לאנשי הצלה יש תפקיד משמעותי ביום הכיפורים, בהיות שהם נוכחים בבתי הכנסת, ומסוגלים לתת את התגובה המיידית למצבי חירום רפואיים שמתפתחים במהלך התענית. לכן חובתם היא לדעת את פרטי ההלכות הנצרכות להם, בכדי שיוכלו לסייע לנצרכים לכך בצורה טובה ע"פ ההלכה.

 

[מומלץ לעיין במדריך ההלכתי המקיף בענייני יום הכיפורים לחולים, ובו כל הפרטים הנדרשים לדעת, ויש בזה בס"ד הרבה תועלת גם עבור אנשי הצלה. ניתן להשיג במייל המופיע למטה, או באתר בית מדרש גבוה להלכה ורפואה].

 

באופן כללי, ראוי ורצוי שאנשי הצלה ידאגו להכין מערב יום הכיפורים בבית הכנסת גם אוכל ושתייה וגם ציוד רפואי חיוני עבור מצבים של התעלפויות, או גלוקוז לחולי סוכרת, ושאר ציוד רפואי נצרך, בכדי שאלו יהיו מוכנים מיידית במקרה הצורך.

 

אנשי ההצלה יקפידו לפקוח עין בוחנת בבית הכנסת, לבחון את מצבם של המתפללים החולים, או המבוגרים והתשושים, ולוודא את מצבם, על ידי שניגשים אליהם ומשוחחים עמם, ובפרט בשעות אחר הצהריים כאשר קושי התענית מכביד, ויש להם שכר טוב בעמלם, כי פעמים רבות על ידי כך זוכים להציל חיים.

 

בדרך כלל, המצב שבו יצטרך איש ההצלה להגיש עזרה ביום כיפור, יהיה מצב חירום, הדורש מענה מיידי.

 

ע"פ ההלכה הסמכות נמצאת בידיו של הרופא, אבל כשאין רופא בנמצא, סומכים על כל אדם מישראל המבין קצת בחולי זה להאכיל את החולה על פיו.[1]

למשל: כשרואים בבית הכנסת אדם שנראה שהגיע לידי סכנה, כל אדם נחשב בקי קצת להורות להאכילו ולהשקותו, שהרי סימני עילפון או התייבשות ניכרים לכל הפחות כספק פיקוח נפש, והזריז הרי זה משובח. וכל שכן כשמדובר במטפל קבוע המלווה ומכיר את החולה ומצבו היטב, או מי שעבר בעצמו את אותו החולי ומכיר בסימניו, או אישה שרכשה בקיאות בענייני היריון ולידה לאחר כמה לידות. וכל שכן שנאמנים אנשי סיעוד, אחים ואחיות, וכן חובשים ואנשי הצלה, לקבוע על אדם פלוני שנראה ממצבו שהוא צריך עתה לאכול.

ולכן אם אין רופא בבית הכנסת, האחריות והסמכות היא על איש ההצלה, והוא זה שע"פ ההלכה צריך לקבוע מה נדרש. עליו לדעת את פרטי ההלכה וכדלהלן, אבל במקרה שאינו יודע, עליו לפעול לפי שיקול דעתו בכדי לסלק את הסכנה, ומצווה היא בידו.

 

כמו כן, איש הצלה שיצא ביום הכיפורים להצלת נפשות, מותר לו לחזור לבית הכנסת בו הוא מתפלל, ועליו למצוא נכרי שייקח אותו, אבל אם אין בנמצא, מותר לו לחזור אפילו בנהיגה בעצמו ברכב, כל עוד יש בו צורך למצבי חירום שעלולים להתעורר ביום הכיפורים בבית הכנסת.

