הסרת חלקי עור יבשים ומזוהמים מפצעים בשבת

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/123.jpg

הרב יוסי שפרונג

פצעי גוף, פצעים סוכרתיים ופצעי לחץ אצל אנשים זקנים וסיעודיים, עלולים להתפתח לכדי סיכון גבוה יותר ובמהירות גבוהה יותר מאשר אצל אנשים צעירים ובריאים, בשל מצב חיסוני ירוד ומערכות פיזיות ומחזור דם חלשות יותר.

אשר לכן, יתכן ואותו פצע אצל אדם צעיר יגדיר אותו כחולה שאין בו סכנה, ואילו אצל אדם מבוגר משמעותו היא סכנת איבר, ובמקרים רבים אף פיקוח נפש, בין השאר בשל חשש לנמק או לזיהומים שיתקפו את הגוף ויביאוהו לידי סכנה.

משכך, לפעולות החבישה, ההטְרָיָה וניקוי הפצעים אצל אנשים מבוגרים ישנה משמעות בהולה יותר, בשל מצבם הכללי וכאמור. על כן, על בני ביתו של הזקן או הסועדים אותו, להפנות תשומת לב מרובה לתופעות וסימפטומים שונים העלולים לבשר על התפתחות פנימית של זיהום או פציעה, בפרט בפצעי לחץ, אשר מטבעם ניכרים על גבי העור בשלבים מאוחרים יותר, ואף הופעתם (לרוב בצורת אודם או שפשוף מקומי) אינה מעידה לכאורה על חומרת מצבו הפנימי של הפצע.

בענין זה יצויין ויוקדם: ככל שישנו חשש של פיקוח נפש לפי אבחנה רפואית, אזי מותר וחובה לבצע כל פעולה, אף זו שאסורה מדאורייתא. בפרק זה יבואו תנאי ההיתר השונים האמורים רק במקרים בהם ניתן לפעול במסגרת תנאים אלו, ובכל מקרה בו מתוארת פעולה האסורה בשבת – הכוונה לפעולה שבהיעדרה לא ייגרם דרדור במצבו של הפצוע.

ישנם פרטי הלכה רבים הנוגעים בטיפול בפצעים בשבת, ובחלקם עסקנו במאמרים קודמים (כל המאמרים זמינים לעיון באתר בית המדרש). במאמר זה נרצה להתמקד בסוגיא אחת שדרכה נוכל לברר הלכה יסודית.

פעמים, וקודם החבישה והחיטוי נדרשת הסרת חלקי עור מתים ומזוהמים, שעדיין מחוברים לגוף. פעולה זו אסורה מדרבנן, ומשכך, ככל שהימנעות מתלישת חלקי העור תביא לזיהום וכד’, מותרת הסרת חלקים אלו ע”י נכרי, וע”י ישראל מותרת בשינוי, בין אם חתיכות העור נתלשו ברובן, ובין אם נתלשו רק מקצתן. [אך יש להיזהר שבתלישה זו לא יצא דם, כמבואר במשנ”ב (סימן שכח, צו)]. אמנם, ככל שהעור כבר נתלש לגמרי בקצוותיו, אלא שעדיין דבוק הוא לרקמות העור שתחתיו, מותר להסירו, אך יש להיזהר שלא להוציא דם בפעולה זו.

זאת ההלכה בקצרה וכעת נבקש לעמוד על מקורותיה ולהבהיר את משמעותה.

בשו”ע (או”ח סימן שכ”ח סעיף ל”א) נפסק:

“צפורן שפרשה וציצין, שהן כמין רצועות דקות שפרשו מעור האצבע, סביב הצפורן, אם פרשו רובן כלפי מעלה ומצערות אותו, להסירן ביד, מותר; בכלי, פטור אבל אסור. לא פרשו רובן, ביד, פטור אבל אסור; בכלי, חייב חטאת. ופירש”י: כלפי מעלה, כלפי ראשי אצבעותיו; ור”ת פ’ דהיינו כלפי הגוף; וצריך לחוש לשני הפרושים”.

הוי אומר, שציצין של עור שהחלו לפרוש ומצערין את האדם, הרי ככל שפרשו רובן מותר להסירן ביד, ובכלי אסור מדרבנן. אם אם פרשו מקצתן, הסרתן ביד אסורה מדרבנן, ובכלי אסורה מדאורייתא משום גוזז.

אלא שהשו”ע שם סייג את ההיתרים השונים, שאלו נאמרו רק במקרה שהצפורן (או העור) פרשו “כלפי מעלה”. ובפירוש מונח זה נחלקו הראשונים, וכתב השו”ע שיש לחשוש לשתי השיטות, והיינו כמו שכתב במשנה ברורה (שם ס”ק צ”ט) שעל כן בכל מצב אין להתיר אפילו פירשו רובן, ואפילו ביד.

ומתוך דברי השו”ע והמשנה ברורה מבואר, שכל שפרשו ברובן, כבר אין לחוש בזה לאיסור דאורייתא, וכלשון המשנה ברורה “דכיון שפרשו רובן קרובין לינתק וכתלושין דמיא”, (ועל כן ביד התירו, כיון שבמקום צער יש להתיר דרך שינוי).

