כידוע, שירותי הרפואה הנם מוגבלים, והרבה טיפולים ובדיקות וכדומה מצריכים המתנה ארוכה בתורים בכדי להגיע אליהם, ולפעמים שבועות וחודשים ארוכים, וחלק מהם אפילו א"א לעשותם באופן פרטי בהוצאה מרובה על מנת לקצר את הזמן. ואמנם כשמדובר בפיקו"נ ממש בדרך כלל יקדימו אותו לאחרים ויעשו מה שצריך, מאחר שתמיד שומרים כמה וכמה תורים עבור מקרי חירום, אמנם זה רק במצב חירום ממש, אבל אי לאו הכי, אפילו שמדובר במי שע"פ הלכה נחשב מצבו כפיקוח נפש, מכל מקום הוא צריך להמתין בתור, וכגון מי של"ע יש חשש לגילוי מחלה קשה בגופו, וצריך לעשות לו צילום מסויים, שצריך לחכות שיתפנה התור בשבילו, אפילו שודאי מחללין עליו את השבת מצד ספק פקו"נ שיחמיר מצבו אם ימתינו עליו.

והנה במצב זה הרבה פעמים יש המוכנים לעשות כל מה שיש לאל ידם בכדי להקדים את עצמם בתור, אע"פ שיש לפניהם אחרים שקבעו תורים, ואינם מתחשבים בזה כלל, אלא עוסקים בכל כוחם בכל דרך שהיא להקדים את עצמם. ולדוגמא, נתאר לנו אדם בן 65 ושמו ראובן, שסבל התקפה של כאבי בטן עזים והובל לבית החולים, שם הוא עבר צילום שהראה תוצאה שאיננה חד משמעית. לאחר טיפול הוא שוחרר עם חשש לגידול סרטני ממאיר. נקבעה עבורו בדיקת  MRI לעוד חודש. ראובן, חושש מאוד מהתפתחות המחלה במידה שישנה, נמצא במצב של ספק פיקוח נפש. משום כך הוא אינו מהסס להפעיל את קשריו הענפים ומצליח להקדים את התור שלו לעוד שלשה ימים, ועי"ז גרם לדחיית תור של חולה מסוכן אחר, שיקבל עכשיו את התור המקורי של ראובן.

והנה ראובן הלזה מצטדק באומרו דכל יתן אדם בעד נפשו, והלא למדונו חז"ל דחייך קודמין לשל חברך, ובכלל אותו אדם שתורו נדחה, לא היה התור נחשב לרכושו, ואי"ז אלא קדימה בעלמא שבידו לדחותה להצלת עצמו, וכן טוען דמי יימר שאותו אחד היה מצבו ג"כ תואם למצב של פקו"נ, ושמא רק נצרך לצילום לצורך רפואי שאינו בגדר פקו"נ ודין הוא שייחדה מפניו.

ואמנם כל זה אינן אלא סברות שיש לבחון בסוגיות הש"ס ובפוסקים האם יש להם מקום או לא. וכמובן אין הדברים דלהלן לפסיקת הלכה אלא לעיונא בעלמא בשתי סוגיות שיל"ע בהן בנוגע לנד"ד.

הסוגיא הראשונה היא סוגיא דמציל עצמו בממון חברו במסכת בבא קמא (ס, ב). שם הגמרא מפרשת את הפסוקים בשמואל, באופן שלפיו אירע מעשה שבו דוד המלך בשעת מלחמה נזקק להזיק לרכוש יהודי בכדי להציל את חייו, ושאל לסנהדרין ונענה. ונחלקו הרא/שונים מה היתה השאלה ומה התשובה.

• דעת רש"י, שדוד שאל האם מותר לאדם להציל את עצמו בממון חברו, וענו לו שהדבר אסור.
• דעת התוספות ועוד ראשונים, שהספק היה האם במקרה שהציל את עצמו בממון חברו, הוא חייב לשלם לו או לא. ומשמע מדברי התוספות, ומפורש בראשונים אחרים – שעצם הפעולה בודאי מותרת, "שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש" (רא"ש ב"ק ו ,יב).

והנה רבים מהאחרונים התקשו מאוד לבאר את שיטת רש"י, משום שאכן אפילו מצוות התורה החמורות ביותר נדחות מפני פיקוח נפש, ומדוע יהיה שונה המצב כשמדובר על איסור גזילה, שאינו אלא לאו בעלמא.

