ההכנות לפסח לחולים

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2024/04/Group-43-1.png

רבני בית המדרש

בדיקת חמץ וביעורו

מהתורה, נאסר על האדם להחזיק בבעלותו בפסח חמץ בכל צורה שהיא. מחמת כן, תקנו חכמים מצות בדיקת חמץ בליל י"ד בניסן, ומצות שריפת חמץ ביום י"ד ניסן, ערב פסח.

חובת בדיקת חמץ חלה על מי שבבעלותו דירה או חדר, ואף על השוכר או המשתמש בדירה או בחדר תמורת תשלום קבוע, או מי שיוחד לו חדר באופן מוחלט – אף לא תמורת תשלום.

בסעיפים הבאים יתבאר גם דינו של מי שאינו יכול לבדוק חמץ בעצמו, וכן אופנים שונים בהם ניתן לבער את החמץ כאשר אין אפשרות לעשות זאת בשריפה.

  • א. חולה המאושפז בבית חולים ובזמן בדיקת חמץ לא יהיה בביתו – אם יש אחרים בבית כגון אשתו או בנים גדולים, יצווה לאחד מהם[1] שיבדוק ויבטל את החמץ כשיגיע הזמן, ונכון שאף הוא יבטל את החמץ כשיגיע זמן הביטול[2].

אם אין אחרים בבית, ואותו אדם אינו עתיד לחזור לבית עד לאחר הפסח, ולא ידוע לו בוודאות שיש בביתו חמץ בשיעור כביצה – אינו חייב לבדוק חמץ בביתו ואינו צריך למנות שליח לבדוק שם את החמץ[3]. ויש שכתב שטוב יעשה אם ימנה שליח לבדוק[4]. אולם אם ידוע לו שיש בביתו חמץ בשיעור כביצה, ויצא מביתו בתוך שלושים יום לפני חג הפסח[5] – חלה עליו חובת בדיקה, וישלח שליח לבדוק עבורו[6].

  • ב. היוצא מביתו למשך כל ימי הפסח, וכגון חולה המאושפז בבית חולים [וגם בני משפחתו, אם ישנם, לא ישהו בבית בכל הפסח] – יכול למכור את כל החמץ שבביתו לנכרי [ולהשכיר לו את כל הבית] ובכך להיפטר מבדיקת חמץ. ועדיף למכור את החמץ לנכרי ב"מכירת י"ג" המצויה כיום[7]. אמנם מי שיש באפשרותו לבדוק את החמץ, עדיף שישייר מקום בבית שלא יימכר לנכרי, ויקיים בו את מצות הבדיקה.
  • ג. חולה המאושפז בבית חולים אינו חייב לבדוק חמץ בחדרו[8], אך הוא צריך לבדוק את הארון הצמוד למיטתו בו הוא מאחסן את חפציו האישיים, וכן את חפציו ואת בגדיו[9], ואין לברך על בדיקה זו[10].
  • ד. אם הוא מאושפז בבית חולים פרטי או בבית החלמה ומקבל חדר פרטי המשמש לצרכו, עליו לבדוק את החדר בברכה[11].
  • ה. דין בדיקת חמץ בבית אבות תלוי באופי קביעותו של הדייר בחדרו, וכדלהלן:

[א] זקן המתגורר בחדר באופן קבוע, והחדר מסור לו ונתון לשליטתו – חייב לבדוק חמץ בכל חדרו בברכה[12]. הוא הדין לזקן המתגורר באופן קבוע בבית בנו או קרובי משפחתו, ולרשותו עומד חדר באופן מוחלט ופרטי[13].

[ב] בבית אבות בו מצוי שמעבירים דיירים מחדר לחדר מסיבות שונות, וההחלטה בדבר מקום המגורים מסורה בידי הנהלת המקום (מצוי בבית אבות ציבורי) – הדין הוא כאמור לעיל לעניין בדיקת חמץ בבית חולים[14].

