אחת ההפרעות הנפשיות המצויות והמצערות ביותר היא הפרעה טורדנית כפייתית (O.C.D). מדובר בחרדה הגורמת למחשבות פחדים או דאגות לא הגיוניות. ישנם ביטויים רבים של הפרעה טורדנית כפייתית, המעוררים צורך בהתייחסות הלכתית לכמה התמודדויות יומיומיות בהלכה. במאמרים הקרובים נעסוק בכך בעז"ה.

נפתח בענייני תפילה וברכות.

הסובלים מתסמונת זו, נמצאים בבעיה קשה כשהם עומדים לתפילה, לקריאת שמע או לברכות. הם נוטים לחזור שוב ושוב על המילים, מתוך חשש בלתי מוצדק שמא לא הגו את המילים כהלכתן, או שכחו לומר ברכה אחת מברכות שמו"ע. עד שנחה דעתם, אם בכלל, יכולה לחלוף שעה ארוכה, והמצוקה הנוצרת מחמת כך היא נוראה וקשה.

למרבה הצער, תופעה זו אינה נדירה כל כך ופוגשים בה מדי פעם, כאשר מדובר במקרים רבים באנשים יראי שמים מרבים, המדקדקים בהלכה וחרדים על קיום כל תג ותג בהלכה, ודווקא מתוך כך גובר סבלם מחמת הכפייתיות שממנה הם סובלים, וחייהם הופכים לחיי סבל גדולים.

גדולי הפוסקים בדור האחרון נשאלו כמה וכמה שאלות בנוגע למצבים מצערים אלו, והעניקו מספר קווים מנחים כיצד להתייחס לבעיה זו. הראשון דבריו הקדושים היוו אבן דרך מנחה בנושא כאוב זה, היה רבינו מרן הסטייפלר זיע"א, שבכמה מכתבים בספרו "קריינא דאיגרתא", בהם התייחס לנושא, הנחה את הדרך ההלכתית וההשקפתית לשאלה זו.

בבסיס העניין עומדת הקביעה הרפואית, שעצם העובדה וההרגל לחזור על כל דבר פעמים רבות מגדילה ומעמיקה את הבעיה, ולכן על הסובל מהכפייתיות להקפיד על אמירה חד פעמית בלבד של הטקסט אותו הוא צריך לומר, מבלי לחזור עליו כלל, ולא משנה מה הסיבה.

ואמנם, ברוב המקרים אכן כבר בפעם ראשונה שהחולה אמר את הקריאת שמע, הוא אמר אותה כדת וכדין ויצא ידי חובתו, והמלצת הרופאים היא ברכה עבורו. אך לפעמים טוען החולה, הן אם הוא צודק, והן אם הוא מדמיין, שהוא יודע שכמקרה זה כעת, הוא לא הצליח להגות את המילים כתקנן, ולמעשה לא יצא ידי חובתו, האם הוא חייב לשוב ולקרוא את קריאת השמע, או שעליו לשמוע לעצת הרופאים, ולהימנע מלחזור על המילים, מפני צורך רפואתו.

בדברי הפוסקים מצינו בזה הוראה ברורה: עליו להקפיד ולשמוע לרופאים. כל אחד בטעמו ובנימוקו, אך בתשובת רבינו במנחת אשר (ח"ב סימן קל"ד) מופיעים לזה שני טעמים הלכתיים מובהקים:

א. אדם שנמצא במצב של מחלה, שרק ביטול מצות עשה מן התורה תוכל לרפאותו, מותר לו לבטל את המצוה בכדי להתרפא. המקור לכך הוא שכמו שמצינו שאדם אינו צריך לבזבז הון רב על קיום מצות עשה, ואם בכדי לקיים את המצוה הוא צריך להפסיד ממון רב – הוא אינו מחויב בכך [ובשונה ממצות לא תעשה, שעליהן הוא חייב להפסיד כל ממונו בכדי לא לעבור]. כך גם כאן, מאחר שאינו יכול להתרפא באופן אחר, אף אם נניח שהוא צודק שלא קרא את שמע כהלכתה, מותר לו לבטל את המצוה בכדי שיתרפא מחוליו.

ב. הטעם השני והעיקרי שכותב ה"מנחת אשר", הוא מעניין מאוד, ומבוסס על דברי החתם סופר. בתשובה (או"ח סי' פ"ג) נשאל החתם סופר האם מותר להכניס למוסד מיוחד ילד שדינו כ"שוטה", אף ששם יאכילו אותו מאכלות אסורות, משום שיש לו סיכוי להתרפא שם ולחזור לבריאותו. החתם סופר חידש, שמותר לעשות כן, אפילו אם יהיה בזה איסור דאורייתא של ספיה, ומשום החובה המוטלת עלינו לעשות מה שביכולתנו להוציאו ממצב ה"שוטה" בכדי שיוכל לזכות להתחייב במצוות.

