ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כי ילדתי ​​בן לזקוניו (בראשית כא, ז)

בעבר, הנקה הייתה צורת ההזנה הבלעדית של תינוקות. עבור תינוקות שלא ייכלו לינוק מאמם, היה צריך בשירותיה של מינקת. ללא חלב אם חייו של התינוק היו בסכנה. גם היום, כל גורמי המקצוע העולמיים ממליצים על הנקה מלאה ללא תוספות בששת החודשים הראשונים לתינוק. מחקרים מוכיחים שהנקה בלעדית עד גיל חצי שנה, מורידה את השכיחות לדלקות של מערכות הנשימה העליונות, לזיהומים מערכת העיכול וכן מוריד את הסיכון לסוכרת.

על פי חז”ל, זמן ההנקה הנורמלי הוא עשרים וארבעה חודשים (כתובות נ”ט ע”ב). חז”ל אף התירו לאישה להשתמש באמצעים למניעת היריון לא לסכן את ההנקה של התינוק, כפי שמצינו ביבמות (יב, ב) “שלש נשים משמשות במוך, קטנה ומעוברת ומניקה…מניקה שמא תגמול את בנה וימות”. ועוד נראה להלן את המהסכנה שחששו חז”ל להזנה שאינה מבוססת על חלב אם.

במאה האחרונה התפתחה תעשיית תחליפי המזון לתינוקות (תמ”ל). תמ”ל מבוסס על חלב פרה, בתוספת או מרכיבי תזונה שונים. אמהות שאינן מסוגלות להניק מטעמים שונים יכולים להשתמש בתמ"ל לרשום להזין את התינוק (גם מני משתמשים גם בתמ"ל חושבים להשלים את תזונת התינוק באם הוא אינו יונק היטב). כיום מיליוני תינוקות בעולם ניזונים דרך קבע באמצעות תמ”ל, הזנה חלקית או מלאה. שיטת ההזנה הזאת, אף שהיא אינה מומלצת על ידי גורמי המקצוע, נחשבת לייעילה ובטוחה. הפורמולות המרכיבות את התמ”ל משתפרות כל העת באמצעות מחקר ופיתוח, וכיום ניתן למצוא גם תמ”ל המיועדים למגוון רחב של רגישויות אצל תינוקות.

בשורות הבאות נסקור את שאלת השאיבה בשבת של חלב אם עבור התינוק, נוכח הימצאות של תחליפי החלב שלהם.

ראשית נסקור את ההלכה לגבי להנקה עצמה. הנקה כרוכה בהפרדת החלב מן הדד, והוצאתו מחוץ לגופה של האם. מטעם זה, חליבה כרוכה באיסור מן התורה של “מפרק” – תולדה של אב המלאכה “דש” (שבת צ”ה ע”ב). כך פסק הרמב”ם (הלכות שבת פרק ח הלכה ז'). [1] עם זאת, הנקה מותרת, כפי שניתן ללמוד מן הגמרא (שבת קלה, א):

“בן שמונה הרי הוא כאבן, ואסור לטלטלו. אבל אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה”.

"בן שמונה" הוא עובר בשנולד השמיני להיריון. על פי חז”ל עובר שנולד בגיל זה אינו יכול להתקיים. משום כך, אין דומים בו בשבת – בלמת. עם זאת מותר להניק אותו משום שיש סכנה לאימו ללא ההנקה. מגמרא זו לומדים, תינוק בריא ההנקה מות, ואין צורך להגיע להיתררה של לאימו. [2]

כל זאת בהנקה ישירה כשהתינוק הוא המבצע את פעולת היניקה. במקרה של שאיבת חלב לצורך התינוק, כפי שנפוץ בימינו שנשים שואבות חלב לפני מועד הארוחה ומאכילות בו את התינוק באמצעות בקבוק, הדבר כרוך עקרונית באיסור דאוריתא. כך מבואר בתוספתא (שבת פרק י הלכה ד): "לא תקל אשה מדדיה ותחלוב לתוך הכוס או לתוך הקערה ותניק את בנה". וכך נפסק בשולחן ערוך (סימן שכח, לד), נושאי כליו של השו”ע שאיסור זה הוא מדאורייתא (עיין ביאור הלכה שם).

