במאמר הקודם עסקינו בבעיה ההלכתית בטבילת נכים במקווה טהרה. נוסף, מעבר לקושי בירידה למקווה, הירידה בכיסא גלגלים למקווה עלולה להיות פסולה, "טבילה על גבי כלים", שחז"ל אסרוה, כמבואר ב"ע (יורה דעה סימן קצח, לא).
במאמר שם פירטנו את הדרך שבה ניתן להטביל את האישה המוגבלת בעזרת סיוע של חברתה. אבל כמובן שאין זה פיתרון מספק, ובדור האחרון עסקו רבנים ומהנדסים במציאת פתרון כללי לנושא.
נזכיר בקצרה את יסודות הלכה זו. טבילה בתוך כלי, אפילו במים כשרים, פסולה מן התורה. חכמים גזרו איסור על טבילה על גבי כלי אפילו אם הוא נמצא בתוך מקוה כשר. בגמרא בנדה (סו, ב) מבואר שיסוד האיסור הוא משום גזירת מרחצאות, ובפשטות הכוונה לגזירה אטוסור לטבול בכלים מן התורה כיון בכל חושים המקבלים טומאה, או משום "ביעתותא" – כלומר פחד להחליק וליפול שמחמתו אנו ששים שלא תטבול האישה יפה.
הם נחלקו להלכה איזה מן הטעמים נפסק למסקנת הסוגיא. אבל לדעת הראבד שני הטעמים קיימים, גם כשאין חששות של פחד – אפילו לדעת בטבילת כלים – הטבילה פסולה משום גזירת מרחצאות. אמנם היכן שאין גזירת מרחצאות, כמו שאין בכל שיעור קבלת טומאה, ושייך רק הטעם של חשש הפחד – בזה לא אסרו חכמים בדיעבד אם ברור לה שטבלה היטב (ועיין ט”ז ס”ק ל”א). שיטת הרא”ש להחמיר יותר מהראב”ד, שהראב”ד מכשיר בדיעבד טבילה על גבי כלי חרס כיון שאינו מקבל טומאת מדרס, ואילו הרא”ש פוסל טבילה זו אפילו בדיעבד, ובכלל שיהיה גזרו חכמים. אך הטור הבין בדעת אביו הרא”ש, שלעולם עלתה לה טבילה בדיעבד, ועיין בית יוסף, וכן כתב הגר”א בדעת הרא”ש (ס”ק ל”א).
עיין עוד במאמר הקודם שהבאנו כמה דרכים בשיטת הרמב"ם.
עוד הבאנו שם כמה טעמים שנכתבו בפוסקים להצדיק את המנהג בימיהם לקבוע שליבות עץ במקווה. האחד, מאחר שמתחילת יצירתם נתקנו עבור המקוה הם חשובים כחלק מבנינו ואינם מקבלים טומאה. השני, שיש לחלק בין שליבות שנעשו למדרס עליהם, שאז ראויות לטמא מדרס, ואפשר לחלק את הטבילה, אבל שליבות שמיועדות להן רק, אין מטמאים. השלישי, מה שכתב הט"ז (ס"ק ל"א) שהעיקר שלא כפסק השו"ע שפסק כהראב"ד אלא כדעת הרא"ש והר"ש שטעם האיסור אינו מצד גזירת מרחצאות אלא מטעמים אחרים אומרים שייכים בנסרים.
והנה בר”ש שם מבואר, שכלי שאינו קבוע במקוה אלא תלוש, אפילו אם הוא כלי המקבל טומאה, אין בו איסור. והחזון איש (מקואות תנינא קכ”ט ז) כתב שבהכרח גם הראב”ד מסכים לחילוק זה, שאם לא כן איך מטבילין כלי בתוך כלי. ועוד מצינו ברא”ש (מקוואות פ”ה), שלא נאסר אלא כחלק מהכלי אינו מוקף במים, אבל כלי המוקף כלל במים אינו פסול.
מכל זה עולה, שאם נצליח למצוא פיתרון של כלי שאינו מקבל טומאה, יהיה כשר לדעת הראב”ד, ואם אינו קבוע במקוה, יהיה כשר לדעת הר”ש, ואם המים יקפו את הכלי מכל צד, יהיה כשר לדעת הרא”ש. משום כך למצוא הרבנים והמהנדסים פיתרון שיכלול את כל שלשת הפרטים הללו שהטבילה תהיה כשרה לכל דעות הראשונים.