 

ישנם כללים ופרטים רבים בהלכות יום הכיפורים לחולים, ולהלן נפרט מקצת מהן, עיקר ההלכות הנצרכות במצבים המצויים בבתי הכנסת ובקהילות, שאנשי הצלה נדרשים לטפל בהם:

• מותר לאיש הצלה למדוד במקרה הצורך אוכל או שתייה למי שצריך לשיעורין. המידה היא 30 סמ"ק אוכל ו-40 סמ"ק משקה. כדאי להכין מערב יום כיפור מנות מוכנות.
• יש לתת את האוכל או השתייה – ע"פ הוראת הרופא וחכם – בכל תשע דקות, ואפשר לרדת גם לארבע דקות במקרה הצורך.
• ע"פ ההלכה צריכים להקשיב לאדם שאומר שאינו מסוגל להחזיק מעמד כלל בלי לאכול – אפילו אם דעת הרופא היא שאינו צריך. וצריך להזכיר לו בנחת שהיום יום כיפור.
• מצוי שחולים מבקשים שאנשי הצלה יחברו אותם לעירוי נוזלים בכדי שיוכלו לצום ביום כיפור. בדרך כלל אין זו הנהגה נכונה. ועל כל פנים ביום הכיפורים עצמו אסור לחלוטין להכניס עירוי לצורך כזה, ומותר רק לפיקוח נפש.

 

• ישנן כמה תופעות מסוכנות שעלולות להתרחש ביוה"כ, מחמת קושי התענית, ההתייבשות, ההתרגשות בתפילה, והעומס בבית הכנסת, וזה קורה אפילו אצל אנשים בריאים וחזקים, ועל אנשי הצלה לדעת מה הדין במצב שבו האדם מרגיש תופעות אלה, או כשמזהה אותן אצל אחרים:

 

[א] התעלפויות. בעקבות איבוד הנוזלים וההתייבשות, וכן ירידת לחץ הדם או הסוכר בדם (אצל חולי סכרת), מצויות התעלפויות ביום הכיפורים.

מי שהוחזק בשתי תעניות שונות, שהתענית גורמת לו להתעלפות, שותה ביום הכיפורים לשיעורין בכדי למנוע הישנות מקרים כאלה.

מי שמרגיש שעומד להתעלף, כגון שרואה שחור בעיניים, או סחרחורת חזקה, או חולשה גדולה ביותר, משקין אותו מיד.[2]

בדרך כלל, מי שנמצא במצב זה, אין די להשקותו לשיעורין, אלא יש להשקותו מיד כמות מספקת עד שיאורו עיניו.

יש לשים לב שהתופעה של "שחור בעיניים" יכולה להתרחש לרגע קט ולאחר מכן האדם מתאושש ממנה; משום כך רק כשהתופעה חוזרת על עצמה עליו לשתות.[3] אך יש להיזהר בכך ורק כשברור שהתופעה חלפה מיד אפשר לשקול המשך צום.[4]

כשרואים אדם שהתעלף, יש להשכיב אותו על הגב ולהרים את רגליו, ולהזעיק הצלה. מיד לאחר שהתעורר מעלפונו, צריך לתת לו מיד לשתות, אף אם אין ברורה סיבת ההתעלפות.[5]

אמנם, בעת שאדם מתעורר מעילפון, אם הוא אדם בריא וצעיר, פעמים שהוא אומר שידוע לו שהתעלף מחמת החום ועמידה ארוכה, ולא מחמת התענית, ורואים שמיד חוזר לכוחותיו, ואז בזהירות המתאימה עם מעקב שאכן הוא במיטבו, ושהספיק לו לשבת מעט ולשאוף אויר צח, ואינו סובל מסחרחורות [ובאם נפל בהתעלפותו – שאין לו פגיעת ראש], ניתן לאפשר לו להמשיך בתענית.[6]

היה המתעלף אדם מבוגר או חולה, אין לסמוך על כך כלל, ובכל מקרה של עילפון יש להשקותו מיד כפי הצורך עד שיתאושש.

אנשי הצלה שחיברו את המתעלף לנוזלים, ולאחר שהתעורר רואים ששבו כוחותיו אליו ומרגיש טוב, יכול להמשיך בתעניתו.