לעומת זאת, שאיבת החלב במקום צער מותרת כאשר החלב הולך לאיבוד. הטעם הוא, שהדבר נחשב "מלאכה שאינה צריכה לגופה" – מטרת שאיבת החלב איננה לצורך שימוש בו, אלא לצורך צדדי של הקלת הצער, זה רק איסור דרבנן שיש להתיר במקום צער (עיין שו"ע סימן של, ח).

אם כן: הנקה ישירה מותרת; שאיבה לאיבוד מותרת במקום צער; אך שאיבה לצורך הזנה מאוחרת של התינוק אסורה מהתורה.

הלכה נוספת שכתב השולחן ערוך בנושא (או”ח סימן שכח, לה) עוררה דיון הלכתי בפירושה:

“מותר לאשה לקלח מהחלב כדי שיאחז התינוק הדד ויינק”.

בהתחלה, החלב יוצא לא על ידי התינוק אלא על ידי האם – למה אין בזה איסור? יש מפרשים, שהחלב אותו מוציאה האם הולך לאיבוד והתינוק אינו ניזון ממנו, אלא רק מתעורר לרצות לינוק בעצמו (פמ”ג שם). אבל במשנה ברורה כתב, שבשיבולי הלקט (סימן קכג), שהוא המקור להלכה, נאמר בפורש הראשון במצב בו התינוק אכן ניזון גם מהקילוח שהאם הפיקה מן הדד. המשנה ברורה (בשער הציון שם ס”ק פא) אינו מכריע מהו הטעם להלכה זו [3] , אך מציין את האפשרות שהדבר מותר מפני הכנה: “ואולי דהוא משום דהוא בכלל סכנה אם לא יניק , ועם כל זה צריך עיון”.

כך מפרש את הדברים גם היביע אומר (חלק ה או”ח סימן לב).

מכאן אנו יכולים ללמוד הלכה, שכאשר אין אפשרות אחרת מלבד שאיבה, והדבר נחשב פיקוח נפש, מותר גם לשאוב לתוך בקבוק עבור התינוק. הדבר נפוץ למדי בתינוקות פגים או חולים, שאין להם די כח לינוק את החלב מאימם, ומצליחים לאכול באמצעות בקבוק בלבד (ישנם גם תינוקות שזק להזנה באמצעות זודה). אני לא יכול להנקה.

כאן אנו מגיעים לשאלה שלנו: בימינו תחליפי חלב מצויים וזמינים לכל אם שתרצה. האם עדיין ישנו מעמד של פיקוח נפש להאכיל תינוק דווקא בחלב אם, כך שנתי לאם לשאוב חלב בשבת במקרה שבו אין חלב אם אחר? אמת היא שאם התינוק לא יוזן כלל הוא מסתכן, אבל הלא אפשר להזין אותו בתחליפי חלב! למרות שלכל הדעות חלב אם הוא העדיף לתזונת התינוק, הרי בודאי תחליפי חלב מספיקים לשמור על חייו ובריאותו של התינוק, ובודאי שאם יקבל אותם על השבת בלבד לא יארע לו כל נזק?

מצינו בגמרא ביבמות (קיד, א):

"תא שמע: יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים ומבהמה טמאה, ואין חוששין ביונק שקץ, ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים, ומכולן יונק מהם אפילו בשבת… קטן נמי אהבה אומדנא! (=מדוע לא נצטרך לבדוק האם ישנה סכנה אם הקטן לא יינק עכשיו?) אמר רב הונא בריה דרב יהושע: סתם תינוק מסוכן אצל חלב”.

באיזה מקרה מדובר? בפשטות, היא נראית שכוונת הגמרא היא שאין לתינוק שום דבר אחר לאכול מלבד האיסור. אלא שאם כן, מהי כוונת הגמרא שאוסרת על האכלת שקצים ורמשים? אם אין לו כל תזונה אחרת אלא זו, הרי מדובר בפיקוח נפש! מטעם זה כותב החזון איש (אבן העזר סימן קלד, סימן נ”ט ס”ק ג'), בהכרח כוונת הגמרא היא גם במצב שבו יש לתינוק דבר אחר לאכול, אבל אין לו חלב אלא חלב של בהמה טריפה, זה אמר הגמרא שתינוק. מסוכן כלומר "אצל חלב" – חובה לקבל חלב דווקא ולא ניתן להסתפק עבור תינוקות אחרים.

