הוראת הלכה בימי הזיקנה

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/123.jpg

הרב יוסי שפרונג

בגמרא בשבת (קנב, א) מצינו:

"תניא, רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר: תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין – חכמה נתוספת בהם, שנאמר (איוב יב יב): בישישים חכמה וארך ימים תבונה. ועמי הארץ, כל זמן שמזקינין – טפשות נתוספת בהן, שנאמר מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח".

וכפי שמבאר זאת המלבי"ם (איוב שם), יש בזיקנה שתי מעלות בכל הנוגע ליכולת להעניק עצה טובה ולהכריע היטב בספקות:

"וכן הידיעה המושגת ע"י הבחינה והנסיון היא אמתיית, באשר ישיג ע"י נסיונות רבות ובחינות שונות ויוציא מהם משפטים כוללים אמתיים אין בהם שום ספק כלל, וע"כ בישישים חכמה, כי הם ברוב ימיהם קבלו חקי החכמה מזקני קדם שהיה להם מורשה מאבותיהם, ובארך ימים תבונה, שברבות הימים ירבה העיון והבחינה ויוציאו דבר מתוך דבר על ידי היקשים ותולדות השכל, הרי כי יש לאדם כח להשיג השגות אמתיות ויוכל לסמוך על ידיעתו".

הוי אומר: הזקן גם הכיר את הדורות הקודמים (והרי חכמת הדורות יורדת והולכת), וגם צבר משך זמן ארוך של למידה ועיון (ולא רק ניסיון חיים גדול), וכעת הוא הכשיר ביותר להורות ולהכריע.

עם זאת, הוראת הלכה היא דבר הדורש מתינות וצלילות רבה. במאמרים בעבר עסקנו בשאלת הכשירות של דיין לשבת בדין לאחר גילאים שונים, והבאנו לכך מקורות שונים מהלכות סנהדרין. להלן נביא בס"ד כמה מקורות מעניינים הקשורים להוראת הלכה בעיני גדולי הדורות, כפי שליקט הרב רזיאל פרדמן, מרבני בית המדרש.

מצינו בדברי הפוסקים בכל הדורות לרוב אזהרות על הוראת הלכה, כיצד היא צריכה להתקיים במצינות ותשומת לב רבה. רבנו שמואל (תוספות ערובין דף ס"ה ע"א) מביא את דברי רבינו קלונימוס בשם הירושלמי, שמי שמיצר ואין דעתו מיושבת עליו, אל יורה, שנאמר: בצר אל יורה (ועי' רש"י שם שפסוק זה אינו בשום מקום ואולי מקורו בספר בן סירא). והביאו הב"ח (סי' רמ"ב). וכתב הב"ח עוד, שמידת חסידות שלא להורות בכל אלה שאמרו חכמים שלא יתפלל, כגון ביום שהוא כועס, או הבא מן הדרך ברגליו, ועוד, אבל איסור אין שם אפילו לכתחילה. [וכמובן לענין דיין כתבו הרמב"ם (סנהדרין פ"כ ה"ז) הטור והשו"ע (חושן משפט סימן י' ס"א), שצריך הדיין להיות מאד מאד מתון בדין, והגס לבו בהוראה וקופץ ופוסק הדין קודם שיחקרנו היטב בינו לבין עצמו עד שיהיה ברור לו כשמש, הרי זה שוטה, רשע וגס רוח].

ומצאנו כמה גדולים שנמנעו להורות בעת זקנתם. הדברי חיים מצאנז, מנע עצמו לעת זקנותו, מלהכריע בשאלות הנוגעות הלכה למעשה, ובכמה תשובות בשו"ת דברי חיים,  הוא חוזר ומדגיש שלא יסמכו עליו הלכה למעשה. וכגון מה שכתב (ח״ב, יורה דעה סימן קב): "כעת לעת שיבתי אין רצוני לסמוך עלי, ושמעתי שהגאון נודע ביהודה ז״ל לא רצה לגלות דעתו כלל להלכה לעת זקנתו, וגם אני מונע עצמי מזה, רק לאדם מפולפל וירא ה׳ אני מגלה דעתי קצת לעוררו" וכו'.