אם נראה בריא לגמרי, וגם אנשי ההצלה אומרים כן, ורוצה לאכול, יניחוהו שיאכל לבד.[7]

 

[ב] התייבשות. בעקבות התענית עלולה להתפתח התייבשות. כמעט כל מתענה ירגיש רמה מסוימת של התייבשות, שאינה מסוכנת. אך התייבשות משמעותית יותר נחשבת סכנה. סימני התייבשות משמעותית הם: סחרחורות קשות בזמן שינוי תנוחה; כאבי ראש עזים; חולשה קיצונית; תחושת בלבול (מצוי במבוגרים). כל אחד מסימנים אלו מחייב לשתות מיד עד שתתיישב דעתו.[8]

 

[ג] שלשול והקאות חזקות. שלשול והקאות חזקות, מהוות סכנה להתייבשות. ישנם מצבים של פיקוח נפש, ואז צריך לשתות ביום כיפור, אבל מי שהוא בעל כח אפשר שלא יגיע למצב הסכנה, ולכן הכל לפי הענין.[9]

 

[ד] חום גבוה. חום גבוה מהרגיל, יש והוא מוגדר כמצב חולה שאין בו סכנה, אך במקרים רבים הוא מוגדר כחולה שיש בו סכנה. באופן כללי סכנה נחשבת למי שיש לו חום גבוה מאד^[10], 39 מעלות בערך; חום המלווה בתחושת צמרמורת וגלי חום וקור המורגשים במקביל^[11]; חום, ואפילו לא גבוה מאד, הנגרם על רקע מחלה פנימית ידועה, כמו דלקת ריאות וכד'^[12]; חום גבוה, המלווה בתחושה רעה כללית, ולא ידועה עדיין סיבת החום^[13] ; או חום אני ויורד ע"י תרופות להורדת חום – בכל אלו הרי הוא כחולה שיש בו סכנה. אצל אדם זקן, כל רמת חום מעבר למקובל, אף שלא ידועה סיבת החולי, חשובה כמצב שיש בו סכנה^[14]. גם חום נמוך באופן קיצוני מהרגיל אצל אדם זה, הרי זה חשוב כחולה שיש בו סכנה.^[15]

 

[ה] חולשה. מי שאינו חולה, או זקן, אפילו אם מרגיש חולשה גדולה, אי אפשר לומר ככלל גורף שיכול לשתות לשיעורין.[16]

 

[ו] התקף אפילפטי. במקרה של התקף אפילפסיה ביום כיפור, אם מדובר בחולה עם היסטוריה מוכרת של התקפים קצרים וחולפים, וללא חשש לשרשרת התקפים, אין צורך לפנות לבית החולים, ויש לאפשר לו להתאושש, ובהתאוששותו יאכל וישתה לשיעורין. חולה אפילפסיה שחווה סימנים מקדימים להתקף (הנקראים "אאורה"), יאכל וישתה מיד עד להתאוששות.

 

[ז] דלקות המלוות בחום שהסובל ממנו נחשב "חולה שאין בו סכנה" כדלעיל, יש לשים לב למצבו של החולה: אם הוא לא הספיק לשתות היטב לפני כניסת הצום, וכעת נראה שהוא קרוב לחשש התייבשות, יש להשקות אותו. אבל אם הוא מרגיש בסך הכל טוב, וגם שתה היטב לפני הצום, הוא יכול לנסות לצום תחת השגחה (ומותר לו לקחת תרופות למחלתו ולהורדת חום).

