פעולות רפואיות מגוונות כרוכות במלאכת "לש". החל מלישת אבקות רפואיות, המסת תרופות בנוזלים, ובהכנת תכשירים רפואיים, וכלה בהכנת גבס רפואי.

בעולם הרפואה המודרני, פעולות אלו אינן תיאורטיות בלבד, אלא מהוות חלק בלתי נפרד מן הפרקטיקה היומיומית. הכנת תרחיפים אנטיביוטיים מאבקה, ערבוב תרופות תוך־ורידיות, הכנת משחות בבתי מרקחת, ואף יצירת גבס אורתופדי או צמנט דנטלי – כל אלו כרוכים בתהליכים של גיבול או ערבוב בדרגות שונות. עובדה זו מעניקה למלאכת "לש" משמעות מעשית רחבה, ומחייבת בירור מדויק של גבולותיה ההלכתיים בתוך ההקשר הרפואי.

בעוד שחלק מפעולות אלו עשויות להיחשב כפיקוח נפש, חלקן אינו מיועד לטיפול בפיקוח נפש, ולכן נדרש שהוא יתבצע באופנים המותרים בשבת עבור חולים. בכדי להבין את העקרונות הקשורים במלאכת הלישה נקדיש את המאמר שלפנינו, לסקירה קצרה של הלכה זו.

 

המשנה במסכת שבת (דף ע"ג.) מונה את מלאכת "לש" מבין ל"ט אבות מלאכות האסורות בשבת.

הגמרא במסכת שבת (מ"ט:) מבארת כי ל"ט מלאכות האוסרות בשבת נלמדות מן המלאכות שנעשו במשכן. תוספות (שם, ד"ה ארבעים) כותבים כי אף שבמשכן נעשו יותר מל"ט מלאכות, מכל מקום הייתה קבלה בידי חכמים כי מלאכות שבת הינם ל"ט. [ניתן לעיין שם בתוספות (ד"ה כנגד) כיצד מבארים מניין המקור ללימוד המלאכות דווקא מן מלאכות המשכן].

רש"י (שם) מפרש כי מלאכת "לש" נעשתה במשכן, בכך שלשו סממנים לצורך צביעה התכלת ועורות אילים.

מקור הסוגיות:

הגמרא במסכת זבחים (צ"ד.) דנה האם שייך כיבוס בבגד העשוי מעור. הגמרא (שם) מבארת את הברייתא "הזורק פשתן למים, חייב" – משום איסור לש. הגמרא מבארת כי הפשתן השרוי במים מפריש 'ריר', ובכך הגרעינים נדבקים לגוש אחיד.

מדברי הגמרא (שם) ניתן להעלות כי גידרה של מלאכת לש, היא, גיבוש חלקים נפרדים לגוש אחד באמצעות מים. לצורך השוואה ומשל, גידרה של מלאכת "לש", היא ההפך ממלאכת "טוחן".

הגדרה זו מתתאימה לתהליכים רפואיים שבהם חומרים אבקתיים עוברים שינוי מהותי עם הוספת נוזל. כך למשל, בהכנת גבס רפואי, אבקת הגבס מתגבשת למבנה קשיח לאחר הרטבה; וכן בצמנטים דנטליים ואורתופדיים, שבהם נוצרת מסה חדשה בעלת תכונות שונות לחלוטין מן המרכיבים המקוריים. במקרים אלו ניתן לראות באופן ברור את המעבר ממצב של חלקיקים נפרדים ליצירה של גוף אחיד – שהוא ליבת איסור הלישה.

בגמרא במסכת שבת (ק"מ.) מובא כי חרדל הנילוש בערב שבת, אסור בשבת לערבבו בידיים משום איסור לש. ומותר רק באמצעות שינוי על ידי כלי.

התלמוד ירושלמי (שבת פרק ז' הלכה ב) מונה את מניין המלאכות הכרוכות בהכנת מאכל העשוי משום. מבין שלבי הכנת המאכל מבואר בתלמוד כי משעת נתינת המים, חייב משום איסור "לש".

במשנה במסכת שבת (דף י"ז:) מובאת מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי, האם מותר לשרות דיו לצורך צבע, וקטניות (כרשינין) למאכל בהמה בערב שבת. בית שמאי סוברים שמותר, בתנאי שגמר השרייה תתבצע טרם כניסת השבת. ובית הלל מתירים אף שגמר השרייה תתבצע בשבת.

בהקשר לכך מובאת בגמרא (שם י"ח.) מחלוקת תנאים, האם מלאכת "לש" מתקיימת על ידי לישת [גיבול] המוצק בנוזל בדווקא, או אף בשריית המוצק במים בלבד. לדעת רבי מלאכת "לש" קיימת אף בשרייה בלבד, ואילו לדעת רבי יוסי אין חיוב עד שיגבל בידיים.