  • ו. במקרים בהם חייב האדם בבדיקת חמץ בחדרו, הרי ככל שהנהלת המקום אוסרת להדליק אש בחדר, וכן חולה או זקן שמחמת מצבו לא יכול לבדוק לאור הנר [וכגון אם הוא חושש שהנר ישמט מידו וכדומה] – יכול לבדוק לאור פנס בברכה[15], וישתמש בפנס דק המאיר בחורים ובסדקים[16].

 

הכנות לפסח למי שאינו יכול לעשות בעצמו

נקיון הבית

  • ז. יש לנקות את הבית היטב לפני הבדיקה בליל י"ד, כי ללא ניקוי אי אפשר לבדוק היטב[17].

ויש שכתבו שגם ניקיון הנעשה על ידי נכרי – יש לסמוך עליו שיעשה את עבודתו נאמנה[18]. ואמנם ודאי שהנכון שהישראל יוודא בעצמו את ניקיון הבית, אך כשאין ביכולתו לנקות בעצמו, כגון שהוא חולה, או מוגבל בתנועתו, ינקה הנכרי, והישראל יפקח על מעשיו במידת האפשר.

[אמנם הנכרי אינו נאמן לענין בדיקת חמץ, וראה להלן כיצד ינהג זקן המתגורר בגפו עם עובד זר נכרי ואין לו אפשרות לבדוק את ביתו בעצמו או על ידי ישראל אחר].

מכירת חמץ

  • ח. חולה המאושפז בבית החולים, ואין באפשרותו למלא טופס הרשאה למכירת חמץ, יכול למנות שליח או את הרב שימכור עבורו את החמץ. המינוי יכול להתקיים גם בטלפון. השליח יכול למכור בעצמו את החמץ לנכרי, אם הוא בקי בכך, או למלא עבור המשלח שטר הרשאה למכירת חמץ אצל הרב העורך את המכירה[19]. כמו כן, אם אי אפשר למנות שליח, אפשר בשעת הדחק למכור את החמץ באמצעות שליחת טופס הרשאה מכתובת אימייל פרטית, ובדיעבד ובשעת הדחק יש תוקף גם למילוי טופס באתר אינטרנט[20].
  • ט. לענין דין מכירת חמץ בזקן דמנטי או מחוסר הכרה – עיין בפרק 'חג הפסח לחולי דמנציה'.

בדיקת חמץ

  • י. אדם המתקשה לבדוק חמץ בעצמו וכגון אם הוא חולה, לכתחילה טוב יעשה אם יבדוק חלק קטן מביתו, וימנה שליח שיבדוק את שאר חלקי הבית[21]. במקרה זה, יברך בעל הבית על בדיקתו, והשליח ישמע את ברכתו ויענה אמן[22]. אמנם אם בעל הבית אינו מסוגל לבדוק בכלל, יבדוק השליח את כל הבית, ואזי יברך השליח על הבדיקה[23]. וניתן למנות שליח לבדיקת חמץ גם באמצעות הטלפון[24].
  • יא. מעיקר הדין יכול לסמוך בבדיקה גם על קטנים, אך לכתחילה נכון שהשליח לבדיקת החמץ יהיה גדול שהגיע לכלל מצוות[25].
  • יב. אין לסמוך על נכרי לענין בדיקת חמץ[26]. זקן או חולה המתגורר בגפו עם עובד זר נכרי ואין לו אפשרות לבדוק את ביתו בעצמו או על ידי ישראל אחר, חייב לכל הפחות בנקיון הבית וסילוק החמץ ממנו, ועל כן יצווה את הנכרי לנקות את הבית מכל חמץ שיש בו[27], בדגש על כל סוג חמץ שהוא, ובכל המקומות בהם עלול להימצא חמץ.