 

[ח] צום הוא גורם משמעותי למיגרנות אצל הסובלים מכך. עם זאת לרוב מיגרנה איננה מצב מסוכן, ולכן אין להתיר בדרך כלל אכילה ושתיה, ומומלץ להקפיד על מנוחה ושקט.[17] הוא נחשב בדרך כלל כחולה שאין בו סכנה, ולכן מותר לקחת תרופות למיגרנה כדין חולה שאין בו סכנה. ומותר לקחת גם כדור למניעת מיגרנה, ולכן, לדוגמא, אדם החווה סימנים מקדימים למיגרנה (הנקראים "אאורה"), יכול לקחת – עם חלוף ה"אאורה", תרופות להקלה על ההתקף.[18]

כשאיש ההצלה מבחין בחולה שבמהלך התקף מיגרנה סבל מהקאות משמעותיות, ישקה אותו אז לשיעורין.[19]

 

[ח] חולה סוכרת שחווה התקף היפוגליקמיה (שסימניו: חולשה גדולה, הופעת זיעה קרה, רעידות, עילפון, דפיקות לב מואצות) מאכילים אותו מיד.[20] ואין מנסים להאכילו לשיעורין אלא מאכילין אותו מיד כדרכו (דברי מתיקה) עד שיאורו עיניו.

 

[ט] בין בסוכרת מסוג 1 ובין בסוכרת מסוג 2, כאשר בבדיקות נמצא ערך סוכר נמוך מ 70 או 80, או גבוה מ 350, או: ערך גבוה מ-250 שלא ירד על אף טיפול, וכן במצב של תת-לחץ דם, יש להפסיק את הצום מיד.[21]

 

[י] זקן שאינו סובל ממחלות קשות, יכול בדרך כלל לצום ככל אדם. יתרה מכך, עבור זקנים רבים התענית קלה יותר מאשר אצל צעירים.[22] משום כך, אין להקל בסתמא לזקנים לאכול ולשתות ביום הכיפורים אף לא לשיעורין. אמנם, מצוי אצל זקנים מחלות שונות, שמחמת הזקנה מצבם נעשה רגיש יותר, ומשום כך נדרשת יותר תשומת לב ובירור האם במצבם הם יכולים לצום או לא. יש לשים לב במיוחד לזקנים מופלגים שבריריים הנמצאים בסיכון מחמת צום לשני מצבים, או התייבשות וירידה בסוכר בדם, שעלולים לגרום להורדת לחץ דם והתעלפות, או סטרס שגורם להפרשת אדרנלין ומעלה את לחץ הדם ויכול לגרום לאי ספיקת לב ואף להתקף לב.[23]

 

[יא] נשים בהיריון: מעוברת, בכל חודשי העיבור,[24] שהריחה מאכל ופניה משתנות, או אף אם לא השתנו פניה אבל שאמרה צריכה אני, לוחשים לה שיום הכיפורים הוא, ושאם תתגבר יהיה לה ילד יר"ש,[25] אם נרגעה מוטב, אם לאו מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה.[26] נותנים לה כמה טיפות, אם לאו משקין מן הרוטב פחות מכשיעור, ואם לא נתיישבה דעתה בזה מאכילין אותה מן האוכל עצמו פחות פחות מכשיעור. משעה שנתיישבה דעתה, אין לה לאכול יותר.[27] ואין מדקדקין בכל חולה כפי שמדקדקין כן ביולדת, שיולדת לפעמים מתיישבת דעתה בדבר מועט, מה שאין כן בשאר חולים האוכלים ע"פ הוראת הרופא, ואפילו בחולה שאמר צריך אני.[28]

מעוברת שמרגישה "מאוד לא טוב" אוכלת ושותה לשיעורין (נשמ"א תריז ס"ק יא מהגרש"ז ד"ה הדברים). ישנם מספר מצבים ותחושות, שמעוברת המרגישה אותם צריכה להפסיק לצום, ואמנם חלק מהם תופעות רגילות, ולכן צריך לשים לב כדלהלן:

הקאות מרובות, שלשולים מרובים, חולשה גדולה ביותר ברמה שאינה מצליחה לקום מהמיטה, יש לבחון האם ישנה התייבשות המצריכה שתייה לשיעורים. מעוברת המרגישה סחרחורת או רואה שחור בעיניים, הוא סימן לירידה של לחץ דם. כשאין רקע של רעלת היריון – אם מנוחה לא עוזרת, תתחיל בשתייה לשיעורין. ואם אין שינוי – תשתה כרגיל, ואם זה לא עוזר, תיגש למיון.