המשנה במסכת שבת (קנ"ה:) מונה מספר דינים הקשורים להאכלת בעלי חיים בשבת. מבין הדינים המופעים במשנה מובא שמותר לשפוך  מים לתוך מורסן (מאכל בהמות) אך אסור לגבל (ללוש) בידיים את המורסן במים.

הגמרא (שם) מעמידה את המשנה כדעת רבי יוסי הסובר כי שרייה אינה נחשבת כגיבּול.

שאלה זו מקבלת ביטוי מעשי ברור בעולם הרפואה, במיוחד בתרופות הניתנות כאבקה שיש להוסיף לה מים. פעמים רבות, עצם הוספת הנוזל יוצרת תרחיף פעיל גם ללא ערבוב משמעותי, ואילו במקרים אחרים נדרש ניעור או ערבוב על מנת להשיג אחידות. ממילא, ההבחנה בין "שרייה בלבד" לבין "גיבול בידיים" חשובה גם כאן [אלא שכפי שיבואר, ההלכה תלויה גם בסמיכות התמיסה, ראו להלן].

היתר בשינוי:

מדברי הגמרא במסכת שבת (קנ"ו.) עולה כי לדעת רבי יוסי, מותר אף לגבּל מורסן – שאינו בר גיבול – על ידי שינוי. רש"י מפרש שהגיבּול נעשה "כלאחר יד". ר' חננאל מפרש כלשון הגמרא, שמגבּל מעט מעט.

שינויים נוספים מופעים בגמרא (שם): שתי וערב/ גיבּול על ידי ניעור הכלי.

 

היתר בבלילה רכה (שתיתא):

בגמרא במסכת שבת (קנ"ו.) מובא כי לכל הדעות מותר לבחוש [לגבּל] "שתיתא" [מאכל העשוי מקמח ומים], משום שהמאכל רך ולא שייך בו איסור לש, וזאת בתנאי שהבחישה נעשית על ידי שינוי מסדר ההכנה הנעשית בימי החול. כלומר, באם הרגילות לתת לתוך הכלי את האבקה בראשונה, ולאחר מכן את המים, יש לבצע את הסדר באופן הפוך.

בפירוש דברי הגמרא שם מה הם 'קלי' ו'שתיתא', ומהו ההבדל ביניהם, נחלקו הראשונים.

לדעת רש"י (שם), מדובר באותו סוג חומר, רק ההבדל באופן ביצוע הכנתם. בלילה רכה/ עבה.

ברם הרמב"ם (הל' שבת, פרק כ"א, הלכה ל"ג). פוסק להלכה את איסור גיבול-לש, ומחלק בין "קמח קלי" ל"תבואה שלא הביאה שליש" [שתיתא]. המגיד משנה (שם) מבאר כי הרמב"ם חולק על דברי רש"י בביאור דברי הגמרא, ומפרש כי מדובר בסוגי חומרים שונים.

בהקשר הרפואי, ניתן לראות דוגמה מובהקת לכך בתרחיפים נוזליים, כגון תרופות לילדים או תמיסות הזנה, שבהן החומר אינו יוצר גוש יציב אלא תערובת דלילה הנשפכת בקלות. במצבים אלו, הדמיון ל"בלילה רכה" עשוי להוות בסיס להיתר, בכפוף לשינוי הנדרש בסדר ההכנה.

היות שקשה לבצע שינוי זה בשבת – למשל לתת קודם מים ואחר כך את האבקה [וראוי לעשות שינוי נוסף, כגון ערבוב בכף בצורה שונה מהרגיל], היות שהאבקה כבר מונחת בבקבוקון המיועד ולכן שינוי זה מסובך – יש להשתדל להכין את התרחיף לפני שבת. כאמור זאת כאשר מדובר בתרחיף שאינו נמס לחלוטין באופן שאינו משפיע כלל על סמיכות הנוזל.

סיווג החומרים:

בגמרא במסכת שבת (שם י"ח.) עולה כי קיים הבדל בין חומר שהוא בר גיבּול (קמח), לדבר שאינו בר גיבול (אפר). להלן סיווג החומרים עם דעות הראשונים:

"בר גיבול":

חומר הניתן לגיבול כעין בצק, אשר הפירורים מתפרקים ואינם ניכרים ונעשים לגוש אחד, שאין אפשרות לאחר הגיבול להחזיר הדבר לקדמותו. כלומר, אפילו ייבש העיסה ויפוררה לסולת, "פנים חדשות באו לכאן". והוא הנקרא בלשון הפוסקים 'בר גיבול'.