במצב זה, אם הדבר מתאפשר לבעל הבית, ראוי שילווה ויהיה נוכח במהלך ניקיון הבית על ידי הנכרי, אף שכאמור, ניקיון זה איננו חשוב כבדיקת חמץ.

  • יג. בבית שיש בו חולה דמנטי יש לבדוק את החמץ בתשומת לב יתירה, משום שהחולה עלול להניח חמץ במקומות לא צפויים לחלוטין, בדומה לילדים, ויש ליתן את הדעת על כך.

ביעור חמץ

  • יד. אדם הנמצא במקום או במצב שאין באפשרותו לשרוף את החמץ שברשותו, וכגון אם הוא מוגבל בתנועה ואינו יכול לצאת מביתו לשריפת חמץ, או שהוא מאושפז בבית חולים ונותרו אצלו דברי חמץ שיש לבערם – יכול לבער את החמץ באופנים אחרים, וכמבואר בסעיפים הבאים.
  • טו. אפשר לפסול את החמץ מאכילת כלב על ידי שפיכת חומר חריף כגון אקונומיקה או נפט וכדומה. אולם יש להיזהר לשפוך כמות משמעותית של חומר, בכדי שהחמץ באמת ייפסל ושייפסל כולו[28].
  • טז. אם אין באפשרותו לשרוף או לפגום את החמץ, יכול להשליכו לשירותים ולהוריד את המים[29]. אם יש באיזור ים או נהר, יכול להשליך את החמץ לתוכו[30], אך יש לפורר את החמץ קודם השלכתו למים[31]. אם חל ערב פסח בשבת, יש להיזהר שלא לטלטל את החמץ לאחר זמן ביעור חמץ שהוא מוקצה, ובמצב זה יאמר לנכרי להשליכו לשירותים או למי הנהר[32].
  • יז. אם אין ים או נהר באזור, ואין לו אפשרות לשורפו, להשליכו לשירותים או לפוגמו – יפורר היטב את החמץ ויזרוק את הפירורים לרוח[33].
  • יח. השלכת החמץ לפח אשפה ציבורי הנמצא ברשות הרבים – נחשבת להפקר, ואם משליך לשם את החמץ לפני זמן האיסור, אין צורך לשורפו. אולם ראוי, במידת האפשר, לשייר כזית חמץ כדי לקיים בו מצות ביעור חמץ.
  • יט. אם פח האשפה נמצא ברשותו – כגון בחצרו או בחדר האשפה של הבניין וכדומה, לכתחילה לא יסמוך על ההשלכה לפח האשפה אלא יפגום את החמץ קודם השלכתו, וכנ"ל. אם כבר השליך את החמץ לאשפה, ישפוך לפח האשפה חומר חריף בכמות כזו שתפסול ותפגום בוודאי את כל תכולת החמץ הקיימת שם[34].
  • כ. מותר לתת את החמץ שברשותו לנכרי, קודם זמן איסורו[35]. וראוי, במידת האפשר, לא לתת את כל החמץ שברשותו לנכרי, אלא ישאיר אצלו מעט חמץ בכדי לקיים מצוות ביעור חמץ בזמנה[36].
  • כא. הנמצא בביתו ואין באפשרותו לשרוף את החמץ בעצמו אלא על ידי נכרי, עדיף שיאבד את החמץ בעצמו על ידי השלכה לשירותים וכדומה, מאשר לשלוח נכרי שישרוף את החמץ[37]. כמובן, שגם לשיטות שאינו מקיים מצוות ביעור על ידי שליחת נכרי, בלית ברירה ודאי יעשה כן, בכדי שלא לעבור על איסור השהיית והחזקת חמץ ברשותו.
  • כב. שלח שליח לשרוף את החמץ, ימתין לזמן שוודאי כבר החמץ נשרף, ויאמר בעצמו את הנוסח של ביטול החמץ[38]. אם אינו יודע את הנוסח או שבשל מצבו אינו יכול לאמרו, ימנה את השליח לבטל את חמצו[39], ואז יאמר השליח את הנוסח "כל חמירא דאיכא ברשותיה של פלוני"[40].

