיות משוכנע בכל מאודו בדבר מה, ואחר כך מתברר לו שטעה, או שהתעלם מפרט מסויים, או שלא הייתה כל התמונה לנגד עיניו, וזה מצוי.

במצב שבו אין לו סיבה לחשוב שטעה בדעתו, ואין מי שטוען להיפך, והוא שופט את הדברים לפי מיטב הבנתו והכרתו והדברים ברורים אצלו, מותר לו לפעול לפי זה, ואף אין עליו אשמה אם בפועל טעה, לא בענין הלכה, ולא בעצם הסכנה שעלולה לקרות לחולה במקרה שהרופא טועה [וזאת, כל עוד הפעיל את מיטב שיקול דעתו כאמור]. (ועיין שו"ע יו"ד סי' של"ו וש"ך שם). אך במצב שבו יש התנגדות לדעתו, ויש רופא אחר שטוען שלא כדבריו, יש לעיין האם לא נאמר שחובתו של הרופא לקחת זאת בחשבון ולחשוש לדבריו לחומרא?

הבסיס לגישה זו הוא הכלל שבפיקוח נפש אנו מחמירים עד ספק רחוק שבשאר התחומים לא היינו חוששים אליו, ומחללים את השבת עבורו, ואין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, כמבואר בשו"ע או"ח סי' שכ"ט. לפי זה, יש לדון שמוטל על הרופא, אפילו אם הוא בטוח בדעתו, לחשוש שמא בכל זאת הוא טועה, ומשום שדברי הרופא השני הם לכל הפחות בגדר של ספק, ואפילו אם זה ספק רחוק, והוא משוכנע לגמרי שהוא צודק, מכל מקום כשמדובר על מצבים שבהם תיתכן טעות, אסור לו לסמוך על דעתו ועליו לחלל את השבת בכדי לבצע את הפעולה.

בגמרא ביומא (פג, א) נידונו מצבים שונים של מחלוקת לגבי צום יום הכיפורים בין רופאים ובין החולה לרופאים. ומבואר שם בגמרא שבמצב שבו החולה אומר "איני צריך", אפילו אם יש מאה רופאים שתומכים בדעתו, אם יש שני רופאים שאומרים שצריך לאכול, מאכילים על פיהם. וכך נפסק בשו"ע בסי' תרי"ח (אף על פי שיש בזה מחלוקת בגמרא, וגם בין הראשונים).

מסתבר שמה שצריכים שניים ואז חוששים לדעתם מול כל השאר, הוא משום שדבריהם של שניים הם דברים מבוססים שלכולי עלמא מהווים צד ספק חשוב, ואז כבר תקף הכלל שאין הולכים אחר הרוב בדיני נפשות כמבואר שם בסוגיא, ומה שאין כן דעתו של אדם אחד. ונראה שמה שמבואר שם בגמ' וכך הטעים גם המשנ"ב בס"ק י"א, שהטעם הוא ש"תרי כמאה ולא אזלינן בתר רוב דעות בסכנת נפשות", ולכאורה היה מקום להקשות שאם כך גם באחד, אלא שזהו גופא ענין השתיים, כמו בשני עדים, שדרשה תורה דווקא שניים, בכדי שיהיה הדבר ברור בהחלט שאין כאן טעות, ואף על פי שכשם שאחד יכול לטעות כך גם שניים יכולים לטעות, מכל מקום רחוק ששניים טועים, והכריעה התורה שדי בכך בכדי לברר לנו את המציאות ועל כן שניים כמאה (ומכאן ואילך חשש הטעות הוא בגדר אין לדבר סוף וגם במאה אפשר לחשוש כך).

ומזה נלמד שאדם אחד יכול לטעות ובפיקוח נפש כך היא שורת הדין שככל שיש התנגדות לדברים אפילו אם נראה לו ברור כדבריו עליו לחשוש לדברי הסוברים שיש בדבר סכנת נפשות.

[וברור שבמידת האפשר חובתו לבחון מדוע כך סברו האחרים ולדון עמהם, וכמו שמצינו בשו"ע ביו"ד שם לגבי הרשות לרופא לקבל החלטות, שבמידת האפשר עליו להתייעץ עם המומחים ממנו, ועיין פתחי חושן (חלק ו' פרק י"ב) שפירט הרבה מקרים ודרגות של חובת התייעצות ובירור המוטלות על החולה וקרוביו ועל הרופא עצמו, ומסתבר שגם בנידון זה ככל הניתן עליו לברר את הדברים, ואם לא הצליח, עליו לחשוש לדברי החולקים עליו, אם הוא דבר שייתכן בו טעות. [זאת להלכה ולא למעשה].