במספר מאמרים בעבר, עסקנו בהרחבה בסוגיא עמוקה: כיצד להתייחס להלכות הנובעות מהנחות יסוד מסוימות במציאות, שעל פי הידע בימינו, המדעי והרפואי, מתגלה שהנחות אלון אינן נראות נכונות. הדיון עסק הן בשאלה כיצד יש לפרש את דברי חז”ל, והן בשאלה כיצד יש לנהוג למעשה בימינו: האם עלינו להמשיך ולקבוע את ההלכה כפי שפסקו חז”ל, אף אם נראה בימינו שהמציאות מושתת ההלכה אינה מתקיימת, או שעלינו לנקוט כי ההלכה בימינו. שונה. הארכנו רבות ואין זה המקום לשוב ולפרט את הדיון הכולל (המאמרים זמינים כל העת באתר בית מדרש גבוה להלכה ורפואה).

להלן ברצוננו לדון במקרה מעט שונה, מרתק מאוד במציאות ומבחינה הלכתית: כיצד יש לקבוע את ההלכה במצבים לא בהכרח השתנתה המציאות מכפי חכמים קבעו אותה (וההלכה על פייה), אלא במצבים התפתחו יכולת או טכנולוגית רפואית, שבעקבותיה יש שינויים. במצב מסויים.

ניגש לדיון עצמו. בשולחן ערוך (אורח חיים הלכות שבת סימן של סעיף ז) נפסק:

“הולד שנולד עושין לו כל צרכיו ומרחיצין אותו ומולחין אותו וטומנין השליא כדי לשיחם הולד וחותכים את הטבור; והני מילי בנולד לט' או לז', אבל נולד לח' או ספק בן ז' או בן ח', אין מחללין עליו אלא אם כן גמרו שארו וצפרניו".

מקור ההלכה בברייתא במסכת שבת (דף קלה, א):

"דתנו רבנן, בן שבעה מחללין עליו את השבת, ובן שמנה אין מחללין עליו את השבת. ספק בן שבעה ספק בן שמונה – אין מחללין עליו את השבת. בן שמונה הרי הוא כאבן, ואסור לטלטלו. אבל אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה”.

כלומר: חכמים קבעו על פי הידע הרפואי שהיה ברשותם, שעובר במעי אימו “נגמר” – כלומר תהליך ההתפתחות העוברית שלו מושלם) באחד משני מועדים: או בסוף החודש השביעיריון, או בסוף החודש התשיעי; אבל לא ייתכן מצב עובר יתפתח לגמרי עד לחודש השמיני להיריון. לכן, עובר שנולד בזמן זה אנו מניחים בוודאות שהוא בוודאי ימות, יש לכך השלכה הלכתית עליונה מאוד: אין מחללים את השבת. כיוצא בזה, עובר שנולד בשישי או להיריון, אנו מנחים באותו ודאות שהוא צפוי למות, אין מחללים עליו את השבת.

אך כפי שמציינים התוספות במקום (ד”ה בן), יש חריג אחד. בגמרא במסכת יבמות (פ, ב) מבואר (עיין שם בחלוקת התנאים), שלפעמים חוקי מצב של עובר שתהליך ההתפתחות שלו השלם בחודש השביעי, ומכל מקום הוא עדיין לא נולד, אלא "השתה בבטן" אימו עד לחודש השמיני. תינוק יכול לחיות ואינו כמו בן שמונה רגיל שההלכה היא כזו שאינה יכולה לחיות. איך אני יודע האם זה תינוק בן שמונה או בן שבעה שהשתה בבטן? על פי בדיקת שערו וציפורניו. אם הוא בן שמונה – שערו וציפורניו לא אמורים להיות בריאים ומפותחים. לכן אם אנו מוצאים אותם תקינים, אנו מנחים שהוא בן שבעה שרק השתהה מלצאת עוד חודש ימים בבטן אימו.

(כדברי התוספות פסק גם הרא”ש, ובעקבותיהם השולחן ערוך. אך בביאור הגר”א פקפק, וכתב שכל עוד לא מלאו לו שלושים יום, גם אם נגמרו שערותיו וציפורניו בלידתו – אין מחללים עליו את השבת אלא באיסור טלטול, עיין שם).