על כך הוסיף הגרש”א שטרן (עמק הלכה אסיא א') המצאה מחוכמת, שיתכן שאם בין הטובל והכלי המקבל טומאה מפסיק דבר שאינו מקבל טומאה, הטבילה כשרה. כלי התקן על גבי המקווה, ועל גביו מונחת אבן שאינה מקבלת טומאה, הטבילה תהיה כשרה. והוא מיישב את קושיית הגאון רבי עקיבא איגר (סימן ר”א סעיף ז') על פסק השולחן ערוך שאם לקחו חבית גדולה ונקבו אותה כדי שלא יהיה מים שאובין, ואח”כ קבעוה במקווה, הטבילה כשרה, ותמה הגרע”א, הרי עדיין. הוא כלי המקבל טומאה, ונשאר בצ”ע. ואם הנחה זו נכונה, יתכן בלבלה לא על גבי החבית עצמה, אלא בהפסק אחר, ועיקר כוונת השו”ע היא שמועיל הנקב שלא יהיה מים שאובין. והביא כיסוד דבריו מהלבוש (סי' קצ"ח ל"א), ושכן פסק בשו"ת אמרי אש (יו"ד סימן ע"ח).
עוד בסיס גדול לקולא ישנו בחידושו של רבי עקיבא איגר בתתו בענין הפולמוס הגדול בטבילה בנהר, שהיו נוהגים לנקוב חבית ולהציפה על הגביר, והנשים נכנסות לתוכה וטובלות, וכתב רבי עקיבא איגר שאף על פי שחבית זו מטמאה מדרס שהרי היא קבועה לצורך זה, ולדעת הראב. "ד שהלכה כמותו הטבילה על גבי כלי זה פסולה כדין גזירת מרחצאות, מכל מקום יש לומר:
"אך יש לי צידוד דומה לדבר דוקא בקבוע על גבי קרקע למרחצאות, אבל בנידון דידן דאינו קבוע על דבי קרקע אלא דתלוי על פי המים יש לומר דאין זה דומה למרחצאות, עיין בית יוסף… שהביאי הרשב"א ו – היה קבוע בקרקע. בין כך ובין כך אין טובלין בו גזירה שמא יבואו לטבול במרחצאות. וכיון דהרבה פוסקים לא סבירא להו להיא כהראב”ד, ויש לומר דבכי האי גוונא גם להראב”ד שריא, יש לסמוך בזה אחר”.
אם כן: מתקן שלא יקבל טומאה, ויתכן שאפילו אם יהיה מונח על גבי כלי שמקבל טומאה, או לא יהיה קבוע במקווה, וכל שכן אם יצוף במקווה, והמים מקיפין אותו מכל צד – יענה על הדרישה ההלכתית.
לפני הפוסקים עמדה להתקין "מעלון". כלומר, שתשתלשל מן התקרה, ובסופה יותקן כיסא, שתצליחי לשבת עליו. לאחר הצלחת תוריד את הטובלת אל בור הטבילה.
ראשית, כיסא כזה צריך להיות מחורר לבטל ממנו תורת כלי, שלא יקבל טומאה. אמנם, אין די, לאחר שכזכור לדעת הראב"ד די במה שהוא מקבל טומאת מדרס חשב לפסול את הטבילה, וכיסא זה אכן נעשה לשם ישיבה עליו. לכן, ראשית מקפידים שהכיסא יהיה מחומר שאינו מקבל טומאה. כיום מדובר בכיסא פלסטיק, שלדעת חלק מהפוסקים אינו מקבל טומאה כיון שמקורו בנפט המופק מן הים, ומטעמים נוספים.
מאחר שהישיבה וכן מקום מדרך הרגלים הם מחומר שאינו טומן בחובו, אין בעיה עם זה שהמנוף והחיבורים מחו"ב לחו"ל. וכן יש קולא שהמנוף וחיבורי המתכת נודו לשמש את הכיסא והם בטלים אליו.
כפי שראינו לעיל, והארכנו במאמר הקודם, עיקר ההיתר של הפוסקים בנסרים שנהגו בזמנם היה מצד שהם קבועים למקוהאז בטלים אליו. בנידוננו מדובר במנוף שזז בצד לצד ואינו קבוע לגמרי. הרב שטרן במאמרו שם מדמה נידון זה לחלוקת הפוסקים בחבית חיבורה למעיין הוא באמצעות שלשלאות, ומביא את הדעות השונות האם הדבר נחשב חיבור בדומה לנסרים או לא, וכותב שיתכן גם האוסרים יודו בנידון מעלית (ויתכן שהוא הדין למנוף המבוסס על מסילה קבועה), שכן הוא. קבוע יותר.
זאת באשר לגזירת מרחצאות. בענין חשש ביעתותא, הפחד, ראשית יש לציין שללא מתקן כזה הפחד גדול יותר, וכגון בית על ידי חברתה, יש בזה חשש לא מבוטל שלא תטבול כראוי. עיין מאמרנו הקודם. אמנם מתקן זה שנבנה על פי כל הכללים הבטיחותיים ובליווי יועץ נגישות מומחה, וגם משתמשים בחגורה בטיחותית, הטובלת רגועה ויכולה לטבול בניחותא כדת וכדין.
המדור בבניה ויעלה בקרוב…