ובשיעורי חומש רש"י (לאדמו"ר השפע חיים מצאנז), עורר על כך שהמכשלה בענין זה רבה בדורנו, שרבנים פוסקים שאלות ואף נותנים הכשרים בהיותם בגיל שמונים שנה ויותר. ואם כי יש ללמד זכות שהדיינים הזקנים ממשיכים בהוראה מחמת שבדורנו נתמעטו המורים שיודעים לברר הלכה לאמיתה של תורה ואין למי לפנות כשמתעורר שאלה סבוכה, משא״כ בדורות הקודמים שהיו הרבה רבנים צעירים שפנו אליהם, היו הזקנים מונעים עצמם. אך אעפ״כ צריכים הדיינים לידע שאפילו גבי לוי מצינו (במדבר ח, כה) שמבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, וכן שנינו (סנהדרין לו, ב) אין מושיבין זקן בסנהדרין.

ובענין מה שאמרו חז״ל שתלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם. כתב השפע חיים שאין זה סותר לאמור, כי אף שזוכים לתוספת דעת וחכמה, נחלש בהם כח הזכרון מפאת הזקנה, ובפרט שלא כל אדם רשאי לסמוך על עצמו ולומר שהוא מזקני תלמידי חכמים.

וראה עוד בענין זה בדברי האור החיים (פרשת ויחי מז, כט) וז"ל: שאנו רואים כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו, ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה, ויתמעטו הרגשותיו, הגם שאמרו רבותינו ז״ל זקני תורה דעתם מתיישבת עליהם, דקדקו לומר מתיישבת, לשלול דעתם של זקני עם הארץ שמטרפת, ולעולם כח השכלי והתבוני יאפס [ובאחרונים פלפלו רבות בדבריו].

יש לציין בענין זה למחלוקת התלמודים בבבא מציעא פרק הזהב [הנקרא בירושלמי 'הכסף']. ההלכה היא שמטלטלין אינם נקנים אלא במשיכת ה'סחורה', אבל תשלום עבורם אינו קונה אותם. המשנה שם דנה במקרים בהם מחליפים בין סוגי מטבעות שונים, איזה מהמטבעות נחשב הדבר הנקנה [הסחורה] ואיזה נחשב התשלום. מבואר בבבלי ובירושלמי שבענין זה חל שינוי בין דעתו של רבי יהודה הנשיא בצעירותו לבין דעתו בזקנותו. בצעירותו סבר רבי שכשם שמטבע נחשב יותר מהסחורה, כך בהחלפה בין מטבעות שונים יש להחשיב את המטבע החשוב יותר כמטבע, ולכן בהחלפה בין מטבעות כסף למטבעות זהב יחשבו מטבעות הזהב לתשלום, והכסף לסחורה. ואילו בזקנותו סבר רבי שהמודד לתשלום הוא מה שיוצא יותר בשוק, ומטעם זה חזר בו וסבר, שמטבעות כסף, שהן אלו שיוצאות יותר, הם הנחשבות כתשלום ואילו מטבעות הזהב נחשבות כסחורה. הירושלמי נוקט בגירסת המשנה שם, כפי ששנה רבי בצעירותו [וכפי שהכריע רבי שמעון ברבי שם]: "הכסף קונה אה הזהב והזהב אינו קונה את הכסף". ואילו בבבלי הנירסא במשנה היא כפי ששנה רבי בזקנותו: "הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב". ולפיכך בבבלי, שם הפרק הוא "הזהב", ואילו בירושלמי שם הפרק הוא "הכסף".

וכתב בשדה יהושע [על הירושלמי שם] בביאור מחלוקתם, שהירושלמי עושה עיקר מה ששנה בילדותו מפני שאז היה כוחו גדול בעיון ובפלפול ודוחה מה ששנה בזקנותו שמשום חולשת גופו לא דק כולי האי. ואף על גב דאמרינן זקני ת"ח כל זמן שמזקינים דעתן מתישבת עליהם עכ"ד. ומבאר בספר עלי תמר [על הירושלמי שם], שאעפ"י שבזקנותם דעתם מתיישבת עליהם במחשבתם ובהשקפתם, מ"מ בירור הלכה הדורש עיון ופלפול בהתאמצות יתירה לחדור לעומק הדברים קשה עליהם מפאת חולשת גופם [וכתב על פי ביאורו, שאף לדעת הירושלמי, נראה שהדברים הנ"ל אמורים בפסקים המבוססים על עיון וחקירה בעומק הלכה, אבל פסקים המבוססים על בקיאות בפוסקים ובשו"ת גדולי האחרונים בוודאי שדעת זקני גדולי הדור מכריעה הלכה למעשה].

 

המדור בבניה ויעלה בקרוב…