הכשר שיניים תותבות

  • כג. בעלי שיניים תותבות, חייבים לדאוג לנקותן היטב לפני חג הפסח משאריות חמץ הבלועות ושקועות בשיניים וביניהן.

אשר לדרכי הניקוי, יש אומרים שדי לנקות ולשפשף אותן היטב בין החריצים כמנהג אדם בשיניו הטבעיות[41], ויש אומרים שיערה עליהן מים רותחים מכלי ראשון[42], אך יש הסבורים שיש להגעיל אותן[43]. ויש שכתב, שבמקום הגעלה אפשר גם להשרות את השיניים בתערובת של שני שליש מלח ושליש מים או חומץ למשך חצי שעה[44].

אם ישנו חשש שהשיניים תינזקנה על ידי ההגעלה או העירוי, יש שכתב שדי לערות עליהן מים מכלי שני[45].

לאחר הכשרת השיניים [לדעות הנ"ל] יש להימנע מלאכול בהן חמץ חם עד פסח[46].

  • כד. חל ערב פסח בשבת, יש אומרים שיגעיל את השיניים הנ"ל בערב שבת לפני חצות, ויאכל סעודת שבת כהרגלו, אך יזהר מלאכול דבר חם שהיד סולדת בו. סמוך לזמן איסור אכילת חמץ יסיר את השיניים, ינקה אותן היטב ויערה עליהן מים רותחים מכלי ראשון[47].
  • כה. ועיין עוד להלן פרק ערב פסח, שבמקרה שיש קושי לנקות את השיניים התותבות מפירורי החמץ, יש להקל לאכול בסעודות השבת מצה מבושלת.

 

הכנת תרופות

  • כו. תרופות, תוספי תזונה, ויטמינים וכדומה – עלולים להכיל מרכיבי חמץ, שאסור באכילה, ויתכן שאף הימצאותו ברשות הישראל אסורה בפסח, ויש לבערו או למכרו לנכרי. חולה הנוטל תרופות מפאת מחלתו, וכן אנשים הצורכים תרופות או תכשירים שונים באופן יומיומי, כגון: תרופות ללחץ דם, סוכרת, תוספי תזונה וכדומה – נכון שיפנו לפני הפסח לייעוץ רפואי והלכתי כיצד עליהם לנהוג בפסח.

ההלכה בנושא מסועפת ביותר (בין השאר בשל אופי הרכיבים ותרכובתם בכל מוצר), ודינו של כל אדם הזקוק לכך משתנה בהתחשב בסוג התרופה, במידת היזקקותו לתרופה, ובאפשרות למצוא תחליפים. אמנם הדבר ברור שאין לאדם לבצע שינוי בצריכת תרופות קבועות ללא התייעצות, וכן לא להחליף תרופה באחרת, ולכן על החולה או קרוביו לפנות לייעוץ רפואי והלכתי מפורט, וכשם שהוזהרנו בתורה על איסור חמץ, כן הוזהרנו על שמירת הגוף והנפש.

  • כז. משחות, חומרי הזרקה, פתילות, טיפות עיניים ואזנים למיניהן, וכן כל התכשירים המיועדים לשימוש רפואי שהשימוש בהם הוא באופן חיצוני, כל אלו אין בהם חשש חמץ והם מותרים בהחזקה ובשימוש באופן גורף[48].
  • כח. אדם הנוטל תרופות נגד דכאון שיש בהן תערובת חמץ שאינו ראוי למאכל – חייב לקחתן גם בפסח כדי שיוכל לקיים את המצוה לשמוח ברגל, שהיא מצוה מן התורה, ואינו רשאי להחמיר ולהמנע מלנוטלן[49].
  • כט. אחרי פסח מותר לקנות עבור חולה (אף שאין בו סכנה) כל תרופה המכילה חמץ – גם ממי שחשוד שלא מכר את חמצו כדין[50].

