הלכה ידועה היא, שפיקוח נפש דוחה את השבת. לכן, בכל פעם שיש סכנה או ספק סכנה לחייו של אדם מישראל, מצוה וחובה לחלל עליו את השבת בקשר להצילו. המקור להלכה זו נידון בגמרא במסכת יומא (פה, ב). המגרא מביאה כמה מימרות מתנאים ואמוראים כמקור להלכה, והפוסקים נקטו כי שני טעמים שנאמרו הם עיקר ההלכה:
"רבי שמעון בן מנסיא: ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה. אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם – ולא שימות בהם. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא".
ואכן, הפוסקים נקטו לעיקר את טעמו של שמואל, ללמוד מן הפסוק בויקרא (יח, ה) "ושמרתם את חוקותי ואת המשפט אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", שמצוות התורה ניתנו שיש אדם שיכול לחיות על ידם ולקיימם, ולא למות כמו מקיומן. לכן, בכל פעם צריך לעבור על מצווה מסויימת להציל נפש ולהחיותה – כך יש לעשות (למעט כמובן ג' עבירות החמורות).
אך מצינו גם בראשונים ובפוסקים, גם טעמו של רבי שמעון בן מנסיא הלומד מ”ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת”, כלומר, אתה מצווה לשמור את השבת רק כאשר אתה יכול לשמור שבתות אחרות, כלומר להישאר בחיים. לכן פיקוח נפש דוחה את השבת.
הפוסקים דנו בהרבה הבדלים וחידושים שונים בין שתי הלימוד האלה. הארכנו בכמה מאמרים בעבר (כל המאמרים זמינים באתר בית המדרש). אחת הדוגמאות המוכרות היא הדין של הצלת נפשו של עובר, כפי שמביא הר”ן בשם הרמב”ן, והרמב”ן עצמו בספרו תורת האדם (ענין הסכנה), והפוסקים באורח חיים סימן ש”ל. דעת הבה”ג היא, שמחללים את השבת להצלת עובר, אפילו שהוא אינו בגדר “חי”, וישראל ההורגו אינו חייב על הרגתו. הוא עדיין נחשב "מיא בעלמא, כלשון הגמרא ביבמות, כלומר – מים בלבד, שעדיין לא התרקמו איבריו. למה אם כן מחללין עליו את השבת? משום שהוא אינו נכלל בגדר "וחי בהם", שהאיננו חי, מכל מקום ניתן לדעת שהוא ייוולד ויחיה ויוכל לשמור שבתות הרבה. לכן, הוא בכלל הדין של “ושמרו בני ישראל את השבת”, של רבי שמעון בן מנסיא.
יתירה כתוצאה, יכול שדרשת רבי שמעון בן מנסיא היא שנפסקה לעיקר. ידועים בהקשר זה דברי החיים הקדוש בפרשת כי תשא, שמדרשה זו אנו למדים שאין לחלל שבת עבור הצלת אדם שאנו יודעים שלמרות שמציילים אותו הוא לא יכול לחיות עד השבת הבאה (דוגמאות: להציל אדם בשבת, כשידוע שלא יוכל לשרוד יותר משלשה או ארבעה ימים) . מאחר שהוא לא "ישמור שבתות הרבה", אין סיכוי ל"חלל עליו". המנחת חינוך, בקונטרס מוסך השבת תמה עליו, שמכל מקום הוא בכלל הדין של “וחי בהם”! והרי הלכה ברורה היא שמחלין שבת אפילו על חיי שעה (כמבאר בשו”ע סימן שכט).
מכאן, נגיע לנידון שלנו. נפסקה הלכה בשולחן ערוך בסימן של, ב:
“נכרית אין מילדין אותה בשבת – אפילו בדבר שאין בו חילול שבת”.
מה מקור דין זה? בגמרא במסכת עבודה זרה (כו, ב) שנינו במשנה שמילדת ישראלית לא תיילד נכרית, משום שעל ידי כך היא מגדלת בן לעבודה זרה. בגמרא נוספו פרטים להלכה זו, ונאמר שלפעמים יש לחשוש לאיבה מצד הנכרים כשיראו אנו רופאים ביהודיות הכורעות ללדת ולא עושים כן לנכריות. לכן, מחלקת הגמרא בין ליילד בחינם לילד בשכר: מילדת צריכה לסרב לילד בחינם, משום שהיא יכולה לטעון שאינה מוכנה לעבוד בחינם, ועל זה לא תהיה אייבה. אבל כשמציעים לה שכר, אין לה אפשרות לסרב, מחשש אייבה ושנאה. עוד מוס הגמרא, שבשבת בכל מקרה הדבר אסור, אפילו בשכר, ומשום שיש לה תירוץ טוב: היא יכולה לטעון לפי חוקי אסור לחלל את השבת אלא על מי ששומרת שבת, לא על נכרית שבעצמה אינה שומרת שבת.
