האתגר המשמעותי ביותר העומד בפני ילדים להורים סיעודיים הוא ניהול חיי היום יום והמטלות השגרתיות. אחת מהן היא הרחיצה. ככלל, אצל מבוגרים, רחיצה עלולה להיות אתגר משמעותי, הן במובן של קושי ומוגבלות לבצע את הפעולות הנדרשות, והן במובן של הסיכון הקיים לנפילה והחלקה.
לעיתים קרובות בני משפחתו של אדם סיעודי יעזרו במטפל מקצועי שילווה את שגרת יומם של האב או האם. מטפל זה ידאג בין שאר הצרכים גם לרחיצה וליתר הצרכים ההיגייניים שלו. אך לא תמיד ישנו מטפל זמין כזה, הן מסיבות כספיות, והן מסיבות אחרות, כמו למשל סירוב של ההורה להסתייע במטפל זר והתעקשות על היעזרות בבן משפחה קרוב. מצב כזה מעורר בעיה הלכתית משמעותית בנושא הרחיצה.
בגמרא בפסחים (נא, א) מצינו:
"עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו, רבי יהודה מתיר באביו מפני כבוד אביו (שמשמשו במרחץ, רש"י). תנא תלמיד לא ירחץ עם רבו ואם רבו צריך לו מותר".
בטעם איסור הרחיצה עם אביו נחלקו הראשונים. רש"י פירש שהוא מחשש הרהור: "מתוך שרואהו ונזכר שמשם יצא, נותן ליבו להרהור".
אמנם המאירי ביאר טעם אחר, שרחיצה עם אביו עלולה לגרום לפריקת עול מורא אביו.
המאירי מוסיף וכותב:
"ומכל מקום, אם היה אביו צריך לו לשמשו מותר".
בפשטות הכוונה היא, שמאחר שאביו זקוק לעזרתו, אין חשש של פריקת עול המורא, אלא אדרבה יש כאן פעולה של כיבוד האב, מה שאין כן בסתם רחיצה משותפת.
לכאורה, פסק זה של המאירי אינו מתאים לפי שיטת רש"י שפירש שהאיסור הוא מחשש הרהור, ובזה לכאורה אין הבדל האם האב זקוק לו או לא.
בנוסח הגמרא שלפנינו, מדובר בפשטות על רחיצה סתמית של אב ובנו. ורבי יהודה המתיר רחיצה עם אביו עוסק גם כן ברחיצה כזאת, אלא שמתיר משום שאביו מתכבד בכך שהוא משמשו במרחץ, גם אם האב אינו זקוק לכך. אך במסכת שמחות (יב, יב) ניסוח דברי רבי יהודה שונה. כך נאמר שם:
"רבי יהודה אומר, אם היה אביו זקן או חולה נכנס ומרחיצו שזה הוא כבודו".
מכך מבואר, שתנא קמא האוסר רחיצה עם אביו, סובר כך גם במקרה שהאב זקן או חולה, ורבי יהודה המתיר, לא התיר אלא באופן שבו האב זקן או חולה, אבל רחיצה סתם עם אביו אסורה גם לדעתו. לאור זאת כתב המנחת יצחק (חלק ד סימן סב), וכן מסתבר, שנראה שחכמים ורבי יהודה נחלקו ביסוד האיסור: לדעת חכמים האיסור הוא משום הרהור, ולכן אין להתיר אפילו במקום שהאב זקוק לו, ולדעת חכמים האיסור הוא משום מורא אביו, ולכן במקום שיש לאב צורך בזה הדבר מותר.
מסתבר גם שמטעם זה נמנע רש"י מלפרש את סברת חכמים כדברי המאירי (למרות שבנוגע לאיסור לרחוץ עם רבו ביאר רש"י את הטעם משום הפגיעה בכבוד רבו), משום שאם כן מדוע חכמים אוסרים זאת.
ובכל מקרה, כתב בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן קמז) שאין בזה חשש גדול להרהור, "דאם היה חשש גדול, לא היה ר' יהודה מתיר משום כבוד אביו לשמשו, דמצות כבוד לא ידחה האיסור דהרהור מקרא דונשמרת ושמביא לידי איסור חמור דהוצאת זרע לבטלה, אלא שהוא חשש רחוק…". מדבריו משמע שרבי יהודה היקל בחשש הרהור כזה משום כבוד אביו, וחכמים החמירו בענין זה ולא סברו שהטעם של כבוד רבו דוחה את חשש ההרהור.
הרי"ף והרא"ש שם פסקו את האיסור לרחוץ עם אביו מבלי להתייחס לחילוקי דינים אפשריים. כך גם פסק הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה טו): "ולא יכנס אדם עם אביו למרחץ, ולא עם בעל אחותו, ולא עם תלמידו, ואם היה צריך לתלמידו מותר". גם מדבריו משמע בבירור שהאיסור לרחוץ עם אביו תקף אף במידה שהאב זקוק לעזרת בנו, שהרי רק לגבי רבו כתב הרמב"ם להתיר במקרה שהרב צריך לתלמיד.
