פעולות רפואיות שונות דורשות חיטוי. כך למשל טיפול בפצע מדמם דורש חיטוי סטרילי באזור הפציעה למנוע חדירת חיידקים לרקמות הגוף. אחד ההכנות לקראת ניתוח היא ביצוע תכנית חיטוי מקיפה למקום הניתוח ועוד. בין שאר השאלות ההלכתיות המתעוררות בביצוע ניתוחים או טיפול בפצעים והארכנו בכך מספר פעמים בעבר, עולה השאלה של השימוש בספוג עם חומר חיטוי נוזלי.

במשנה במסכת שבת (קמג.) מצינו:

"ספוג – אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו, ואם לאו אין מקנחין בו…".

רש"י מפרש (שם): כי כאשר אין לספוג בית אחיזה, אסור לקנח בו משום – "שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו". אך כשיש לו בית אחיזה "של עור שיאחזנו בו", אין חשש שהספוג יסחט.

הרמב"ם (הלכות שבת פרק כב הלכה טו) מפרש בדרכו של רש"י ומוסיף לנמק את הבעיה שיש בסחיטה:

"המכבס חייב משום מלבן, והסוחט כסות חייב מפני שהוא מכבס, לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן בפי האשישה וכיוצא בה כדי לסתמה שמא יבא לידי סחיטה, ואין מקנחין בספוג אא"כ יש לו בית אחיזה שלא יסחוט, ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה בבגד שאינו מוכן לה גזירה שמא יסחוט".

בהשגותיו שם העיר הראב"ד שאכן כך הוא פירוש רש"י, אמנם תמה הראב"ד, מה בכך שיש לו בית אחיזה, הרי עדיין בהכרח אי אפשר שיהיה הקינוח בלי סחיטה, ולכן כתב:

"ואני אומר כיון שיש לו בית אחיזה הוה ליה כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה מים, אבל כשאין לו בית אחיזה הוה ליה כבגד ואסור לסחטו".

הוי אומר שהראב"ד אינו מסכים לרש"י והרמב"ם שכאשר יש לספוג בית אחיזה הוא אינו נסחט, כי המציאות מוכיחה שהספוג נסחט אף כשיש לו בית אחיזה. משום כך הוא מפרש באופן שונה, כי התועלת בבית אחיזה הוא שכשהוא קיים, הנוזל הכנוס בתוך הספוג נראה כמים בתוך כלי, והוצאתם אינה נחשבת כסחיטה כלל, אך כשאין לספוג בית אחיזה הרי הדבר נראה כבגד הנסחט.

דברים אלו מתבארים בחזון איש (או"ח, סי' נ"ו, ה') כך: כאשר יש לספוג בית אחיזה, ניכר שהספוג עשוי לספוג לתוכו נוזלים, ולחזור ולסחוט אותם ממנו, ולפיכך אין המים שנספגים לתוכו בטלים בו, ובסחיטתם ממנו אין משום סוחט, (וכשם שהסוגר או פותח דלת אינו חשוב לבונה או סותר), ורק ע"י הבית אחיזה חשוב כייחוד לכך.

אופן נוסף ניתן לפרש את דברי הראב"ד כמובא בשולחן ערוך הרב (סי' ש"כ, סעיף כג):

"…ויש מי שאומר שאף כשיש לו בית אחיזה אי אפשר לקנח בספוג בלא סחיטה ואעפ"כ מותר שכיון שהסחיטה באה ע"י בית אחיזה אינה נקראת סחיטה אלא הרי הוא כמריק מים מצלוחית שאין בו משום מפרק אבל כשאין לו בית אחיזה שהוא נסחט במקום אחיזת ידו אסור".

הביאור הלכה (סי' ש"כ ד"ה ויש) מסכם כי ישנם שני סוגים של סחיטה. אחת שמטרתה לסלק את הנוזל מתוך הבגד, וחיובו משום "מלבן" – שבכך הבגד מתנקה ונעשה לבן. וישנה סחיטה שמטרתה להשתמש בנוזל הנסחט, כגון סחיטת פירות כדי לשתות את מימיהן, וסחיטה זו היא משום איסור "דש". וזה לשונו:

"ידוע דעת ר"ת וסייעתו דיש שני עניני סחיטה. היינו סחיטה ממים איסורו משום ליבון ולא משום דש, כי המים הולכים לאיבוד ולא דמי לדש. ובשאר משקין הוא ההיפוך משום ליבון אין בם דאין מלבנים בם, אלא איסורא הוא משום דש דומיא דסוחט זיתים וענבים, אך דוקא כשצריך למשקין הנסחט דומיא דדישה…".

לאור האמור, כאשר נדרש לחטא את פצע או מקום חתך של ניתוח, ונעשה שימוש בבד או ספוג רווי בתרחיץ חיטוי, דנו בכך הפוסקים.

