בימינו למותר הוא לפרט עד כמה גדולים הם נזקי העישון. עישון פוגע במערכות רבות בגוף ומהווה גורם גורם משמעותי למחלות לב, לכמה סוגים של סרטן, ולמחלות מחלות קשות. מחקרים מוסמכים הוכיחו שלא רק עישון אקטיבי מזיק לבריאות, אלא גם חשיפה לעישון של אדם אחר – עישון פאסיבי – מזיק ביותר לבריאות.
עד לפני כמה שנים היו מקובלים ומצויים במקומות ציבוריים, ואפילו במקומות סמים כמו משרדים, בתי מדרש, וכיוצא בזה. מעשנים היו נוהגים לעשן בתוך הבית כדבר שבשגרה. עם התפתחות לנזקי העישון הוחל בהדרגה בהגבלת עישון במקומות ציבוריים, והדבר נאסר על פי חוק, בחומרה הולכת וגוברת, עד שכיום חל איסור מוחלט על עישון במקומות ציבוריים סגורים, למעט במקומות המיודעים לכך.
גדולי הפוסקים בדורנו כתבו דברים נחרצים בגנות העישון, והזהירו את הציבור מפניו. אף שיש בפוסקים שחיפשו לימודי זכות על המעשנים, רבינו הגאון הגדול רבי אשר וייס שליט”א, בתשובה (שו”ת מנחת אשר חלק א סימן לה) כתב שלאור החד-משמעיים על נזקי העישון “אף שאין איסור בעיון מסויים של סיגריה מסויימת, יש איסור גמור להתמכר לעישון, וכיון שרוב המעשנים מתמכרים לעישון, ושוב אין בידם להיגמל, יש גבוה מהרגל מגונה זה”.
כיצד פועלת ההלכה לעישון במקום ציבורי? האם ניתן למנוע משנים לעשן במקום שיש בו אנשים אחרים? האם יש להבדיל בהקשר זה בין מקום ציבורי למרחב הפרטי של האדם, כשהריח והעשן מגיעים לביתו של חברו?
כך למשל בשו”ת אגרות משה (חו”מ חלק ב סימן י”ח) נשאל לגבי בית מדרש שיש בו כולל אברכים, ויש מהם שמעשנים סיגריות בתוך בית המדרש, והאברכים האחרים דרשו למנוע אותם לגרום ולדרוש שיעשנו מחוץ לבית המדרש, מחמת שקשה להם. לסבול את הריח, וגם שמחמת זה יש להם כאבי ראש, וגם מצד הסכנה שבדבר.
בפרק “לא יחפור” בבבא בתרא מרוכזות הלכת “נזקי שכנים”. מתוך סוגיא יסודית אפשר ללמוד ולהסיק הלכה למקרה דנן.
נלמד את הסוגיא בבבא בתרא (כב, ב – כג, א):
“רב יוסף הוה ליה הנהו תאלי דהוו אתו אומני ויתבי תותייהו, ואתו עורבי – אכלי דמא וסלקי אבי תאלי ומפסדי תמרי. אמר להו רב יוסף: אפיקו לי קורקור מהכא! אמר ליה אביי, והא גרמא הוא? אמר ליה, הכי אמר רב טובי בר מתנה, זאת אומרת גרמא בנזיקין אסור. והא אחזיק להו, הא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אין חזקה לנזקין. ולאו איתמר עלה, רב מרי אמר: בקוטרא, ורב זביד אמר, בבית הכסא?! אמר ליה, הני לדידי דאנינא דעתאי, כי קוטרא ובית הכסא דמו לי”.
ביאור: לרב יוסף היו עצי דקל. היו באים האומנים מקיזי דם ויושבים תחת הדקלים לעשות מלאכתם. כתוצאה מכך הגיעו עורבים לשתות מן הדם, והיו מטפסים על הדקלים ומפסידים את התמרים. הורה רב יוסף לסלק את מקיזי הדם. שאל אביי, הרי האומנים אינם מזיקים בעצמם, ואין זה אלא גרמא? ענה לו רב יוסף, שגרמא בנזיקין אסור. [התוספות (ד"ה אתו) מבארים, דאי היו מקיזי דם יושבים בשטח שלהם ולא בשטחו של רב יוסף, כי אם היו בשטחו לא היה מקום לדון כלל האם הוא יכול לסלקם]. על כך שואלת הגמרא, שהרי כבר הוחזקו מקיזי הדם לשבת שם, ואיך יוכל רב יוסף תלמיד על כך? ואף שהכלל הוא ש”אין חזקה לנזקין”, אין זה אלא בנזק כמו עשן או ריח בית הכסא, הם בלתי נסבלים ואין להניח שהניזק מחל והתרצה בנזק זה. על כך משיב רב יוסף שמאחר שהוא איסטניס – הדם עבורו הוא בלתי נסבל כמו עשן וריח בית הכסאסא לא הוחזקו מקיזי הדם והוא יכול לסלקם משם.