מצוי אצל מעוברות בשלהי ההיריון שמרגישות התקשות של הבטן. ככל שתחושה זו אינה מלווה בכאבים, יכולה המעוברת להמשיך לצום. אך אם יש כאבים, או כשמרגישה שמקור הלחץ והכאב מגיע מאזור הרחם (ניתן להרגיש זאת), עליה להתחיל לשתות לשיעורין, ואם לא מועיל, לבטל את הצום.

מעוברת שמדווחת שמרגישה הפסקה בתנועות העובר, תשנה את התנוחה שהיא נמצאת בה (בכדי לעורר את העובר לנוע), ותנסה לנוח במקום שקט (בכדי שתוכל לשים לב לתנועות). אם לאחר כשעה של שינוי תנוחה ומנוחה עדיין לא הורגשו תנועות, עליה לטעום דבר מה מתוק פחות מכשיעור. אם לא הועיל, עליה לשתות ולפנות למיון.

 

[יב] ע"פ ההלכה, כל עוד לא שלמו ימי העיבור, לידה מוקדמת נחשבת פיקוח נפש, ומאחר שתענית עלולה לגרום ללידה מוקדמת, יש להתייחס בהתאם להופעת צירים. עם  צירים סדירים, פעם בחמש דקות, בעוצמה וקצב מתגברים, עליה לשתות לשיעורין, ואם לא הועילה שתייה לשיעורין תשתה כרגיל.

נפילת הפקק הרירי אינה סיבה להפסקת התענית.

בתוך תהליך הלידה, יולדת נחשבת כחולה שיש בו סכנה, וזה הן לעניין שבת והן לעניין יוה"כ ושאר איסורים. אמנם, יש שני שלבים בתהליך הלידה מבחינת הלכותיה. מותר לחלל את השבת ויוה"כ בכדי לבוא לבית החולים משעה שיש לה צירים סדירים כמקובל בהנחיות, או שירדו מי השפיר, וכשהיא מגיעה לבית החולים מותר לעשות את כל הפעולות הדרושות כהכנה ללידה, כגון: להכניס לה אינפוזיה, לקרוא למיילדת, להכין את המוניטור, ולבדוק את סוג הדם. אבל מעבר לזה אסור לחלל עליה את השבת (למשל בכדי להדליק לה את האור, או להכין לה חמין), אלא אם כן התקיים אחד משלושה תנאים: פתיחה מתקדמת של הרחם, או דימום משמעותי, או כשאינה מסוגלת ללכת בכוחות עצמה, שאז היא נחשבת "יושבת על המשבר", ואחרי הגעת סימנים אלו מותר לכוון עבורה את המיטה אם היא מבקשת זאת, או להדליק עבורה את האור, או להדליק עבורה מזגן לבקשתה, או להכין לה שתיה חמה, וכדומה, כל שפעולות אלו נדרשות בכדי ליישב את דעתה שהיא מטופלת ומושגחת כהלכה או בכדי שתוכל לנוח עד מועד הלידה.[29]

לגבי תענית יוה"כ, יש שחילקו גם כן בין שני השלבים: בשלב הראשון, עליה להמשיך לצום, מאחר וכבר הגיע זמן לידתה, והתענית אינה מזיקה ומפריעה להתקדמות הלידה באופן תקין; אבל כשהיא כבר "יושבת על המשבר", היא זקוקה לשתות כרגיל (ובמידת הצורך, אף לאכול) בכדי שיהיה לה כוחות ללידה עצמה.[30]

אף שלדעה זו בשלב הראשון עליה להמשיך לצום, לפעמים ירידת מים חזקה מחייבת שהמעוברת תשתה, ולכן יש לשאול בהקדם רופא.[31]