ובאמת גם שיטת הראשונים האחרים אינה מובנת מאליה, ומשום שאף שהם כותבים שמותר לכתחילה להציל את עצמו בממון חברו [וכפי שכותב הרשב"א (שו"ת חלק ד סימן יז), חלק זה היה כל כך פשוט שלא הוצרכו הסנהדרין להשיב לו על כך], מכל מקום הרי לדעת רבים מהאחרונים גם לראשונים אלו חל איסור להציל את עצמו בממון חברו כאשר הוא יודע שאין לו דרך להחזיר אחר כך את הממון שנטל (עיין בנין ציון שו"ת סימן קע, ובשדי חמד כללים מערכת א אות טז), וזהו בכלל תשובת הסנהדרין לדוד, שההיתר להציל עצמו בממון חברו מותנה בכך שישיב את הממון. ואם כן הוא, אנו רואים שהכלל לפיו "אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש" אינו גורף כל כך, ולמעשה במקרה זה אינו מתיר אלא "גזל על מנת להחזיר", אבל לא גזל גמור.

וביותר יש לתמוה דהא קי"ל דהחובה להצלת נפשות כוללת גם הוצאת ממון, וכמסקנת הגמרא בסנהדרין (עג, ב), שמן הפסוק "לא תעמוד על דם רעך" אנו לומדים גם חיוב להוצאת ממון על הצלת חברו; ולמרות שכתבו הראשונים (עיין רא"ש, לדוגמא) שחלה חובה על הניצול לשוב ולשלם למציל את הוצאות ההצלה, דעת רוב הפוסקים, וכך מכריע החפץ חיים באהבת חסד (פרק כ סעיף ב) שהחובה קיימת על המציל גם באופן שברור לו שלא ישיג את כספו בחזרה, ויתכן שחובה שזו מגיעה אף עד כדי הוצאת כל ממונו, כשיעור החובה להוצאת ממון בכדי להימנע מאיסורי תורה.

ולכאורה, אם המציל חייב להוציא ממון רב בכדי להציל את האדם הנתון בסכנה, מדוע לא יוכל הזקוק להצלה לעשות כן מיוזמתו?

והנה האחרונים כתבו מספר דרכים בכדי ליישב את הקושיה הבסיסית, שמקורה בספר "פרשת דרכים" (דרוש יט), אך על פי רוב לא עסקו בקושיא מהסוגיא בסנהדרין. אין כאן המקום ליכנס לכל הפרטים בדברי האחרונים, ולענ"ד היטיב מש"כ בזה באפיקי ים (חלק ב סימן לב), שביאר דסוגיות אלו קשורות זו בזו הן לדעת רש"י והן לדעת התוספות, והיינו דלכל הדעות, הסיבה היחידה להתיר הצלה עצמית במחיר ממון האחר, היא רק באם חבר זה מחויב מצד עצמו בהוצאת ממון להצלת חברו. ואכן דעת התוספות היא שיש ללמוד מכך שמבואר בגמרא בסנהדרין שקיימת חובה להוציא ממון עבור הצלת נפשות, שמותר לניצול עצמו להציל עצמו בממון חברו. ולעומת התוספות, רש"י סובר שאין לדמות בין הדברים, משום שהחובה להצלת נפשות אינה מייצרת כעין "שעבוד נכסים" על הממון, אלא היא חובה על ה'גברא', הנתקל ביהודי הזקוק להצלה, שחובתו שלא להתעלם מכך ולפעול להצלתו גם אם לשם כך עליו להוציא ממון, ואף ממון רב; אך כאשר מדובר במקרה שבו הוא אינו נוכח, לא חלה עליו כל חובה מיוחדת להצלת נפשו של היהודי, ומשכך גם לזקוק להצלה אין היתר להשתמש בממונו של השני.

ולענ"ד דבריו של האפיקי ים מסתברים, אך לדבריו נצטרך לומר שלדעת התוספות גם במקרה שבו יודע הניצול שלא תהיה לו אפשרות להשיב את הממון, עדיין יהיה מותר לו להשתמש בממון חברו בכדי להציל את עצמו, ושלא כדברי האחרונים הנ"ל (וכפי שסובר מהר"ם שיק יו"ד סימן שמז, שמח), משום שכאמור בהלכה התואמת לגבי חיוב ההצלה הוכרע שחובתו להוציא ממון להצלת חברו אף במידה שהוא יודע שממון זה לא יוחזר לו.

[עיקר החלוקה בין מצב שבו בעל הממון נוכח למצב שאינו נוכח, מבוססת גם בבנין ציון עצמו בח"ב סימן קעג בדעת הראב"ד, עיין שם].

והנה להלכה נפסק בשו"ע "אפילו הוא בסכנת מות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו, צריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם" (שו"ע שנט, ד). לשון זו עמומה, ואכן נחלקו האחרונים כאמור מה הדין היכן שיודע שאינו יכול לשלם. אך בשאלה אם צריך לשלם אין חולק, כמבואר בשולחן ערוך בכמה מקומות (עיין סימן שפ, ג, ושפח, ב).