המציאות, שנוכחה, מוכיחה שלא כה הוסוד הכתובות בגמרא, משום שאנו רואים תינוקות רבים בגיל שמונה חודשים – ושורדים ומתפתחים יפה. אך עוד יותר משמעותיות, המציאות היום אינה תואמת למציאות שבימי הגמרא לא רק בעובדות טבעיות, אלא גם בהתפתחות הרפואה, כאשר התפתחו מאוד מכשירים חדשים שבעזרתם ניתן לתחזק את למעי אימו גם עוברים חמישה חודשים בשלושת החודשים, ותינוקות תינוקות שנולדים בגיל שמונה חודשים. שורדים ומתפתחים יפה. אם כך, יש לנו שתי שאלות: האם השתנתה המציאות ובעקבותיה תשתנה ההלכה, כמו וצד יש להתייחס לבעיות רפואיות אינקובטור, או תרופות המסייעות בהבשלת ריאות, וכדומה.

הראשון שהתייחס לנושא היהאון בעל ה”אמרי יושר” (חלק א סימן חבר, ב):

"ועל דבר שאלתו בהא דאורח חיים סימן ש"ל, בהפילה נפל שלא גמרו שערו וציפורניו אין מחללין שבת עליו, דעכשיו שנתחדש המכונה דפאריז ועוד עיירות גדולות שאף נפל גמור שלא גמרו שערו וציפורניו מחמין אותו שם זמן גידולו וחי, מה יהיה הדין עתה לענין שבת. ..”.

המכונה הפריזאית היא כמובן האינקובטור. בתשובתו מבוססת האמרי יושר בספקנות רבה לתועלת של המכונה הזאת, ומעיריית שאולי היא מועילה רק למיעוט – ושלכן אין ספק לשנות את ההלכה. כמובן שאין שום דמיון ביכולות שאין בין ימיו של הגאון רבי מאיר אריק זצ”ל, והידע והטכנולוגיה העומדת לרשות הרפואה בימינו. עוד נשוב לכך.

הראשון מפוסקי הדור האחרון להתייחס למציאות בימינו (בלי קשר לאינקובטור) היה החזון איש, שבספרו חלק יורה דעה (סימן קנה, ד) כתב בזה כמה דברים קצרים. אגב, בספר מעשה איש חלק (א עמוד ר”ה), מציין שהתייחסותו של החזון איש לנושא זה אירעה לאחר שבא לפניו מעשה שהיה בובר בן שמונה ששרד והתפתח יפה, ומכך יתעורר החזון איש לעסוק בסוגיא ולברר את ההלכה בימינו. לדברי "מעשה איש", מצא בין כתביו של החזון איש קונטרס שחיבר בנושא סביר לבאר את ההלכה. לצערי, לא מצאתי קונטרס כזה, וגם המחברים שם לא ציינו האם הקונטרס ראה אור עולם. אבל הכול מצינו בספרות יחסית קצרות לנושא. אלו דבריו:

"יש טועין וסוברין דהנולד קדם ט' הוא נפל, ומתיאשין הימנו. ואינם זריזין ברפואתו. וזו טעות, אלא כל שנגמרו שערו וצפרניו, הרי הוא ספק בן קיימא, וליש פוסקים הוא בחזקת ודאי בן קיימא, וחייבין להשתדל ברפואתו, ומחללין עליו את השבת לרפואתו, וכן מעידין עכשו עובדות רבות דבני ח' חיים ומתקיימין.

כלומר, עובדת קבועה החזון איש שכיום אנו רואים בני שמונה חיים וקיימים, הם פוסק שמחללים את השבת ואינם כוללים כאל נפלים אם כי הוא מעיר שזה רק במצב שבו נגמרו השערות והציפורניים. כזכור, התוספות כתבו שבמצב זה אכן התינוק אינו בחזקת נפל משום שאנו מניחים שהוא "בן שבע" חודשים שרק השתהה חודש נוסף בבטן. האם זו הנחת היסוד שעליה אנו צריכים להתבסס כדי להתייחס לבני שמונה שלא כנפלים?

על כך כותב החזון איש:

"בימים הראשונים היה מיעוט המצוי שנגמרו לז'… ורובן לתשעה, אבל לא היו נגמרים לשמונה, ולפיכך אמרו 'האי בן שבעה הוא ואשתהי', וכדומה דעכשו נשתנה הטבע, וכפי בחינות הרופאים – אפשר שהוסיפו השתלמותם אחר ז' ונגמרו לח'".

כלומר – אין צורך בביקור לי בבני שבעה שנשתהו בבטן, לקבוע שהשתנו מזמן חז”למינו וכיום קיימים שמשתלמים בבטן אמם בגיל שמונה חודשים. החזון איש מבסס קביעה זו על דעת הרופאים.