הגר"א וולדנברג זצ"ל כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ח סימן טו – קונ' משיבת נפש פרק יד, אות י"א) כתב חידוש, שאין לחשוש לזה כלל לאיסור סחיטה, משום שמיד אחר כך זוקרים את החתיכה של הצמר גפן לפח, וגם הנוזל הנסחט הולך מיד לאיבוד, וכל כהאי גוונא "אין דרך סחיטה בכך כלל", וגם אותה טיפה שצריכים לה עבור החיטוי, ואינה הולכת לאיבוד, אין בה בכדי סחיטה. ועל כך הוא מוסיף (נידונו הוא לגבי חתיכת צמר גפן טבולה בנוזל שמחטאים בה את מקום הזריקה):

"וזהו חוץ מה שגם לא הוי פסיק רישא לכך ובפרט כשחתיכת הצמר גפן יותר גדולה ומטביל רק קצתה [ובנוגע לתלישת הצמר גפן מהגוש העב בספר שו"ת צור יעקב ח"א סי' קנ"ב אוסר זה אמנם משום קורע כיעו"ש, אבל לפענ"ד יש הרבה להנדז אם חיבור כזה של הצמר גפן נקרא חבור עד שבתלישת חתיכה יהא בזה משום קורע, דבבחינת עין רואים שגם כשמושכבים יחד המה גופים מפורדים, וכן אמרו לי כמה גדולים שדעתם שיש להתיר בזה. ויש להאריך]".

על כל פנים, על דברים אלו העיר הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל: דמאי מהני מה שזורק אח"כ את הצמר גפן, והרי בתחלה הוא סוחט ממנו מים לנקות את המקום, ואין לך צורך גדול מזה, ומה טעם החשיב זאת בעל הציץ אליעזר כאילו הנסחט הולך לאיבוד?

תשובת הגר"א וולדנברג זצ"ל לטענת הגרש"ז הובאה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סימן יז – קונ' רפואה בשבת פרק ב):

"ולא אבין. הרי בדברי שם הדגשתי דהוא זה מפני שמשום צורך ניקוי המקום מספיק טיפה כזאת אשר לא תביא בכנפיה כלל לידי סחיטת הצמר גפן, וניקוי המקום יעשה בדרך העברה בעלמא של טיפת הרטיבות על פניו, ורק עמה נשאב מהמי – בורית עוד כמה וכמה טיפות, שא"א לדקדק שלא יושאבו יחד אתה, והן המה היכולות להביא [או המביאות] לידי הסחיטה. ולכן כתבתי הנימוק שהנוזל הנסחט הזה הולך לאיבוד יחד עם יתר הנימוקים שאני כותב שם בזה, ובסיכומי ההלכות שם בפי"ד סעי' כ"ג הוספתי להביא מ"ש להתיר בכזה גם בספר שו"ת אגרות משה כיעו"ש.

[ויעוין גם בכלכלת שבת במלאכת דש מ"ש נמי מזה דכשהמשקין הולכין לאיבוד לא דמי לדש ומותר להדק גם כשהו"ל פסיק רישא עיין שם ויעוין גם בשו"ע /או"ח/ סי' ש"כ סעי' י"ח וט"ז ומג"א שם וביאור הלכה ד"ה יש מי שמתיר עיין שם].

ובדברי שם הדגשתי דיש להתיר בפרט כשיטול חתיכת צמר גפן יותר גדולה, והיינו, דבאופן זה חלק ממנה מהצד שמחזיק בה בידו תשאר יבשה ובחלק הרטוב ינגב שטחיות, דאז גם לא הו"ל פסיק רישא. והכי מצינו גם במג"א בסי' ש"ב ס"ק כ"ז דמתיר לקנח בסמרטוט ספסל בהיות דליכא פסיק רישא ואין מקפיד על מימיו ע"ש ובמ"ב ס"ק נ"ט.

ויש לזכור גם זאת שכל המדובר שלנו הוא בסחיטה שאין בה שיעור כגרוגרת שחייבים עליו, וכמו"כ שהמדובר גם על סוג סחיטה שהרבה סוברים לפסוק שכל כולה אינה אלא מדרבנן, יעוין במ"ב סי' ש"כ ס"ק כ"ט. ויעוין גם בתוס' בשבת ד' קמ"ד ע"א ד"ה כבשים, ובגליון הש"ס להגרע"א בד' קכ"ח ע"ב מה שמציין לדברי התוס' ע"ש ואכמ"ל.

אך זה ודאי צריך ליזהר שלא לסחוט מהצמר גפן חזרה אל כלי המי – בורית, כמובן. ועל כן בודאי אם אפשרי הדבר מוטב לנקות מקום הזריקה עם דבר שיש לו בית אחיזה ממש, או עם חומר שאינו בולע אל תוכו".

על כל פנים, מסקנת הגרי"י נויבירט זצ"ל בספרו שמירת שבת כהלכה (פרק ל"ב, אות נ"ט) היא שיש לבצע את הליך החיטוי באופן הבא:

"לצורך חיטוי מקום הזריקה ישפוך מעט נוזל-חיטוי על מקום הזריקה וינגבו בצמר גפן או במגבוני נייר".