 

דיני עובד זר המחזיק חמץ בבית הישראל

  • ל. אין לאפשר לעובד זר נכרי לאכול חמץ בפסח בבית הישראל, גם אם מדובר בחמץ אותו רכש הנכרי מכספו שלו, משום מראית העין[51]. אולם אם יש לנכרי חדר מיוחד לשימושו בלבד ואין הישראל משתמש בו כלל, יכול הנכרי להכניס את החמץ לחדר זה ולאכול אותו שם[52].
  • לא. מותר לשלם במהלך ימי החג לעובד הנכרי את שכרו, או להעניק לו סכום כסף בכדי שירכוש אוכל לעצמו, אף שיודע היהודי שהנכרי ירכוש בכסף זה חמץ גמור[53]. אמנם, יש להיזהר ולא לומר לו בפירוש "קנה לך חמץ"[54]. ומן הראוי להיזהר לתת לו כסף מזומן, ולא לתת לו לרכוש חמץ בהקפה באופן שהיהודי פורע את התשלום לבעל החנות לאחר הפסח[55].
  • לב. אסור ליהודי לרכוש חמץ עבור הנכרי, אף אם רוכש זאת מכספו של הנכרי[56].
  • לג. לא ישלח היהודי את הנכרי בפסח שירכוש עבורו חמץ בכדי לאכלו אחר הפסח, אף אם רוכש זאת הנכרי מכספו שלו[57]. דבר זה אסור, אף אם קבע היהודי כן עם הנכרי קודם הפסח[58]. בדיעבד, וככל שלא הכניס היהודי את החמץ לרשותו, לא נאסר החמץ באכילה אחר הפסח[59].
  • לד. חדר המיוחד לעובד הזר, נכון לכלול אותו במכירת החמץ הנערכת בי"ג ניסן (באופן שהיא חלה קודם זמן הבדיקה ופוטרת את המקום מבדיקה), ובאופן זה אין חיוב לבדוק את החדר מחמץ[60].

 

עבור חולים ומאושפזים, השימוש בכלים חד פעמיים בפסח הוא חיוני ורב-תועלת. על פי ההלכה, כלים חד פעמיים מפלסטיק או אלומיניום, כשהם חדשים ונקיים, אינם צריכים הכשר לפסח, למעט מכסי קרטון של תבניות אלומיניום[61].

[1] וכתב המשנה ברורה (סימן תל"ו ס"ק א') שלכתחילה טוב יותר למנות אנשים לבדיקה, אך אין אפשרות כזו, אפשר למנות גם אשה. ועיין להלן.

[2] משנה ברורה (שם ס"ק ג').

[3] ביאור הלכה (שם סעיף א' ד"ה זקוק לבדוק).

[4] מגן אברהם (שם ס"ק ה'); כף החיים (שם ס"ק כ"א).

[5] מי"ד אדר ואילך.

[6] ביאור הלכה (שם). ויש לברך על הבדיקה אף שלא ישהו בבית כל ימי החג.

[7] משנה ברורה (שם ס"ק ל"ב).

[8] עיין בשו"ת מנחת אשר (חלק ג' סימן כ"ו) שאדם שגר במקום שאין בו כל קביעות, כגון חולה בבית חולים – אין עליו חיוב בדיקה.

[9] חוט שני (פסח עמ' פ"ח); הלכות פסח לחולה (פרק א' סעיף א') בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל.

[10] הלכות פסח לחולה (שם) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל (ועי"ש בהערה שהגר"י נויבירט זצ"ל הסתפק בזה); תורת היולדת (פרק מ"ו הערה א'), עי"ש שצידד שאין לברך על בדיקה זו, שאין מברכים אלא על בדיקת בית, ולא על בדיקת כיסים, והוא הדין על בדיקת ארון מטלטל.