דוגמה הלכתית לצורך לקבוע שהטבעים השתנו בהקשר זה של לידה, מביא החזון איש מהדין של לידה לקוטעין. בשולחן ערוך באבן העזר (סימן קנו, ד) פוסק השו”ע:

"מי שמת והניח אשתו מעוברת, אם הפילה, הרי זו תתייבם. ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם, אפילו מת בשעה שנולד, הרי אמו פטור מהחליצה ​​ומן היבום. אבל מדברי סופרים, עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה חדשים גמורים”.

על כך מאיר הרמ”א:

"הגה: יש אומרים דבזמן הזה אפילו לא נכנסה בחדש התשיעי רק יום אחד מלבד יום שנתעברה בו, הוי ולד קיימא. ואף על גב דאמרינן בגמרא יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכחיש זה, אלא שאנו צריכין לומר שעכשיו נשתנה הענין, וכן הוא בכמה דברים (ב”י בשם התשב”ץ)”.

המקרים דומים מאוד, וכשם שבלידה למקוטעין פוסק הרמ”א אפשר לסמוך על ההנחה שנשתנתה המציאות – כך גם לגבי לידת בן שמונה.

אם כך, יש לנו שתי סברות שלפיהן ההלכה צריכה להיקבע אחרת מכפי שנפסק בגמרא ובשולחן ערוך:

1. בימינו השתנתה המציאות ובן שמונה יכולה לחיות, שלא כמו שהיה בעבר.
2. בימינו התמחתה הרפואה וניתן לסמוך עליה בכל מקרה של לידת בן שמונה, שסיכוייו לחיות יהיו גבוהים, ושלא כמו בזמן חז”ל שלא היה להם מכשירים אלו, מחללים עליו את השבת.

המנחת יצחק (חלק ד סימן קכג, חלק י סימן לא אות יג) התלבט ארוכות בשאלת ההסתמכות על האינקובטור, וערך מערכה ארוך למצוא עוד צדדי בזמן וקולא אחרת שנוכל לקבוע שאכן ההלכה בימינו שונה ממה שנפסק בגמרא ובשולחן ערוך. אך מסקנתו היא ברורה: אין דמיון בין האינקובטור של האמרי יושר האינקובטור של ימינו (-יש לציין שישנם בימינו עוד מכשירים ותרופות רבות שמסייעות לשרידות והתפתחות של פגים), עלון לסמוך על כך ולחלל את השבת בכל מצב של טיפול בפגים.

יש הבדל גדול מאוד בין שני המהלכים: למרות שבדרך כלל יהיה זמין מכשיר אינקובטור, מה יהיה קורה בזמן אינו בנמצא? לדרכו של החזון איש, עדיין ההכרעה היא שהשתנה הטבע בימינו בלי קשר למכשור רפואי, זה מותר לחלל עליו את השבת; אך לפי השיטה השניה – אין אפשרות לחלל עליו את השבת אלא אם כן ישנו אינקובטור זמין שנוכל להסתמך עליו.

ואכן, בשמירת שבת כהלכתה (פרק לו הערה כו) כתב בשם הגרש”ז אויערבאך, זה בכלל הנפקא מינה בין הסברות, אך כתב בשמו שעדיין אם גמרו שערו וציפורניו ניתן לסמוך על התוספות שנפסק בשו”ע, שבן שבעה הוא אלא שהשתהה, ולא זו זו. רק, אלא אפילו בנולד לשישה ששם אי אפשר לומר את הטעם הזה, מכל מקום אנו יכולים להסתמך על האינקובטור.

כוונתו היא שהרי החזון איש לא אמר את דבריו אלא לגבי מי שנולד לשמונה, ולא לגבי מי שנולד בן שישה או חמישה שכאמור גם לגביו אנו חייבים על פי הגמרא והשו”ע להתייחס אליו כנפל גמור, ולגביו לא מצינו שהשתנו הטבעים, שהרי המציאות היא. שללא מיכשור רפואי הוא אינו צפוי לשרוד, רק עד כמה שאנו סומכים על האינקובטור נחלל עליו השבת.

למעשה, הכרעת כל הפוסקים היא, שמחללים את השבת עבור על פג שנולד, משני טעמים אלו, וגם משום שישנם פעמים רבות ספיקות – למשל, מה נחשב שנגמרו שערותיו וציפורניו (פעמים רבים יש התפתחות חלקית שלהם בפגים). או ספיקות הנוגעות לקביעת שבוע ההיריון המדויק, השפיע על קביעת שבוע ההיריון הנכון. [1]

[1] עיין גם שבט הלוי חלק ג סימן קמא, חלק ח סימן פט אות ז.