עצם הקדימה בתור אינה מהווה בהלכה זכות ממונית ביסודה, ועיקר החיוב אליה נובע מהמצוה של "צדק צדק תרדוף". כמבואר במאירי בסנהדרין (לב, ב), שמפסוק זה למדנו כי "יש דברים שאין מדת הדין שולטת בהם ואתה צריך לחזר בהם אחר מה שראוי יותר ולהכריע את האחד למה שאין מדת הדין מחייבתו דרך פשרא ומדה מעולה… וכן כל כיוצא בה, כל שאנו רואים שיכול לסבול העכוב ביותר – ידחה מפני חברו, וכן בריא מפני חולה, וכל כיוצא בזה. אף לענין הדין אמרו, שאם היו לפני הדיין הרבה בעלי דינין, מקדימין יתום לאלמנה, ואלמנה לתלמיד חכם, ותלמיד חכם לעם הארץ, ואשה קודמת לאיש מפני שבשתה מרובה, ואם הכל שוה מקדימין לקודם".

הרי, שהתור מחייב, אף ש"אין מידת הדין שולטת בו". כעין זה גם לגבי דין עני המהפך בחררה, כלומר, שני אנשים החפצים לקנות דבר מה, וקדם האחד את חברו, שאסור לו לעקוף את זה שהתעניין בקנייה לפניו, אף שאין זו זכות ממונית, שהרי למוכר מותר למכור למי שירצה (עיין סמ"ע חושן משפט סוף סימן שפו; שו"ת מהרש"ל סימן לו; חות יאיר סימן מב; חתם סופר חו"מ סימן קעה). הפוסקים בדורנו קבעו כי במערכות רפואה ציבוריות בהן המערכת מבוססת על תורים בלבד, וכל מטופל מגיע לקבל טיפול על סמך זה, ברור הדבר שיש לנהוג רק על פי התור (ועיין ציץ אליעזר חלק יח סימן סט אות ג; נשמת אברהם חלק ד' יו"ד סימן רנא, א בשם הרב נויבירט, ושם סימן רנב בהערה, בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל).

מאחר שקדימה בתור אינה זכות ממונית, גזילת התור בפשטות אינה גזילת ממון, אף שהיה בהחלט מקום לדון האם משעה שנקבע תור על שם אדם פלוני, הוא אינו נחשב "שווה כסף" עבור בעל התור במידה שיוכל לסחור בו ולהעביר אותו לאחרים (במקרה זו, הוא לפעמים יהיה שווה ממון רב). אך לכאורה באותה המידה שלפיה אסור להציל את עצמו בממון חברו, כך גם אסור להציל את עצמו בהזקת גופו של חברו. וכמש"נ, ישנה התאמה מהותית בין ההלכה של הצלת עצמו בממון חברו לבין גבולות החובה של האדם להצלת חברו, כך שאפילו לדעת המתירים להציל את עצמו בממון חברו, אין זה אלא במידה שבה בעל הממון עצמו היה מחוייב להציל את הזקוק להצלה. מאחר שאפילו לדעות הסוברות שאדם חייב להוציא כל ממונו עבור הצלת חברו, אין ספק שהוא אינו מחוייב לסכן את חייו במידה משמעותית – גם אם לדעות מסוימות זו מידת חסידות – אם כן מן העבר השני הזקוק להצלה לא יוכל לנקוט בצעדים שיסכנו את חייו של האחר.

מובן, שבדרך כלל גם בעל התור לא יהיה נוכח במעמד "גניבת התור" שלו, ולא יהיה מודע כלל לתחבולות שננקטות מאחרי גבו, כך שלא חלה עליו כלל חובת הצלה, ולכן גם במידה שאכן התור שלו לא היה קשור בהצלת נפשות, יהיה אסור לזקוק להצלה לקחת את התור שלו.

ובפרט – שהנזק שעלול להיגרם למי שנלקח ממנו התור הוא נזק שלא יהיה ניתן להחזרה כלל, וגם במקרה של ממון גרידא ראינו שלחלק מהדעות אסור באופן זה לגזול אפילו ממון לצורך הצלת נפשו.

והנה אף אם לא נתחשב באמצעי ההצלה כממונו של האחר, יש מקום רב לומר שעצם מה שאמצעי הצלה פלוני עומד ומוכן לרשותו של האחר, מונע מהשני לקחתו לעצמו, וזאת ע"פ מה שיש לדון בשמעתתא דשנים שהיו הולכים בדרך שהיא יסוד הדין דחייך קודמין.

