על פי החוק בישראל, כל אדם מגיל 17 יכול לחתום על איברי במקרה של מוות כרטיסים, הסכמה לצרכן. חוק זה קיים גם לגבי להסכמה לתרומת איברים מחיים, למשל תרומת כליה. בתשובה שכתב נשיא בית מדרשנו, הגאון הגדול רבי אשר וייס שליט”א, הוא דן בלגיטימיות של עיקרון זה ובשאלה מאיזה גיל האדם מוסמך להחליט את ההחלטות האלה.
תרומת כליה [1] ,שנתורם בריא, נחשבת למצוה, לאחר שבשבילה היא מצילה את חייו ומרפאת את חוליו של אדם מישראל, והדבר נכלל במצות "השבת גופו", כפילמד בגמרא בסנהדרין (עג, א), חלק ממוות השבת אבידה נצטווינו גם. לעשות כל שביכולת לרפואת אדם מישראל. אמנם, ברור שאין סיכון גדול. במאמרים קודמים הרחבנו ושאן אין זה המקום. נמסר רק את תשובת הרדב”ז המפורסמת, בה הוא כותב שאין ספק שאין חובה כזו, משום שתותינו נאמר בה “דרכיה דרכי נעם” (שו”ת רדב”ז סימן א נב). עיין עוד פתחי תשובה (יורה דעה סימן קנז ס”ק טו). משום כך, אין צורך לדון בשאלה האם בגיל 13, שהוא הגיל לחיוב מהתורה במצוות, יהיה האדם מחוייב במצוה זו. הדיון יעסוק בהקשר אחר: האם האדם נחשב מספיק בר דעת לקבל את הסוג הזה כך שהיא תקפה ויהיה ניתן לפעול לפיה?
הנחת היסוד הראשונית בהלכה זו היא שאין שום צורך לבצע תרומת איברים ללא הסכמת התורם. ללא ספק, פעולה כזו כרוכה באיסור גזל, אף על פי שגוף האדם אינו ברשותו, גם מי שירצה לאבד עצמו לדעת אין ה בידו ומחייבים להצילו (לדעת רוב ככל הפוסקים), מכל מקום הוא בודאי אינו גרוע ממכרו, ואם אתונו של האדם אסור. קח אותו ללא רשות. מלבד זאת, כל לקיחת איבר ללא רשות כרוכה בחבלה בתורם, שהיא איסור מן התורה הנלמד מן הפסוק "לא יוסיף להכותו" (דברים כה, ג). [2] אלו הן הנחות יסוד פשוטות שאין צורך להאריך.
מאחר שנדרשתו והסכמתו של התורם, יש לברר מהו גיל ההסכמה. בכל התורה, קיים עיקרון בסיסי לפיו בגיל 13, גיל ההתחייבות במצוות, האדם נחשב כבר חושב (מה זה הוא מתחייב במצוות בגיל זה), כמו גם בעניינים יש מצוות מצרי דעת, בין היתר ביצוע קניינים, זהו הגיל שבו מעשיו של האדם תקפים בגלל שהם נחשבים. כמעשי בר דעת.
כך מבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן צו, ד):
“אין קנין קטן כלום”.
הערוך השלחן מסכם את הטעם לדין זה מדברי הסמ”ע והתומים:
“אין קניין קטן כלום כדכתיב (רות ד, ז) “שלף איש נעלו” וגו’ – ולא קטן; לפיכך עדים שראו קניין שלו לא יכתבו שטר על זה, וקניינו אינו מועיל אפילו במקום שמתנתו וממכרו קיים, כמו במטלטלין לאחר עונת הפעוטות, אבל קניינו אינו כלום – דאין בו דעת להבין תוכן הקניין “.
מטעם זה יש שכתבו בנידון שאלה לגבי משפחה שבה שני אחים, והאחד מהם, בן 12, היה זקוק לתרומת כליה, ואחיו בן ה-11 הסכים, שאין הסכמתו נחשבת הסכמה, משום שאין צורך לקבל החלטה לגבי קנין ומתנה. אמנם, "אם היה התורם בן שלש עשרה שנים ויום אחד, הוא יכול לתרום איבר למען הצלת אחיו, ואף מתודות היא, אבל עכשיו כאשר הוא קטן אין בהסכמתו כלום". [3]
אך הנחה זו, שהגיל הקובע לענין תרומת איברים הוא גיל 13, אינה פשוטה, ואף מעלה תמיה: היתכן שנער בגיל כה צעיר יהיה מוסמך לקבל החלטות באשר לעתידו?
בשו”ת מנחת אשר (חלק א סימן קיט) עוסק רבינו הגר”א וייס שליט”א בשאלה זו, במענה לשאלת פרופ' הרב נחום רקובר. השואל שאל בתו להקשר הקנייני שבו מצינו שהגיל בו האדם נחשב לבר דעת הוא גיל 13, וביקש שזה ישאל האם התלמיד חכם על ההנחה יהיה גם עבור תרומת איברים, על סמך סייג ותקנת ים שמצינו בהלכה זו, העוסקת במכירת קרקעות. כך נפסק בשולחן ערוך (חשן משפט סימן רלה):
"קטן עד שש שנים, אין קנייתו בחיים. ומשש שנים שיגדיל, אם יודע בטיב משא ומתן (דהיינו שבדקוהו ומצאהו שיודע, שכר עשרה כל שאינו שוטה) (טור), מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו קיים, בין בדבר מרובה בין בדבר מועט, בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע, ודבר זה. מתקנת חכמים, והכל במטלטלים… אבל בקרקע אינו מוכר ולא נותן, עד שיגדיל (דהיינו שהקטן בן שלש עשרה והקטנה בת י”ב והביאו שערות) (הרמב”ם)…”.