משכך, במקרה של חתיכת עור מתה, שבודאי מצד טבעה קרובה לינתק, יש לדון אותה תמיד ברמה זו של “פרשו רובן” אף אם פרשה רק מקצתה, וממילא אינה אסורה אלא מדרבנן, ובזה שבנו לעיקרא דדינא שכל איסורי דרבנן הותרו אצל חולה שאין בו סכנה ע”י ישראל ככל שעושה את המלאכה בשינוי, כמבואר בסימן שכח סעיף יז.

אמנם לכאורה יש להקשות ממה שמצינו בשו”ע (שם סעיף כ”ב):

“מעבירין גלדי המכה…”

הרי, שמותר להסיר גלדי מכה ואף ע”י ישראל וללא שינוי, ומהו ההבדל לכאורה בין גלדי מכה לבין חלקי עור מתים?

לשם כך עלינו לעיין בשו”ע (סי’ ש”מ סעיף ב’) בהלכה אחרת:

“אסור לחתוך יבלת מגופו, בין ביד בין בכלי, בין לו בין לאחר”.

ומבאר המשנה ברורה (ס”ק ו):

“ואפילו היא יבשה דעומדת להתפרך לבסוף מעצמה, אפילו הכי אסור. וכל זה לענין איסורא, אבל לענין חיובא אינו חייב אלא אם כן נוטלה כשהיא לחה ובכלי, דאז הוא בכלל גוזז”.

ודבריו ברורים, שאיסור זה אמור אפילו היא יבשה שעומדת ליפרך וליפול מאליה. ובביאור ההבדל שבין יבלת – שנאסרה הסרתה, לגלדי מכה – שהותרה הסרתם, כתב בשולחן שלמה (שבת חלק ג’, סימן ש”מ סעיף ב’ ס”ק ה), “דיבלת היא עיקר וגלד הוא נטפל”.

וביאור דבריו נראה, שיבלת הרי היא חלק מחלקי העור הטבעיים, וגדילתה וצמיחתה היא חלק מתהליכי יצירת העור כולו, ואף שהיא בולטת החוצה ולמעשה עומדת ליפול, מכל מקום יצירתה היא חלק מהמערכת הטבעית של היווצרות חלקי העור. לא כן גלד שעל גבי מכה, מטבעו, נוצר הוא ע”י הגוף רק במקרים של חבורות ומכות, ונועד לייצר שכבת הגנה על המקום מפני זיהומים וכד’. ועל כן, איסור תלישה אמור רק בחלקי הגוף והעור הנוצרים כחלק ממערכת היצירה הטבעית והרגילה של העור, ולא באלו הנוצרים ממערכות שונות המיועדות למניעת נזקים.

לפי זה, נראה ברור כי עור מת, הרי דומה הוא בודאי ליבלת יבשה העומדת להיפרך, שהלא גם הוא מטבעו נוצר כחלק ממערכות הגוף הרגילות, ואף שכעת הוא מת, מ”מ יש בתלישתו משום איסור, אם כי איסור דרבנן, וכנ”ל.

אגב, בעיקר דין היבלת, ישנו חידוש גדול של הט”ז, שלפיו קציצת היבלת אסורה משום מלאכת קוצר. קודם לכן, בסעיף א’, מבואר בשולחן ערוך שנטילת שיער או ציפורניים אסורה מדאורייתא בשבת. הראשונים והפוסקים נחלקו האם מלבד שחייב על כך משום גוזז יש לחייבו גם משום קוצר. דעת היראים בסימן רעד, שיש לחייב על כך גם משום קוצר, שענין זה הוא דומה גם לגוזז וגם לקוצר, ולכן חייב על שניהם. אמנם רוב הראשונים בשבת קז, ב שאין לחייבו אלא משום גוזז, לפי שאין קוצר אלא בגידולי קרקע.

אמנם כאמור הט”ז (בסימן שלו, י) נקט, שכל תלישה מגוף האדם בשבת נחשבת עקירת דבר מגידולו, ומשום שהאדם נחשב כקרקע, הוא חייב משום קוצר. הביאור הלכה בסימן שמ מביא את דבריו ומעיר על דבריו. ישנן כמה השגות על דבריו של הט”ז. ראשית משום שברוב הראשונים מבואר כאמור שאין לחייב משום קוצר על מה שאינו גידולי קרקע, ואדם אינו נחשב גידולי קרקע.

שנית, כפי שמשמע מדברי החזון איש, אורח חיים סימן קלג, כעיקרון משום הדמיון בין מלאכות קוצר וגוזז היה ניתן לחייב כל פעולה של גזיזה הן משום קוצר והן משום גוזז, אך כיון שחילקה אותן התורה למלאכות נפרדות, בהכרח שתלישה מבעלי חיים תתחייב רק משום גוזז ולא משום קוצר.

קושיא מפורסמת נוספת על הט”ז, היא קושיית האגלי טל (גוזז יד), שתמה שהרי יש הבדל בין המלאכות, שבמלאכת גוזז אין מתחייבים בדבר העומד להיגזז, ובמלאכת קוצר עדיין הוא חייב גם במצב זה. אם כדברי הט”ז שיש בגזיזה מבן אדם גם איסור קוצר, מדוע אם כן הותר לקצוץ ציצין של עור שפירשו רובם, משום שהוא עומדים להתלש, הרי עדיין יש בדבר איסור קוצר לדעה זו.

[עיין שם, מה שמבאר שהדבר נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה].

המדור בבניה ויעלה בקרוב…