ההתמודדות עם ייסורים – לחודש אלול

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/123.jpg

הרב יוסף שפרונג

ימי הרחמים והסליחות, שמתחילים בראש חודש אלול ומסתיימים ביום הכיפורים, הם זמן מסוגל ומיוחד להתעוררות של כל יהודי ויהודי לבחון את מצבו הרוחני ואת מידת קרבתו להקב"ה. יהודים אומרים סליחות, עורכים את חשבון נפשם ושבים אל השם בתשובה בכל לבבם ובכל נפשם.

כשיהודי בוחן את מצבו, כל אחד ואחד שמסתכל על השנה הקודמת, הן במבט של כלל ישראל אבל גם במבט פרטי ואישי, הוא מגלה שלצד חסדיו הגדולים של הקב"ה, השפע והטוב שהוענק לו מידיו הרחומות בשנה החולפת, היו גם לא מעט רגעים קשים, ולפעמים למרבה הצער אף ייסורים. כעם, ספגנו בשנה האחרונה ייסורים אין ספור. אבל גם ברמת הפרט, יהודים רבים כל כך סבלו ממחלות קשות, ומיסורים רבים וקשים אחרים.

לקראת ימי הדין, כדאי לנו לזכור את הערך הרב שיש ליסורים ככלי רב ערך וחסר תחליף לכפרת ומירוק עוונות.

הדבר הראשון שעלינו לדעת, כי כל מידה של סבל, ואפילו יהיה מועט ביותר, אינו זניח, אינו קורה לחינם, ואינו מגיע לאדם מבלי שיהיה עליו חשבון ודקדוק מלא מהקב"ה, וכמו שאמרו חכמים: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, עד שמכריזין עליו מלמעלה (חולין ז, ב). וממילא אנחנו מבינים, כי גם לגבי חשבון כפרת עוונות, כל צער, כל עגמת נפש, כל סבל ופגיעה, נספרים ונמדדים ובאים בחשבון, ללא יוצא מן הכלל, ואפילו אם האדם עצמו כבר שכח מהייסורים הללו, ואינו מחשיב אותם כל כך, אבל הקב"ה לוקח אותם בחשבון. נראה למשל את דברי הגמרא בערכין (טז, ב):

"עד היכן תכלית יסורין? אמר רבי אלעזר: כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל עליו. מתקיף לה רבא זעירא, ואיתימא רבי שמואל בר נחמני, גדולה מזו אמרו: אפילו נתכוונו למזוג בחמין ומזגו לו בצונן, בצונן ומזגו לו בחמין, ואת אמרת כולי האי! מר בריה דרבינא אמר: אפילו נהפך לו חלוקו. רבא, ואיתימא רב חסדא, ואיתימא רבי יצחק, ואמרי לה במתניתא תנא: אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים".

אפילו דברים אלה, שבחלקם אינם אלא פינוק שנחסך ממנו, ובחלקם הם דברים של אי נוחות קלה ורגעית, כמו אותו אחד שהושיט את היד לכיסו, ומשום שלא הוציא מהכיס את מספר המטבעות שרצה מלכתחילה, בסך הכל יצטרך להוציא כעת עוד פעם, גם זה נחשב ייסורים וגם את זה הקב"ה מונה וסופר.

לא רק שכל מעט ייסורים נחשבים, אלא שהערך והשווי של ייסורים כאן בעולם הזה הוא עצום ורב ומהווה כפרת עוונות גדולה ומהירה הרבה יותר ממה שאפשר להשיג ע"י עונשי שמים חלילה כשאדם כבר מגיע לעולם העליון, וכידוע מהגאון מוילנא זצ"ל, שהיה לו תלמיד שעיין בספר "ראשית חכמה" בפרקים ששם מתוארים עונשי הגיהנם לא עלינו, ונעשה חולה מכך מרוב פחד, ובא הגר"א ז"ל לבקרו, ואמר לו שאכן כל מה שנאמר שם אמת ויציב, אבל צריך לדעת שמעט ייסורים בעולם הזה מכפרים הרבה עוון בעולם הבא, ומפחיתים מחומרת העונש ח"ו.

וכך מבאר הבן יהוידע במסכת תענית ח, א את המעלה הגדולה של מי שיודע לקבל על עצמו ייסורין כראוי ולא לבעט בהם ולמאוס אותם, שבאמת מצד הטבע אי אפשר לדאם לשמוח ביסורין, אבל מה שכן יכול להיות שהוא ישמח בהם מצד שחושב בדעתו ומכיר שצער זה הוא צער שעה, והקב"ה נתן לו צער שעה שמציל אותו מצער עולם של שנים רבות, ומי שמאמין בכך בוודאי ישמח.

מזה אנו לומדים כמה חשובה ההבנה של מהות היסורין וערכן, כי אחרת לא שייך מצב שבו אדם שמח ביסורין.