הטור והמחבר בשו"ע השמיטו הלכה זו, אך הרמ"א (אבן העזר סימן כג, ו) מביא אותה, כך:
"עוד אסרו בגמרא לרחוץ עם אביו ואחיו ובעל אמו ובעל אחותו, ונהגו עכשיו היתר בדבר הואיל ומכסין ערותן בבית המרחץ ליכא למיחש להרהורא (אגודה)".
כלומר, במקרה שאין מכסים את הערוה הדבר אסור. כך כותב הפתחי תשובה (שם ס"ק ה) ודבריו ברורים.
כמה מהפוקסים התפלאו מאוד מדוע הלכה זו רופפת ורבים אינם מקפידים לקיימה, ונוהגים ללכת עם בניהם לבית המרחץ ולמקווה מבלי לחשוש להלכה זו שנפסקה בשו"ע. אך ברור שהדבר אסור.
לענייננו, ראשית נקדים ונאמר, שמצוי אצל קשישים סיעודיים חשש משמעותי מהיווצרות של פצעי לחץ וזיהומים, ועבורם היגיינה טובה היא הכרח בסיסי, ובלעדיה הם בחשש סכנה. לכן, מותר לבן לרחוץ את אביו אם אין כל אפשרות אחרת.[1] ואם בתו יכולה לרוחצו הדבר עדיף, מפני שהרהור באישה אינו חמור כמו באיש. ובכל מקרה יקפידו לכסות את המקומות המוצנעים בגופו, הן בכדי לצאת מחשש הרהור וכדברי האגודה שנפסקו ברמ"א, והן בכדי לשמור על כבוד אביו, שכפי שלמדנו במעשה בנוח ובניו, חמור מאוד להקפיד על כבוד האב ולהצניע את גופו בפני בניו.
אך לגופו של ענין (שלא באופן שבו יש חשש מזיהומים ומפצעי לחץ), יש להתבונן בהלכה זו במקרה של זקן שאכן קיים אצלו חשש כבד מנפילות והחלקות, וכאשר בנו מלווה אותו ועוסק ברחיצתו הוא טרוד מאוד בהקפדה לשמור על שלומו שלא יאונה לו כל רע, וכידוע לכל התעסקות זאת ברחיצת חולה סיעודי היא מפרכת ומצריכה ריכוז רב, ועמל פיזי גדול, האם גם באופן זה יהיה אסור לרוחצו.
אם נרצה לומר כן, נצטרך לבאר שדברי רבי יהודה באביו "זקן או חולה" אינם עוסקים ברמה כזאת של מוגבלות וסיעודיות, אלא באב שזקוק לעזרה ובשונה מאב בריא שרק מעוניין שבנו ישמש אותו. לפי הסברתו של בעל האגרות משה, נוכל לטעון שרבי יהודה היקל בחשש ההרהור רק כאשר יש בדבר צורך ממשי, בשונה מסתם כבוד חסר משמעות, וחכמים טענו שגם בצורך ממשי יש לחשוש להרהור, אך במצב שבו האב סיעודי והרחיצה היא מלאכה קשה שמצריכה ריכוז, יודו גם חכמים שאין חשש הרהור והדבר מותר.
בגמרא במסכת שבת (לג, ב) מופיע הסיפור המפורסם ברבי שמעון בר יוחאי, שיצא מהמערה לאחר שנים ארוכות. השהות במערה הסיבה לו נזק רפואי משמעותי. מספרת הגמרא:
"שמע רבי פנחס בן יאיר חתניה ונפק לאפיה, עייליה לבי בניה הוה קא אריך ליה לבישריה, חזי דהוה ביה פילי בגופיה, הוה קא בכי, וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה".
תרגום: רבי פנחס בן יאיר, חותנו של רבי שמעון בר יוחאי, שמע שרבי שמעון בדרך לביתו. יצא רבי פנחס לקראתו והכניס אותו לבית המרחץ. היה רבי פנחס מתקן ומחליק את בשרו של רבי שמעון. בעודו עוסק בכך ראה רבי פנחס שיש סדקים בבשרו של רבי שמעון, מחמת החול. היה רבי פנחס בוכה על שראהו בכך, ודמעותיו חדרו לפצעיו של רבי שמעון וציערוהו.
לכאורה לפנינו מקרה של חתן וחמיו שנכנסו לבית המרחץ. כאמור לעיל, בכלל האיסור גם רחיצה של חתן עם חמיו. איך הותר הדבר? יתכן לומר, שמאחר שהמטרה הייתה טיפול כעין רפואי, ורשב"י נזקק לכך, לכן הותר הדבר.