[11] וכפי המבואר בסעיף הבא לענין בית אבות.

[12] בבית אבות בו הדיירים שוכרים דירות או חדרים, הרי הדין הוא כדין שוכר בית המבואר בשלחן ערוך (סימן תל"ז סעיף א'). אמנם גם כאשר לא התקשרו הצדדים בקנין שכירות (וכגון בבית אבות ציבורי), מצאנו בדברי הפוסקים לגבי מקרים דומים, שמי שהמקום מיוחד לו – מוטלת עליו חובת הבדיקה אף אם לא נעשה קנין שכירות על המקום: עיין בדינים והנהגות לחזו"א (פרק י"ח סעיף י"ח) שבחורי ישיבות חייבים לבדוק בחדרם בברכה, וכן כתב בהליכות שלמה (פסח פרק ה' סעיף י"ז). וכתב שם עוד (שם סעיף י"ח ובדבר הלכה ס"ק ל') לענין בן נשוי המתארח בבית הוריו וייחדו חדר לו ולמשפחתו ושאר בני הבית אינם נכנסים לשם, שחייב הוא לבדוק שם בברכה, אף בלא קבלת קנין על החדר, הואיל והחדר מיוחד לו. וכן כתב בשו"ת מנחת אשר (שם) שכל היושב בבית ומשתמש בו כבתוך שלו חייב בבדיקה, ואין הדבר תלוי בקנין, ובלבד שיש לו קביעות במקום.

[13] כנ"ל.

[14] עיין שו"ת מנחת אשר (שם) שכתב לגבי בחורי ישיבות שאם מצוי שמעבירים בחורים מחדר לחדר ללא הסכמתם, אין עליהם חובת בדיקה. וכן כתב בשו"ת מקדש ישראל (הרפנס, סימן פ') לענין בית אבות שאם יש רשות לבעל הבית להעביר את הדיירים לחדר אחר או להכניס דייר נוסף לחדר – אין החדר נחשב כמושכר לדיירים בשכירות גמורה, וחובת הבדיקה היא על בעל הבית.

[15] שבות יצחק (פסח, פרק ד' אות ג') בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל; הליכות שלמה (שם פרק ה' סעיף י"א).

[16] שבות יצחק (שם); הליכות שלמה (שם דבר הלכה ס"ק כ') ועי"ש שכתב שיקח פנס בעל אלומת אור דקה המאירה היטב בחורים ובסדקים, ולא פנס המאיר בחוזקה באופן שמטשטש את הראיה.

[17] רמ"א (סימן תל"ג סעיף י"א) ומשנה ברורה (שם ס"ק מ"ו).

[18] שערי תשובה (סימן תל"ג ס"ק ב').

[19] עיין אור לציון (חלק ג' פרק ט' סעיף ב'); קובץ מבית לוי (חלק י"א עמ' י"ז); אשרי האיש (או"ח חלק ג' פרק נ"א סעיף ט"ו).

[20] מנחת אשר (עניני מגפת הקורונה, סימן ס"ד).

[21] שלחן ערוך (סימן תל"ב סעיף ב') ומשנה ברורה (שם ס"ק ח'), שכן מצוה בו יותר מבשלוחו.

[22] שלחן ערוך (שם) ומשנה ברורה (שם ס"ק ט').

[23] משנה ברורה (שם ס"ק י').

[24] עיין כף החיים (סימן תל"ו ס"ק כ"א) לעניין מינוי שליח לבדיקה במכתב.