כלומר, כעיקרון לא כל דבר שמפריע לנזק, וגם מה שנחשב נזק – יש בו "חזקת תשמישים", כלומר, משהו שהמזיק ביצע פעילות זאת ושכנו לא מומחיות בפני מוכיחות שהוא מחל לו על כך גם אין לו אפשרות למנוע אותו. רק נזק מוחשי וברור ניתן למניה בכל עת, מן הטעם שלעולם איננו מניחים שהאדם מוחל עליו לחברו (כמו שביאר דין זה הרמב”ם בהלכות שכנים יא הלכה ד). הגמרא מביאה כדוגמה בגלל נזקי עשן ונזקי בית הכסא. התוספות מפרשים (בד”ה בקוטרא) שהכוונה לעשן הכבשן שהוא גדול ומזיק ביותר, אבל הריטב”א והנימוקי יוסף כתבו שאפילו עשן בית רגיל, אם הוא תדיר כל העת, ניתן למחות עליו בכל עת ואין עליו חזקה. ועשן השכן תדיר, זכותו של לעכב על חברו שלא יזיקנו בו, אבל מועילה בו החזקה. [1]למרות זאת, מבואר בסוגיא שאם השכן הוא איסטניס, והעשן – היינו לפי תוספות עשן שאינו של כבשן, ולנימוקי יוסף עשן שאינו תדיר, מפריע לו ביותר, אין למזיק חזק בכל עת הניזק יכול למחות בו.
עוד כותבים התוספות, שלכאורה אנינותו של רב יוסף נגעה לדם ולא לעורבים, ומדוע הייתה הטענה מחמת העורבים? על כך כתבו שתי פירושים: האחד, שאכן מה שמפריע לו היה הדם, ומכל מקום היה מסכים לבול אותו, אך מאחר שישנם גם העורבים שמזיקים את הדקלים, הוא מקפיד על הדם. השני, שהעורבים היו אוכלים את הדם ואז מתיישבים על הפירות ומקנחים פיהם, ובכך המאיסו את הפירות.
מוכח, שלאו דווקא כן, אבל אפילו העולם אינו מחשיב פלוני לנזק, אבל יש כאלה שעבורם זה נזק, אסור לגרום נזק זה, שהרי רוב האנשים היו רוחצים את הפירות ולא היו נזקקים לכתמי הדם כממאיסים, ומכל מקום. על רב יוסף הדבר היה נחשב ככנזק גמור. זה, גם בנוגע לעישון, אפילו אם רוב הציבור יסכים לריח הסיגריות יקפיד על כך, ומיעוט ולא שריח זה קשה להם, הדין יהיה עמם – והמע שנים יצטרכו מן העישון בבית המדרש.
הדבר אינו תק רק לגבי מקום ציבורי, אלא אפילו אם המזיק יושב בביתו ובחצרו, ונזקי הריח והעשן מגיעים לביתו של חבירו, זכותו של חברו למנוע אותו מזה, כפי שמסכם הרא”ש (ב”ב ב, יח) את מסקנת הסוגיא: “ מכאן משמע, דכל נזק שידוע שאין המערער יכול לסובלו, אף על פי שסובלין אותו שאר בני אדם, אין לו חזקה נגד מערער זה”. ודבריו נפסקו להלכה בשולחן ערוך (חו”מ סימן קנ”ה סעיף מ”א).
עם זאת, בביאור הגר”א מאיר, לשון הרא”ש, ובעקבותיו לשון השו”ע, “ שידוע “, היא בדווקא, כלומר שלא על כל דבר יוכל האדם לטעון שהדבר מפריע לו ברמה של “קוטרא ובית הכסא”, אלא דווקא בכגון המקרה. ברב יוסף, שכפי שציינו התוספות את עדותו של רב יוסף על עצמו שהיה איסטניס. כך כבר מצינו בשיטה מקובצת (שם), שכתב שרק באחד משתי תנאים יכול אדם לטעון כך: אם הוא אדם גדול שידוע שאינו משנה בדיבורו, וניתן לסמוך על דבריו שאכן העשן או הריח קשים לו במיוחד כמו "קוטרא ובית הכסא", או אם סוג נזק. זה הוא ידוע לכל שאין האדם יכול לסובלו.