מדברי החזון איש עולה, שתחליף מזון שאיננו חלב נחשב מסוכן עבור התינוק ומותר לעבור על איסורים ולספק לו דווקא חלב. לפי זה היה מקום לומר בתחליפי החלב. אך כותב על כך האור לציון (חלק ב הערות לפרק לו):

"ואמנם החזון איש כתב שאף במקום שיש דברים אחרים להאכילו, מכל מקום לגבי חלב מסוכן הוא, שאף אוכל לאכול אחרים, מכל מקום אם לא ישתה חלב יכול לבוא לידי דברים חולי ולהסתכן… עיין שם, ונראה, שאין זה אלא בזמנם שתינוק מסוכן אצל חלב , ומשום שאפשר שמאכלים אחרים יזיקו לו, ויכול להיגרם לו על ידם הרעלת קיבה וכדומה, מה שאין כן בזמננו, שהדבר מצוי היום לתת לתינוק לכתחילה תחליפי חלב וכדומה, ואין בזה שום סכנה. זה קשה להתיר אלא במקום שאין תחליף אחר, וכן מותר לומר לנכרי להוציא את החלב…".

אמנם, בשמירת שבת כהלכתה (פרק לז הערה סז) כותב:

"ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל, דגם אם התינוק עדיין לא התרגל לחלב אם (צריך לומר שהכוונה שלא התרגל לינוק מהאם אלא באמצעות כלי) [ 4] , כן גם מותר לחלוב לתוך כלי, הואיל וזה המזון הטבעי שלו, אין צורך לחשוב. בספק סכנה בתחליף של מזון אחר”.

בשו”ת יביע אומר (חלק ט' סימן לב) מביא את דברי הגרש”ז, וכותב “וכן עיקר”.

בכל מקרה, ככל הנראה, שככל שהתינוק כבר התנסה בתחליף חלב. [5]

יצויין, כי בהקשר זה כתבו הגרש”ז אויערבאך, הגרי”ש אלישיב והגרי”י פישר, זכר צדיקים לברכה – שלמרות זאת אין כל חובה על האם לנסות לפני שבת ולבדוק כיצד מגיב התינוק לתחליפי חלב. אם עד אותו הזמן התינוק לא התנסה בהם וכלכלתו מבוססת אך ורק על חלב האם ניתן להמשיך כך, ובנוסף אם לא תוכל להתאים את בנו בשבת וגם לא הספיקה לשאוב במערב שבת – תשאב עבורו בשבת. [6]

יש פקפקו בימינו על כך, כאשר תחליפי החלב משתפרים יותר עם הזמן, האם עדיין ניתן להתייחס לחלב אם כאופציה היחידה לתינוק שלא הורגל בלב אחר. בספר נשמת שבת (חלק ה סימן ת”ס) מאריך לה כיצד נאמר שתחליפי החלב ללא מהווים תחליף לחלב אם (ברמה של הצלה מפיקוח נפש), כאשר עינינו הרואות שמיליוני ילדים בעולם ניזונים מחלב זה כל סיבוכים ובעיות. עוד הוא מביא בשם כמה רופאים, שאין שום חשש סכנה בדבר, ועל כן מסיק כדברי האור לציון (ומביא שכך הורה גם הג”ר חיים פנחס שיינברג זצ”ל) שהאם אינו רשאי לחלוב חלבה לתוך כלי, אלא אם כן הרופא אומר שהוא הכרח. לתינוק.

 

 

[1] ישנה מחלוקת בגאונים (עיין רשב”א שבת שם) האם לדעת חכמים זהו איסור מדרבנן בלבד. אך להלכה נפסק שזהו איסור דאורייתא, כמו שכתב הרמב”ם.

[2] אגב – ההיתר מטעם סכנה אינו שייך רק בסכנה גמורה אלא גם בצער גדול, עיין שולחן ערוך סימן של, חומוסס על התוספות בשבת שם).

[3] עיין שם שמביא את דברי התוספת שבת, שכתב שחליבת אשה, בשונה מהנקה, ובשונה מחליבת בהמה, אסורה רק מדרבנן, מאחר שאין דרך לחלוב אשה אלא לינק ממנה. כמדומה שבימינו הנחה זו איננה נכונה עוד – כמעט כל נשים משתמשות גם בשאיבת חלב ואינן מסתפקות בהנקה ישירה (ובכל מקרה השער הציון דוחה את דבריו).

[4] הסוגריים במקור.

[5] אם האם חוששת להורדת בתפוקת החלב כמו מהפסקת השאיבה, היא יכולה לשאוב את החלב לאיבוד.

[6] מאור השבת סימן יד סעיף סא, בשמם.