[25] משנה ברורה (סימן תל"ב ס"ק ח'). ועוד כתב המשנ"ב שם שלכתחילה תהיה הבדיקה ע"י איש ולא אישה כי בנשים יש לחוש לריפיון. אך ראה תשובות והנהגות (ח"ב סי' רי"ד) שבזמנינו נשתנה המצב ונשים צדקניות מקפידות וגוררות מהכתלים ומנקות היטב לפני הבדיקה, וטורחות במצוה זו הרבה יותר מכפי החיוב מן הדין, והיום בדיקת האיש אינה אלא לקיום המצוה, וא"כ בנשים שלנו מועיל שיהיו שליח. וכ"כ בערוך השלחן (סי' תל"ז ס"ז) אף לגבי נשים דתקופתם, שקפדניות המה.

ואמנם לענין אישה המתגוררת בגפה (והדבר נפוץ בגילאי הזיקנה והחולי), כתב הרב יוסף שוב (קול התורה גיליון ס"א עמ' צ"ו) בשם הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ, שאף להמשנ"ב שעדיף שלא לבדוק ע"י אישה, במקרה זה יכולות לבדוק בעצמן ואינן צריכות לדקדק לעשות שליח. אך עיי"ש בשם הגרח"פ שיינברג.

[26] משנה ברורה (סימן תל"ב ס"ק ח').

[27] ויש לסמוך על הנכרי שיעשה את עבודתו זו נאמנה (שערי תשובה סימן תל"ג ס"ק ב').

[28] ע"פ ערוך השולחן (סימן תמ"ב סעיף כ"ז).

[29] משנה ברורה (סימן תמ"ה ס"ק ה').

[30] כעיקר הדין הנפסק בשו"ע (סימן תמ"ה סעיף א').

[31] עיין שו"ע (שם), וכהכרעת המשנה ברורה (ס"ק ה') שבכל סוג של פת יש להחמיר ולפורר קודם השלכתה.

[32] משנה ברורה (סימן תמ"ד ס"ק כ"א).

[33] שו"ע (שם).

[34] ע"פ שו"ת מנחת יצחק (חלק ד' סימן נ"ו) ושו"ת שבט הלוי (חלק א' סימן קל"ז).

[35] שולחן ערוך (סימן תמ"ה סעיף ב'). ועי"ש במשנה ברורה (ס"ק ט') שהכריע כשיטת האחרונים שאף לנכרי שהישראל חייב במזונותיו מותר לתת את החמץ, ורק לא יאמר לו בפירוש לשמור את החמץ לימי הפסח. וראה להלן דיני אכילת חמץ של עובד זר ונכרי בבית ישראל.

[36] משנה ברורה (שם ס"ק י').

[37] עיין שדי חמד (מערכת חמץ ומצה סימן ה' אות ס') שהביא מחלוקת הפוסקים האם יכול לשלוח נכרי לשרוף את חמצו, והביא שם את דעת רעק"א שאינו מקיים מצוות תשביתו, ועיין במשנה ברורה (סימן תמ"ו ס"ק ז') בשם המגן אברהם שניתן לבער חמץ על ידי נכרי. ובכדי לצאת כל הדעות עדיף לאבד את החמץ בעצמו משליחת נכרי לשורפו.

[38] כהמבואר ברמ"א (סימן תל"ד סעיף ג'), שאת הביטול יש לעשות דוקא אחר השריפה.

[39] שולחן ערוך (שם סעיף ד').

[40] רמ"א (שם) ומשנה ברורה (שם ס"ק ט"ז).

[41] שדי חמד (מערכת חמץ ומצה סימן ד' אות כ"ד); אגרות משה (או"ח חלק א' סימן ה'); מעשה איש (חלק ה' עמוד י"ח) וכן בארחות רבינו (חלק ב' עמוד כ"ז); אור לציון (חלק ג' פרק י' סעיף ט"ו); יביע אומר (או"ח חלק ג' סימן כ"ד), אם כי כתב שם שהמחמיר להגעילן או לערות עליהן רותחים תבוא עליו ברכה.

[42] שו"ת מהרש"ם (חלק א' סימן קצ"ז); בית יצחק (יו"ד חלק א' סימן מ"ג אות י"ב), ועי"ש  שכתב שמעיקר הדין די בהדחה אך עדיף לערות עליהם רותחים.