“קטן שהגדיל והביא שתי שערות, הזכר אחר י”ג שנה והבת י”ב, אף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן, מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה, במטלטלים. אבל בקרקע אין מעשיו קיימים, עד שיהיה יודע בטיב משא ומתן אחר שהגדיל … במה דברים אמורים, בקרקע שלו, שקנאו או ניתן לו במתנת בריא. אבל קרקע שירש מאבותיו או משאר מורישיו, או אפשר לו במתנת שכיב מרע, אין ממכרו ממכר עד שיהיה בן עשרים שנה שלימות ויביא שתי שערות, אבל קודם עשרים שנה שלימות, אף ע”פ שהביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן לא, שמא ימכור בזול. מפני שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם. ומספר עשרים שנה שלימות והביא שתי שערות, מוכר בין במטלטלים בין קרקעות, בין שלו בין של אביו, ואפילו אינו יודע בטיב משא ומתן. (ודלא כיש חולקין בזה)”.
סיכום ההלכה: עד גיל 13 קטן אינו מוסמך להקנות מלבד מלבד מטלטלט שלגביהם המכירה או המתנה קיימת תקינות שברור לנו שהוא מבין את המשמעות של מעשיו. בגיל 13, הוא יכול למכור גם לקרקע חומרה קרקע שזכה בה בעצמו, אבל חכמים תקנו שבקרקע שירש מאביו, לא יוכלו למכור עד גיל 20, משום שאנו מנחים שעדיין לא התיישבה לדעתו מספיק להבין את משמעויות המכירה.
פרופ' הרב רקובר טען, כי בדומה לכך יש לטעון גם בנוגע לתרומת איברים, שהיא מחליטה כבדת משקל, ויש לטעון שהנער בן ה-13 אינו מבין את ההשלכותיה, שאין להסתמך על הסכמתו בגיל זה יכול לבצע את ההתרמה.
הרב וייס, בפתיחת דבריו, מסכים לחלוטין עם הנחה זו, וכותב כי לדעתו תודעת שבימי חז”ל הייתה אפשרות לתרומת איברים, היו חז”ל מתקנים בדומה לתקנתם במכירת קרקע, כי אין הסכמתו של נער מלא מלא לו 20 שנים מועיל לתרומת איברים. הוא מביא שלש דוגמאות נוספות לתקנות דומות שמצינו בדברי הפוסקים, שהיבו את תקנת חז”ל המקורית לגבי רחבת מכירת קרקע גם לתחומים אחרים בהם מסתבר שלנער אין עדיין די דעת לקבל החלטות כבדות משקל:
הרי שמצינו תקנות מאוחרות המתבססות על תקנת חכמים בקרקע, וכשם שחז”ל הבינו שלא לגבי כל דבר האדם נחשב כבר 13, שללו את יכולתו להקנות קרקע, כך גם לגבי דברים אחרים שהסברא נותנת שהאדם אינו מיושב בדעתו מספיק לקבל החלטה לגביהם, מחשבתו אינה בעלת תוקף. כיוצא בזה כותב הרב וייס גם בענייננו:
"ונראיין הדברים קל וחומר לגבי תרומת איבר שאין לך הקרבה גדולה ממנה, שעד שיהיה בן כ' או לפחות בן י"ח שנה לא לקבלו אלא בהסכמת אביו או אפוטרופוס".
הרב וייס מביא מדברי הרב זילברשטיין, שהתייחס להשוואה זו בין תרומת איברים בתקנת חכמים בהקנאת קרקע, וכתב בשם חמיו מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל לחלק בין הנושאים, שבתקנת חכמים בקרקע הטעם הוא, כפי שכתב בשולחן ערוך ומקורו ברמב”ם בהלכות מכירה. (פרק ט הלכה יב-יג), "מפני שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם", יש לומר שכל זה בהחלטות שמתן שכרן בצידן ורק לגביהן נאמר שהוא אינו נחשב בר דעת מספיק לקבלן משום שדעתו נוטה אחר המעות, אבל בהחלטות. למשל תרומת איברים שנת באופן אלטרואיסטי ואין לו טובת הנאה, אין חיסרון בשלימות דעתו.
הרב וייס אינו מקבל דקדוק זה, ומבאר שאמנם זהו הטעם בתקנת מכירת קרקע, ובלי טעם זה לא היה חסרימות דעתו לגביה, אך השורה התחתונה בשיקול שם הוא שמחמת כך אין דעתו מיושבת מספיק עד גיל 20, גם חלוקה אחרים בהם מסתבר שאין דעתו מיושבת דיה להבנת חסרונות מעשיו, יש לקבוע תוקף בהסכמתו כל עוד לא יגיע לגיל עשרים.
[1] על מעמד תרומה זו בהלכה, ראו מאמרנו לפרשת שופטים (תשע”ט).
[2] במקרה של פיקוח נפש נודע פסקו של מהר”ם חביב בספרו תוספת יום הכיפורים (יומא פב, ב) המתיר לאדם להציל את חייו באמצעות כריתת איבר חבירו. הוא חושב יחיד, בכל מקרה בפשטות לגורם שלישי ברופא עצמו, אלא רק לחולה.
[3] הרב יצחק זילברשטיין, הלכה ורפואה ד עמוד קנז.
המדור בבניה ויעלה בקרוב…