כך גם במקרה דנן: חולה זה, אם לא יתרפא מההפרעה שיש לו, מצבו יחמיר עד כדי שלא יוכל לקיים מצוות אלה לעולם, ולכן נאמר בו: "חלל עליו שבת אחת – בכדי שישמור שבתות הרבה".

[כך גם מצינו במכתב מאת הקה"י, שכתב שעל זה נאמר "אל תצדק הרבה" – שריבוי של חומרות מעין אלה יכולות להביא את האדם לקריסה רוחנית מוחלטת, ולעזוב כליל את התרי"ג מצוות, ומזה צריך להיזהר].

בהמשך דבריו מצטט רבינו מדברי הסטייפלר באחד המכתבים (שע"ג), שם הוא כותב:

"והוריתי לו שיתפלל בסידור, ומה שכבר עבר לו יחזור עליו בשום אופן אליו יהא נדמה לו בברור שלא אמר כהוגן או שדילג תיבות, וזה ברור שע"פ הלכה אינו מחוייב יותר, אבל אי אפשר להסביר דבר זה למי שהוא בעצבים מתוחים בענין זה ולכן צריך לומר לו בהחלט ובלי טעם. אולי יש רק להסביר לו שחשש דאורייתא אין כאן, וקשה לי להאריך בענין זה, רק כן להורות לו שבכל מה שעבר לא יחזור עליו עוד הפעם".

היבט נוסף מרתק כותב רבינו בתשובה לשאלה האם יש לו להימנע מלאכול פת כדי שביעה כך שהוא יתחייב ברכת המזון דאורייתא, שהרי הוא יודע שסיכוי גבוה שמתוך הלחץ והמתח שבו הוא נמצא, לא יוכל להגות את המילים בברכת המזון כהלכתן. על כך משיב רבינו גם כן, שמאחר שהדרך היחידה עבורו להשתחרר מהחרדות היא להתגבר עליהם ולהשתחרר מהן, ואם נפסוק לו להימנע מאכילת פת כדי שביעה ככל האדם, הוא ימצא "אלף שאלות נוספות", משונות ומוזרות שאין להן סוף, לכן עליו להימנע משיקולים אלה, ולנהוג ככל אדם וכדרכו של עולם, ולהשתדל פעם אחת בקיום מצוותיו.

בתשובה נוספת, (בחלק ג' סימן קכ"ח) נשאל רבינו, האם למעשה אדם זה יש מצוה ותועלת בתפילתו שהתפלל פעם אחת, אף שלא הגה את המילים כהלכתן, או לא.

מחדש רבינו על כך חידוש עמוק ונפלא, שיש הבדל בין מצות התפילה [וכן מצות התשובה] לשאר מצוות, שברור הדבר, שגם מי שאינו מסוגל להוציא מפיו המילים כהלכתן, תפילתו מתקבלת לפני בורא עולם, ומשום שהתפילה יש בה מלבד היותה מצוה ככל המצוות גם רובד שעל ידה זוכה האדם לשפע וברחמים וחסד מאת השומע תפילה, ולא יתכן שמי שאינו יכול להוציא המילים מפיו אין לו דרך לזכות לשפע רוחני זה, אלא בעל כרחך, אם הוא יכול להוציא מפיו כך היא הדרך עבורו לזכות לשפע זה, ואם אינו יכול, גם תפילתו בליבו מתקבלת לפני בורא עולם.

ומשום כך: "גם הסובל מכפייתיות, מתפלל הוא לפני אב רחום וחנון בכלים שנתן זה בידו ולא גרע מאילם".

כך כותב גם הסטייפלר באיגרת אחרת העוסקת בענין קריאת שמע, שעליו לעשות פעם אחת בלבד, ולדעת, שבכך הוא מקיים מצוות קריאת שמע.

לסיכום: ההתנהגה הראויה לאדם הסובל מהפרעה טורדנית כפייתית בכל מה שנוגע למצוות וברכות היא:

• לנהוג כרגיל וכשאר אדם בכל ענייניו ולא לנסות לפטור את עצמו מברכות וכדומה.
• את התפילות, הברכות וקריאת שמע עליו לומר פעם אחת בלבד כאחד האדם ואסור לו לחזור על מילים.
• רחמנא ליבא בעי, ואדם שסובל ומנסה ככל יכולתו לעשות את רצון ה' ע"פ הוראות הפוסקים וגדולי ישראל, יש לו שכר טוב מאת ה', ובעז"ה ישוב לאיתנו.