אמנם, ודאי שיסורים הם דבר קשה מאוד, בין ייסורי גוף ובין ייסורי נפש, ולכן, כמו שכותב הרב יהודא טשזנר בספרו "שערי הימים הנוראים", דווקא הטרדות וההפרעות היומיומיות צריכות לשמח את האדם במיוחד, כי הן מורידות מחשבון חובותיו בתשלומים נוחים, וכמו שאדם חייב לחברו חוב גדול, ששמח בכך שהוא מוכן לפרוס לו אותו לתשלומים רבים, כך אדם צריך לשמוח, שהקב"ה מחלק לו את הסבל בעולם הזה להרבה תשלומים של צער קטן בכל פעם, שקל לו לסבול אותם, ולא ח"ו מטיפ עליו את הסבל "בחבילה גדולה וכבדה", שיהיה קשה ביותר לסבול ח"ו.

כשאדם סובל ח"ו מייסורים, הוא לא צריך להתייאש מכך שהוא מרגיש שהסבל גדול וקשה יותר מדאי ושאין לו כח לסבול. חלילה לו לחשוב שהוא לוקה בחסרון אמונה. הקושי הוא אמיתי ומוחשי, ומותר להרגיש אותו. אבל כדרכם של יהודים מאמינים, עליו למצוא כל רגע שבו הוא מרגיש קצת יותר טוב, ואז להתבונן ולהודות להקב"ה על חסדו, על החיים, על הטובות ומאור הפנים שהוא בכל זאת זוכה להרגיש ולחוות. ולפחות פעם אחת ביום, יקבל על עצמו את הייסורים באהבה. ויאמר לעצמו, אם כבר סבלתי את הייסורים האלה, שכבר עברו וחלפו, אני מודה להשם על כך שזיכה אותי לכפרת עוונותיי, ואז יבקש מהקב"ה שיזכה אותו לכפר כל עוונותיו שלא על ידי ייסורים וחולאים, וכמו הנוסח שאומרים בקריאת שמע שעל המיטה.

חשוב להשריש עמוק בתוך הלב את האמונה והידיעה המוחשית, שבכל רגע ורגע שבו יהודי מצטער וכואב, השכינה שרוייה כנגדו, והקב"ה מצטער איתו, כמו שאמרו במשנה (מסכת סנהדרין פרק ו משנה ה):

"אמר ר' מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת כביכול קלני מראשי קלני מזרועי".

ומאחר שכך, כתב בעל נפש החיים (שער ב' פרק י"א) דברי התעוררות נשגבים בעניין התפילה על הצער והייסורים, ונביא חלק מלשונו הטהור:

"ואף דהלכתא גמירא לה בש"ס. שהיחיד רשאי לחדש דבר בתפלתו על צרכי עצמו וצערו. בכל ברכה לפי ענינה. גם בזה צריך שלא תהא תכלית כוונתו על צערו. ולא זו הדרך הנכונה לישרים בלבותם. כי באמת יפלא איך שייך לבקש להתחנן כלל לפניו ית"ש להסיר מעליו צערו ויסוריו. כמו בענין רפואות הגוף. הרופא משקהו סמנים חריפים או אם הרופא מוכרח אף גם לחתוך אבר אחד לגמרי שלא יתפשט ארס החולי יותר. האם יתחנן אליו החולה שלא ישקהו הסמנים או שלא יחתוך האבר. הלא החולה עצמו שוכרו לכך. כן איך ישפוך שיח לפניו ית"ש להסיר מעליו היסורים. הלא המה רטיה וסמא דחיי לכפר עונותיו. כמאמרם ז"ל (שבת נ"ה א') אין יסורין בלא עון. ואם לא אפוא. נפש החטאת במה תתכפר:

אמנם תכלית הכוונה. צריכה שתהיה רק צורך גבוה. כי במקום שיש חילול שמו ית' כגון צרת כלל ישראל. באמור עם ה' אלה והמה מוכים ומעונים. מחוייבים לבקש ולשפוך שיח לפניו ית"ש על חילול שמו ית'. ואך למען שמו יעשה. וגם היחיד על צערו אף אם אין חילול השם בדבר. יש מקום ג"כ(*) לבקש לפניו יתברך על גודל הצער של מעלה בזמן שהאדם שרוי בצער למטה. כמאמרם ז"ל במשנה פ"ו דסנהדרין אר"מ בזמן שהאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי…".

ועל כך ניתן להמליץ ולבאר את מה שאמרו חז"ל שכל המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה, ש"חברו" הוא כביכול הקב"ה כמו שנאמר "רעך ורע אביך אל תעזוב, רעך זה הקדוש ברוך הוא שנאמר למען אחי ורעי" (שמות רבה יתרו פרשה כז), ובשעה שיש לאדם צער וייסורים, הרי גם הקב"ה מצטער, ובמצב כזה ראוי לו לאדם שיכוון בתפילתו על צער השכינה הקדושה שהיא מצטערת, ובכך תפילתו מקובלת יותר, ואם כן, "כל המתפלל על חברו", הקב"ה, "הוא נענה תחילה", שהקב"ה מסיר ממנו את הייסורין, ואחרי שהוסרו ממנו הייסורים, שוב אין השכינה מצטערת…

 

 

המדור בבניה ויעלה בקרוב…