יש דבר ברור שבמקרה של עשן הסיגריות לדון את העשן והריחכאלה שידוע שאין אדם יכול לסובלו, משום שלמרות שיש לא מעט אנשים שהן והן מפריעות להם כל כך, ובפרט מעשנים, שחלקם באוכלוסייה אינו מבוטל, מכל רוב האנשים ריח זה הוא הכי קשה. , ואינם מוכנים בשום אופן שבביתם יהיה ריח של עישון, וגם בקרב המעשנים רבים מקפידים שלא לעשן במקום סגור או בבית, אלא יוצאים לאויר הפתוח. והעולה על כולנה, שלפי דבר הרופאים עשן הסיגריות מזיק לבריאות ביותר אפילו למי שאינו מעשן, אלא רק שואף את עשן הסיגריה באופן פסיבי, שאם כן אין כאן רק חשש מפני הריח או ההפרעה הנגרמת מהעשן, אלא חשש בריאותי מוצק, ובודאי נחשב כנזק "ידוע". ”, שכאמור, אפילו יכול כל אדם להתנגד לו לאחר תקופה שבה לא מחה על כך, ואפילו המזיק עושה כן בביתו אלא שהריח מגיע לביתו אלא שהריח מגיע למשכן (והריח מגיע למשכן הכי טוב כששכן מעשן סיגריה במרפסת ביתו והריח מיתמר לבתי השכנים), שזכותו למחות ולמנוע מחברו לעשות כן ולהזיקו. .
חומרא גדול יותר יש בעישון הסיגריות, הוא נהיה בגרמא, אלא ממש בידיים, על ידי מעשן מפריח מפיו את ענני העשן ביחס לאחרים. וכתב באגרות משה שם, פשוט לו שאם היו בית דין סמוכים שהיו דנים דיני חבלות (עיין חו”מ סימן א') היו מחייבים את המעשנים ממון דמי הצער של אחרים שניזוקו מהם, ואם היה אחד מהציבור נחלה מחמת העשן היו מחייבים את המעשן דמי ריפוי. .
כדברי האגרות משה כתבו כמה וכמה מגדולי הפוסקים בדורנו [2] , ואף שבשם מגדולי הדור הביאו שמעיקר הדין אין אפשרות למנוע מחברו לעשן במקום אחר לאחר שעל זה נאמר "שומר פתאים ה'", ברור שמאחר שכיום הדוק מעל כל ספק שהעישון מזיק ביותר לבריאות. , וגם עישון פסיבי בכלל זה, צדקו דברי הציץ אליעזר (חלק ט”ו סימן לט) שכתב שלאור ממצאים הרבים שמעידים על חומרי נזקי העישון “בודאי ובודאי שאבסורדי הוא להעלים עין מכל זה ולהפטיר כלאחר יד ולומר כי גם על אחד זה נאמר שומר פתאים המתאימים. '".
הציץ אליעזר מוסיף, כי גם במקומות שהורגלו בהמשך שנים ארוכות לאפשר עישון, וכמו שהיה נהוג בהיכלי הישיבות ובמקומות העבודה עד לפני כמה שנים, יכולים להתנגד לכך, ולטעון שלאור התגליות החדשות על הנזקים שגורם עשן הסיגריות לא יכולים לבול זאת מעתה. את דבריו הוא תומך בדברי הרשב”א (בשו”ת חלק ג סימן קס”ב) שכתב בנוגע לנזקין שהם כקוטרא ובית הכסא, שהטעם שלא מועיל בהם חזקה הוא שכן יכול לומר “סבור הייתי לקבל ואיני יכול לקבל”. ואם כך הוא היה ידוע לו מהו הדבר המזיק, אלא רק חושב שיוכל לסובלו וכעת מתחרט על כך הזכות בידו, מפני שנזקים לא מוגדרים ככאלה שאי אפשר לסובלם, כל שכן הוא בנידוננו יכול לומר שמה שסבל זה היה לפי שלא היה מודע לחומרת הנזק, וכעת, אתה יודע להתבזק חמור לבריאות, זכות ונגד.
לגבי שיעור ההרחקה, כותב הציץ אליעזר שיש לדון זאת על פי מה שכתב הרמ”א (סימן קנה, כ) שבכל נזק שלא נתבאר שיעור הרחקתו, יש לשער את ההרחקה על פי הבקיאים. ולפי זה הוא הדין בנידון זה, יש לדון על פי הבקיאים איזה מרחק בין המעשן לחברו כבר נחשב כמרחק מספיק שלא יזיק לבריאות.
[1] והטור הביא בזה את דברי הרמ”ה שכתב גם כן שאפילו בנזק כזה יכול לכתחילה למנוע ממנו, אלא שמועיל בזה חזקה, וכן כתב הריב”ש (סימן תנ”ו), אבל בתרומת הדשן (פסקים סימן קל”ז) כתב. שעשן אפילו תדיר אינו יכול למנוע ממנו כלל לכתחילה, והבית יוסף פסק כרמ”ה, והדרכי משה כתרומת הדשן, וכך נחלקו הב”י והרמ”א גם בשו”ע (סעיף ל”ז). לא נאריך כי לענייננו כפי שנבאר הדברים הם ברמת חומרא של "קוטרא ובית הכסא", שלגביהם ברורים למונעו גם לכתחילה וגם בדיעבד אחרי שהחזיק במנהגו.
[2] עיין ציץ אליעזר שיובא להלן, תשובות והנהגות חלק א סימן קנט, ועוד
המדור בבניה ויעלה בקרוב…