[43] עיין בשדי חמד (שם) שהביא שיש הסוברים שצריך להגעיל שן תותבת מכסף; ועי' בשבות יצחק (דיני בישול פרק י"ט אות ג' סעיף ג') שהביא בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שהרגיל לשתות כוס תה מעט מעט, צריך להחמיר ולהגעיל את השיניים, ועי' גם בספר אשרי האיש (או"ח חלק ג' פרק נ"ג סעיף כ"ד) שם הובא בשמו ששיניים תותבות צריכות הגעלה; ועיין בהליכות שלמה (פרק ג' סעיף ו') שמנהג הגרש"ז אויערבאך זצ"ל היה להגעיל את השיניים התותבות, ושם כתב עוד שחום המים לא צריך להיות יותר מ-70 מעלות צלזיוס, כיון שאדם לא אוכל ושותה יותר חם מזה. ועי"ש עוד (דבר הלכה ס"ק י"א) שכתב שכדי שלא יצטרך להמתין מעת לעת ללא שימוש בשיניים, יפגום את מי ההגעלה על ידי עירוב סבון או אקונומיקה.

[44] הליכות שלמה (שם דבר הלכה ס"ק ט').

[45] שבט הלוי (חלק ד' סימן ע"ד); וכן שמענו מהגר"ע אויערבאך שליט"א בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל.

[46] אשרי האיש (שם).

[47] מנחת יצחק (חלק ח' סימן ל"ז); הגר"מ שטרנבוך שליט"א (קונטרס דיני ומנהגי ערב פסח שחל בשבת, אות ז'). ובמנחת יצחק שם כתב עוד שבאופן שאינו אוכל בשבת מאכלי חמץ פרט לכזית פת, בודאי די בהדחה.

[48] מדריך התרופות של העדה החרדית (תשפ"ד, עמוד 8); שמירת שבת כהלכתה (פרק מ' ס"צ) (אך סייג שם, שרצוי שמורה הוראה ידון בכל מקרה בנפרד); מבית לוי פסח (פסקי ומנהגי מרן הגר"ש ואזנר, עמוד מ"א). (אבל לענין סבון, שמפו רחצה וכדומה, יש הנוהגים להחמיר כשיש בהם חשש חמץ (ראה מבית לוי שם)).

[49] חשוקי חמד (פסחים ע"א ע"א).

[50] שער הציון (סימן תס"ו ס"ק ד'); שמירת שבת כהלכתה (פרק מ' סעיף צ"א).

[51] שער הציון (סימן ת"מ ס"ק ל'); משנה ברורה (סימן ת"נ ס"ק י"ד).

[52] שו"ת רב פעלים (חלק ב' או"ח סימן נ"ה), עי"ש כמה טעמים להקל.

[53] שו"ע (או"ח סימן ת"נ סעיף ו').

[54] משנה ברורה (שם ס"ק ט"ו).

[55] שולחן ערוך (שם) ומשנה ברורה (ס"ק י"ז).

[56] רמ"א (שם).

[57] משנה ברורה (שם ס"ק כ"ג).

[58] שער הציון (שם ס"ק מ"א).

[59] משנה ברורה (שם, בשם רעק"א).

[60] תשובות והנהגות (חלק ב' סימן רכ"א), וטעמו, משום שגם כאשר החדר מיוחד לעובד הזר ובעל הבית אינו נכנס לשם אלא לעתים רחוקות, יתכן שאין החדר נחשב כמושכר לעובד הזר, אלא הוא של בעל הבית והעובד הזר הוא כאורח שם.

[61] הרב ויא (פסח כשר ושמח עמ' 16), וראה שם (עמ' 18) שכפפות לטקס צריכות כשרות לפסח וכפפות ויניל וניילון אינן צריכות כשרות.

המדור בבניה ויעלה בקרוב…