לעומת זאת בשם הגרש"ז אוירבאך מוסרים, שמיד כשהחלו צירי לידה סדירים תתחיל לשתות כדי שלא תהיה בשעת הלידה במצב של חוסר נוזלים. ויתכן שגם לא תדקדק בשיעורים, כדי שיהא בגופה מדת הנוזלים הראויה בשעת הלידה, וכן אם התחילה ירידת מים תשתה ולא תדקדק בשעורים, אך גם אם עדיין לא התחילו צירי לידה, אם היא מרגישה מאוד לא טוב, רצוי שתתחיל לשתות פחות פחות מכשיעור.[32]

עוד יש לשים לב למצב, שלפעמים מגיעה בהקדם לחדר לידה ומחוברת לנוזלים, ובדרך כלל אינה צריכה שתיה במצב זה, ולכן אם לא אומרת שצריכה לשתות, יכולה להמשיך לצום. והכל לפי הענין.

[1] שו"ע סי' שכ"ח ס"י בשם יש מי שאומר, וכדעה זו פסקו שם המג"א ושו"ע הרב ומשנ"ב ס"ק כ"ז, וכ"כ המשנ"ב סי' תרי"ח ס"ק א'.

[2] אג"מ (או"ח ח"ד סי' קכ"א). ובתורת היולדת (פרק נ' הערה י"א) כתב בשם הגרי"ש אלישיב שזהו בכלל מי שאחזו בולמוס, וכ"כ בחוט שני (יו"כ פ"ט עמ' קסד).

[3] חוט שני (יו"כ פ"ט עמ' קס"ד).

[4] ד"ר גבריאל מונטר.

[5] חוט שני (שם).

[6] כך בדוק ומנוסה, ועיין ארחות שבת (ח"ב פרק כ' סעיף נ"ד) כעין זה בשם רופא מומחה.

[7] ע"פ משנ"ב (סי' תרי"ז ס"ק ו').

[8] ד"ר גבריאל מונטר.

[9] חוט שני (יו"כ פ"ט עמ' קסד).

[10] שו"ע (אורח חיים סימן שכ"ח סעיף ז').

[11] שו"ע (שם, ובמשנה ברורה ס"ק כ'. הביטוי המוזכר במשנה ברורה שם "שוידערין" – פירושו צמרמורת).

[12] אגרות משה (או"ח חלק א' סימן קכ"ט).

[13] שמירת שבת כהלכתה (פרק ל"ב סעיף י"א אות א').

[14] שמירת שבת כהלכתה (שם אות ב'). יצויין, כי אצל זקנים המדידה הנכונה יותר היא בפי הטבעת.

[15] שמירת שבת כהלכתה (פרק ל"ב סעיף י"א, אות י"ז).

[16] ד"ר גבריאל מונטר.

[17] ד"ר גבריאל מונטר.

[18] ד"ר גבריאל מונטר. וכ"כ בנשמת אברהם או"ח סי' תרי"ב בשם הגר"י נויבירט.

[19] ד"ר גבריאל מונטר.

[20] נשמת אברהם (סימן תריח, יב), ועוד רבות בפוסקים, דזה חשיב בכלל מי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו עד שיאורו עיניו.

[21] ד"ר מאיר פרנקל.

[22] פרופ' צבי דואלצקי.

[23] פרופ' צבי דואלצקי.

[24] ועי' שעה"צ שנשאר בצ"ע במ' יום הראשונים, אבל בשבט הלוי (ח"ז סי' פ') הכריע במישור שדין זה אמור גם במ' יום הראושנים.

[25] שעה"צ מהמאירי.

[26] שו"ע (סי' תרי"ז).

[27] משנ"ב (ס"ק ז').

[28] משנ"ב ס"ק ד-ה.

[29] ועי' שו"ע (סי' ש"ל ס"א), בפרטי הדינים, דהיכא שאפשר לעשות ע"י שינוי או ע"י נכרי, יש לעשות כן.

[30] חוט שני (יוה"כ פ"ט עמ' קסו-קסז, שבת ח"ד עמ' רנ"ו). וע"פ משנ"ב (סי' תרי"ז ס"ק ט').

[31] חוט שני שם.

[32] הליכות שלמה (פרק ו דבר הלכה הערה ד').