התוספות במקום מדייקים מדברי הגמרא, שאם אכן היה חשש אייבה, והתירוץ לא היה מתקבל על דעת השומעים, ודאי היה מותר לחלל את השבת בעבור נכרית לילד אותה! התוספות אינן מוכנות לקבל את הנחה זו, כך מפרסמים אנשים רק באופן שבו האישה כבר כרעה ללדת, או כשהלידה היא בשלב זה של תינוק חלפו תשעה חודשים בבטן אמו. במקרה כזה אין איסור דאורייתא לילד, ורק אז הנידון היה מצד איבה גרידא. אבל אין הכי נמי, היכן בלידה שכרוכה באיסורים מן התורה אכן אסור בכל מקרה ליילד את הנכרית אפילו אם אין חשש אייבה, לפי שאין מחללים שבת על הצלת מי שאינו בן ישראל (לא ניכנס כאן להלכה למעשה כלל בהלכה מורכבת זו. בקרוב אולי, בעזרת השם).
זה למעשה מקור דברי השולחן ערוך הכותב כי אין מילים נכרית בשבת אפילו בדבר שאין בו חילול שבת. על דברי השולחן ערוך מוסיף המגן אברהם (ס”ק ד) בשם הכנסת הגדולה:
"ומיהו לקראים מותר, כיון דמנטרי שבתא".
כלומר – שכן, הם קראו באמת שומרים שבת, אין אפשרות למנוע את הלידה, בגלל שיש חשש אייבה לגביהם, ואי אפשר לומר להם שלמי שאינו שומר שבת אין מיילדים, שהם אכן שומרים שבת.
לגבי עצם החשש מאיבה אצל קראים, האם הוא קיים בצורה דומה לחשש האיבה שציינה הגמרא לגבי נכרים – על כך יש ני נפרד, והרוצה לעיין יעיין בחכמת שלמה לרבי שלמה קולר בהגהתו על האתר.
אך מחלוקת עצומה התגלתה שניים מגדולי בעניין זה, הלא הם הגאון בעל הבית מאיר, והגאון רבי עקיבא איגר.
הבית מאיר כותר, שהוא השיג מכתב מאת רבי עקיבא איגר, שבו הוא תמה על המגן אברהם:
"גם נתקשיתי עכשיו במג"א סי' ש"ל סק"ד עכו"ם אין מחללין וכו' ומיהו לקראים מותר וכ' משמע דהיכא דיש חילול שבת אסור ולא ידענא הא הקראים מקרי ישראל מומר ולהרמב"ם נקראים תינוק שנשבה ולהנ"י אם. גדלו וראים דת ישראל מקרי מומרים עיין בש”ך י”ד סי’ קנ”ט סק”ו”פ הכא לגבי הולד מקרי ודאי תינוק שנשבה הוי ישראל מעלי’ לחלל עליו שבת וכן בכל מומרת מעוברת עכ”ד כן כיון דנכרי ועבד הבא על. בת ישראל הולד כשר ולדעת הרמב”ן דעוברה שהריחה אין מחללין בשבילה עוברת דישראל אינו נהרג על העובר רק דהוי סכנה להאם א”כ בכה”ג אין מחללין דהאם היא מומרת ועיין במ”א שם ס”ק ט”ו ודבריו נפלאו ממני דאיך תולה. זה ברמב”ן דהא גם הרמב”ן מודה דמספק מחללין רק בעובר ס”ל דאין מחללין מטעם הנ”ל משא”כ בנולד הולד וצע”ג”.
נבאר את מרכיביו של הגרע”א:
רבי עקיבא איגר מדייק מהמגן אברהם, שרק יש אייבה אצל הקראים, זה רק מצד זה מותר לילד אותם בשבת, כלומר בתנאים שמותר לילד נכרים. כפי שלמדנו מהתוספות, ההיתר אינו אלא בדבר שאין בו חילול שבת דאורייתא, אבל אם הלידה כרוכה בחילול שבת דאורייתא – אין מיילדים. על כך תמה הגרע”א, שהרי הקראים נחשבים “ישראל מומר”; הוא מביא את הש”ך ביורה דעה סימן (קנט ס”ק ו) שדן בענין מעמדם, ואת דברי הרמב”ם והנימוקי יוסף שנחלקו האם יש להם דין תינוק שנשבה או שאם גדלו והספיקו לראות דת ישראל ומכל מקום בו בטעותם יש להם דין של מומר. . אם כך, מובן למה אני מצילים אותם. אבל תמה רבי עקיבא איגר, למה שלא נציל את העובר? הרי הוא בטוח אינו יותר מאשר תינוק שנשבה, והוא נחשב ככלל בן ישראל שמצוה וחובה לחלל עליו את השבת! (וכפי שהוא מפרט, בכל מומרת מה שצריך להיות כך). [1]
על כך השיב לו הבית מאיר במכתב תשובה חריפה ביותר. הוא טוען, שמאחר שההיתר של חילול שבת להצלת נפשות הרי נלמד מן הפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת", ודרש רבי שמעון בן מנסיא "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", אם כן, למרות שתינוק אומלל זה שנולד למשפחה הקראית הוא בגדר תינוק. שנשבה, עדיין אין לחלל עליו את השבת, שהרי הוא אינו בחזקת שישמור את השבת!