בבבא מציעא (סב, א) מצינו מחלוקת תנאים במקרה של שנים שהיו הולכים בדרך, וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שותה אחד, ניצול. אם שותים שניהם, מתים שניהם, דלדעת בן פטורא חובתו של מי שהקיתון בידיו לחלוק את הקיתון עם רעהו, ולא יראה במותו. לעומתו דעת רבי עקיבא, וכך הלכה, שישתה מי שהקיתון אצלו את המים, משום שאמרה תורה "וחי אחיך עמך" – חייך קודמין לחיי חברך".

ולכאו' יל"ע, האם לדעת רבי עקיבא שהכלל הוא "חייך קודמין", מותר לזה שהקיתון אינו בידיו לגזול את הקיתון ממי שהוא אצלו. והנה, במידה שהמים שייכים למחזיק בהם, ולא לגורם שלישי, אם כן לדעת רש"י שאוסר על הצלת עצמו בממון חברו אין כלל מקום לדון, והדבר אסור. [אמנם יל"ע למאן דאמר שהדבר מותר רק במידה שכוונתו לשלם על הגזילה – במקרה דנן גם אם יתכוון לשלם, לא יהיה למי לשלם, שהרי אם ישתה הוא, בעל הקיתון ימות. נראה פשוט שמצב זה נחשב כמו מצב שאינו עומד לתשלומין, שהרי ביסוד ההיתר לגזול על מנת לשלם עומדת ההנחה שפיקוח נפש אינו מצדיק ביטול זכותו הממונית של בעל הממון, לא כל שכן מצב זה]. אך גם בהנחה גורפת שמותר לחלוטין להציל עצמו בממון חברו, יש לשאול האם אנו מתחשבים בגזילה זו כגזילת ממון חברו, או למעשה כ"גזילת חייו".

והנפ"מ בזה הוא באופן שהמים לא היו שייכים כלל למחזיק בקיתון [ואכן כך המשמעות הפשוטה, דלא איירי בדווקא שהמים של המחזיק בהם], משום דבאופן זה גזילתו לא תיחשב גזילת ממון, ורק אם נתייחס לזה כ"גזילת חייו", יהיה די בכך שהקיתון עומד לשימושו והצלתו אף שאינו שייך לו.

ובאמת מצינו בחזו"א בזה, שכ' (יורה דעה סימן סט, ב) וז"ל: "ונראה דאין חברו רשאי לגזול ממנו מימיו דאע"ג דאדם רשאי להציל עצמו בממון של חברו הכא כבר הוכרע הדין דחייך קודמין והוי הגוזל גוזל נפש של חברו".

והיינו שעצם העובדה שהוכרע הדין ש"חייך קודמין", והמחזיק במים רשאי לשמור על חזקתו ולהשתמש בהם לבדו, גורמת לכך שכל מניעה של המים ממנו תיחשב כגזילת חייו.

הנחה זו שייכת לכאו' גם למקרה של קיתון שאינו שייך למחזיק בו, שהרי גם לגביו נאמר הדין של "חייך קודמין".

מהו הגדר המחודש של "גוזל נפש של חברו"? בפשטות אין מדובר כאן בגרמת רציחה, ולא זה האיסור עליו מדבר החזון איש. נראה יותר שכוונתו היא שאף לגישה הקיצונית ביותר להתיר לאדם להציל עצמו בממון חברו, אין ספק ששונה הדבר כאשר מדובר בחייו. הדברים מתבארים היטב על פי העיקרון שביארנו לעיל, ולפיו ישנה שייכות בין חובתו של האדם להציל, לבין אם מותר לאחר להשתמש בממונו להצלת עצמו, ומאחר שאדם אינו מחויב למסור את נפשו עבור חברו, אין לחברו זכות לקחת את נפשו בכדי להציל את עצמו.

לפי זה, מתבאר לכאו' דבר אחד בענין זה, שמשאב שהועמד על פי דין לרשותו של אדם אחד, ואפילו אם אין לו עליו ולגביו זכאות ממונית, אך כעת הוא מיועד לשמש אותו להציל את חייו, שאסור למנוע אותו ממנו אפילו בכדי להציל את חיי עצמו. לכן, גניבת תור ממי שהועמד לרשותו – אסורה גם במקרה של פיקוח נפש. [ומסתבר שהדבר אסור גם במידה שבה אין פיקוח נפש אצל מי שהתור ברשותו, והוא אינו נדחה מפניו של ראובן אפי' שאצל ראובן הוא פקו"נ, משום כך, אין לאותו האדם הרוצה לעקוף את התור הצדקה בכך שאינו יודע מהי חומרת המקרה של מי שהתור היה ברשותו].