חומרים אלו כוללים: קמח וסולת; עפר וטיט; חול הדק; מלט וגבס; וכן רוב אבקות-מאכל ואבקות-רפואה.

גיבול תערובת כזו אסורה מן התורה לכל הדעות. אלא שבגמרא (שבת קנ"ו) נחלקו בכך התנאים רבי ור' יוסי ב"ר יהודה האם קיים כבר מעת נתינת המים איסור תורה או אין האיסור אלא מדברי חכמים בלבד. להלכה רוב דעת הפוסקים כי החיוב הינו מדרבנן בלבד.

 

"לאו בר גיבול":

חומר הניתן לגיבול חלקי. כלומר, הפירורים אינם בטלים ממציאותן אלא מתאספים ונדבקים יחד עם הנוזלים שערבבו בהם, ואילו ייבש הבלילה ויפרק דיבוקם יחזרו הפירורים לכמות שהיו קודם דיבוקם יחד, והוא הנקרא בלשון הפוסקים 'לאו בר גיבול'.

חומרים אלו כוללים: מורסן וקמח קלי [קמח שעבר קליה ושוב אינו נימוח ומתבטל ע"י גיבולו בנוזל]; קמח מצה; אפר וחול הגס; וכן מצוי הדבר בכמה מסוגי אבקות מאכל ורפואה.

בזה נחלקו הראשונים מן הקצה אל הקצה:

לדעת הרמב"ם אין איסור גיבולו אינו אלא מדברי חכמים, והתירוהו מעט מעט, או בשינוי. ובנתינת מים או שאר משקין בלא גיבול אינו אסור כלל, וכן פסק השולחן ערוך (סי' שכ"א, סעי' ט"ז) בשיטה ראשונה.

ברם לדעת הראב"ד לא מיבעיא שיש בגיבולו איסור תורה, אלא אף בנתינת מים יש בו איסור תורה, וגם ר' יוסי ב"ר יהודה מודה לזה כיון שאינו בר גיבול אזי נתינת המשקין זהו גיבולו.

דעה נוספת היא דעת בעל ספר התרומה והמרדכי שכשם שנחלקו רבי ורבי יוסי ב"ר יהודה ב'בר גיבול' כן נחלקו ב'לאו בר גיבול', וכן פסק השולחן ערוך (שם) בשיטה השנייה. והתירוה בדיעבד כשאי אפשר בענין אחר.

 

עירוב ללא גבישיות:

עירוב נוזל במוצק ללא יצירת גבישיות. כגון המערב נוזלים בפירורים כאשר מחמת טבען של הנוזלים או הפירורים לא נעשה כלל גיבוש והתאספות של הפירורים.

לדוגמה: שמן בסלט ירקות; ערבוב פירורים לתוך בלילה עבה או רכה; חתיכות גדולות ומחמת גודלן אינם נתלים ונדבקים זה בזה; או באופן שמערב שני דברים יבשים זה בזה אפילו דקים כקמח ומתערבים יפה.

בכל אלו והדומה להם אין איסור לישה כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן.

 

אופני הגיבול:

'בלילה עבה' – כלומר, בלילה העומדת איתנה ומוצקה גם ללא כלי. איסור בלילתה מן התורה.

'בלילה רכה' – כלומר, שיש בו גושיות מסוימת, אך היא דלילה מאד והיא נשפכת ללא אחסונה בכלי. איסור בלילתה הינו מדברי חכמים, והתירוה בשינוי.

עירוב ללא יצירה גושית כלל, אלא כעין מים עכורים. אין בכך איסור לישה לא מדאורייתא ולא מדרבנן.

ובעולם הרפואה: חומרים המתקשים לאחר ערבוב, כגון גבס או דבקים כירורגיים, דומים לבלילה עבה; תרחיפים סמיכים – לבלילה רכה; ואילו תמיסות שקופות – לעירוב ללא יצירת גוש כלל.

 

מסקנה:

השולחן ערוך (סי' שכ"א סעיפים יד טז) הביא בסתם את דעת הרמב"ם, ואת דעת ספר התרומה בשם י"א.

מלשון הרמ"א נראה שחושש לדעת התרומה. וכ"כ החיי אדם (כלל יט' ס"א) שמחמירים כבעל התרומה. וכן פסק המשנה ברורה (סי' שכד, סעי' יא), והבן איש חי (פרשת משפטים אות ח"י).

ברם בדיעבד, כתב הביאור הלכה (סי' שכ"א, ד"ה אבל) שאין לאסור משום שהרבה פוסקים נקטו כר' יוסי.