ועל כך הוא מוסיף דברים מחודשים ביותר:
"ואף ששמואל למד ההיתר מן הפסוק וחי בהם (=כלומר, ואם כן אולי זה עיקר ההלכה, ויש להציל כל אחד שהוא בגדר ישראל אפילו אם הוא לא צפוי לשמור את המצוות?) מכל מקום מסתמא לא פליג לדינא על התנא שלמדו מן "ושמרו" ומודה שעל מי שהוא בחזקת ודאי שלא ישמור שאין לחלל עליו. וכן מומרת מעוברת מה”ת לחלל על העובר אם הוא בחזקת שיטומע בין ע”י אמו”.
לפי דבריו הוא צריך לבאר את החילוק בין המקרה זה שאחרי מקום שמחללים את השבת על עובר שיש, ומפרש שבכל עובר שאין ודמור את השבת מכל הדבר בגדר ספק נפשות, ובפרט שאפילו אם על פי רוב אנו יכולים להניח שלא ישמור שבת – מכל מקום. אין הולכים בנפשות אחר הרוב, שהרי על כל פנים מיעוט בודאי ישמרו את השבת. אבל אין כן הדין ב”תינוק שנשבה וכן המומרת היכי שאין ידינו תקיפה, ובודאי ישאר מטומע בין ולא ישמור שבת – מה שאין דינו כגוי? מ”מ מהיכי תיתי לחלל עליו אחרי שידוע קרוב לודאי שלא ישמור שבת, וכי מפני הספק רחוק שאולי לכשיתגדל ויתוודע לו שהוא יהודי יסכן בעצמו לברוח הפקה דת יהודית, אנחנו נחלל שבת? זה לא מסתבר לענ”ד”.
במכתב חוזר, השיב רבי עקיבא איגר לטענות הבית מאיר, וכתב שמדברי הגמרא ביומא מוכח שלא כדבריו, ויש לנקוט לעיקר שכוונת התורה במה שאמרה "וחי בהם" היא לחוס על כל נפש של יהודי אפילו אם בכלל צפוי לשמור את המצוות, שמכל מקום עדיין נפשו. חביבה לפני הקב”ה.
יש הרבה מאוד מה להאריך במחלוקת מפולפלת זו, ואין כאן המקום. רק נעיר שתי הערות:
בשו”ת שבט הלוי (חלק ג זימן לז) תמה תמיהה גדולה על הבית מאיר ועל רבי עקיבא איגר כאחד, למה לא ראוי למה שנראה כמו הלכה מפורשת בשולחן ערוך ביסוד מחלוקתם, שהרי לדעת הרמ”א (אבן העזרן ד), מחללים את השבת שאל להציל תינוק אפילו שלעני בעיר שרובה גויים עיקר דינו הוא כגוי גמור, ומותר כל עבירות שאסורות לישראל, משום שהולכים אחר הרוב, ומכל מקום לענין נפשות – כלומר לדין הצלתו – מחללים עליו את השבת לאחר שהולכים בנפשות אחר הרוב. הרי לפנינו תינוק שההלכה עצמה מתירה לו שלא לשמור את השבת, ובכל זאת היא לא רוצה להצילו! זו הידועה ראיה מכרעת נגד דברי הבית מאיר. [2]
הערה שניה שיש להעיר היא בדבר ההלכה לגבי תינוקות למשפחות שאינן שומרי תורה ומצוות בימינו. פשוט שההלכה למעשה היא לחלל עליהם את השבת, אם משום שעיקר ההלכה הוא כרבי עקיבא איגר, והן משום שכיום תמיד יש סיכוי שהילד ישמור תורה ומצוות.
פרטים נוספים וביאורים ביסוד הלכה זו, נשתדל להביא בעזרת השם באחד המאמרים הבאים.
[1] הרוצה להבין את הערת הגרע”א (שציטטנו בתוך לשונו) בנוגע לדבר המגן אברהם בס”טו, יצטרך ללמוד את דברי המגן אברהם שם בעיון, ומומלץ מאוד לעיין גם גדול בדברי הביאור הלכה שם שמבאר את הנושא באריכות.
[2] ועיין שם, שאפילו לדעת החולקים יש לדון.
המדור בבניה ויעלה בקרוב…