אך למעשה אין מגמרא זו ראיה כלל. ראשית, האיסור בכגון זה הוא על החתן, רשב"י, והוא במקרה זה המטופל ולא המטפל ואין היתר בדבר. אך מעיקרא אין כאן ראיה, מאחר שלא נאמר בגמרא שרבי פנחס רחץ גם הוא, ואפשר שהיה בבגדיו, או על כל פנים בבגד שכיסה את המקומות הצנועים שבגופו.
ובאמת לגוף הדברים בטיפול רפואי שבו מצינו את העיקרון של "בעבידתייהו טרידי", כלומר שחל היתר על טיפול של מטפל גבר לאישה משום שאנו מניחים שהוא טרוד במלאכתו ולא יבוא לידי הרהור, זהו היתר רק לגבר המטפל, והאישה מותרת משום שחשש ההרהור אינו חמור לגביה, אבל במקרה הפוך הדבר אסור, משום שהמטופל הגבר אינו טרוד במלאכתו ועלול לבוא לידי הרהור במהלך הטיפול על ידי אישה.
ואכן במקור הדין שהוא לגבי הרבעת בעלי חיים על ידי הרועה שלהם, שהותר לו הדבר משום שהוא טרוד בעבודתו, ובשונה מכל אדם שאסור לו לחזות בבעלי חיים מזדווגים מחשש הרהור, גם כן יש רק צד אחד למטבע – צד המטפל שלגביו דנים אם יש לחשוש להרהור או לא, אבל כשהצד המטופל הוא זה שיש בו חשש הרהור לא מועיל מה שמדובר בטיפול רפואי בכדי להתיר את הטיפול, משום שלמרות שהמטפלת טרודה בעבודתה, המטופל הגבר אינו טרוד ועלול לבוא לידי הרהור.
לכן, נראה שאין לפרש כך את דברי הגמרא. אך עצם הדין של "בעבידתייהו טרידי" יכול להיות רלוונטי כאן, כשמדובר במלאכה שלימה של רחיצת אב סיעודי ולא רק בסיוע לאביו גם אם הוא זקן וחולה.
על כך יש להוסיף, שיש לדון בזה במושג נוסף שמצינו שהוא הרחבה של "בעבידתייהו טריד". מושג זה הוא "ביעתותא". הצפנת פענח, על הרמב"ם האוסר רחיצה עם אביו, מציין לגמרא זו מבלי לבאר את כוונתו. בגמרא בנדה יג, א מבואר האיסור החמור להחזיק באברו ולהשתין, מחשש שיתחמם ויבוא לידי הוצאת זרע לבטלה. הגמרא מספרת:
"רב יהודה ושמואל הוו קיימי אאיגרא דבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא (רב יהודה ושמואל עמדו על גג בית הכנסת "דשף ויתיב" בנהרדעא), אמר ליה רב יהודה לשמואל: צריך אני להשתין, אמר ליה: שיננא, אחוז באמתך והשתן לחוץ. היכי עביד הכי? והתניא, ר"א אומר: כל האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם! אמר אביי: עשאו כבולשת; דתנן: בולשת שנכנס לעיר, בשעת שלום חביות פתוחות – אסורות, סתומות – מותרות, בשעת מלחמה – אלו ואלו מותרות, לפי שאין להן פנאי לנסך. אלמא: דכיון דבעיתי – לא אתי לנסוכי, הכא נמי – כיון דבעיתי לא אתי להרהורי (כפי שמצינו לענין יין נסך, שאין לחשוש שמא החיילים הגויים ניסכו את היין הפתוח, מאחר שהם "מבועתים" במצב מלחמה, כאן במקרה שלנו, משום שרב יהודה היה מבועת, אין חשש שיבוא להרהר). והכא מאי בעיתותא איכא? (ממה היה מבועת רב יהודה?) איבעית אימא: ביעתותא דליליא ודאיגרא (יתכן, שהיה זה הפחד מן החושך ומליפול מן שפת הגג, שהרי שמואל הורה לו להשתין משפת הגג ולחוץ), ואיבעית אימא: ביעתותא דרביה (יתכן שהיה זה הפחד מרבו, שמואל), ואב"א: ביעתותא דשכינה, ואיבעית אימא: אימתא דמריה עליה, דקרי שמואל עליה: אין זה ילוד אשה (ויתכן, שיראת השמים של רב יהודה חזקה כל כך שאין לחשוש להרהור)".
בגמרא שם מובאות אפשרויות נוספות.
לכאורה עולה מדברי הגמרא, שבמקרה שיש בו פחד ובעתה, אין לחשוש להרהור. ואכן הרי"ף (שבת קח, ב) והסמ"ק (סימן רצב) מביאים להלכה את העיקרון הזה שלפיו במקרה של ביעתותא אין חשש הרהור. אך שאר הפוסקים השמיטו הלכה זו. הבית יוסף (אורח חיים סימן ג) מבאר, שלדעתם איננו בקיאים בשיעור היראה שממנה והלאה ניתן לקבוע שהאדם אינו נמצא במצב שיש לחשוש בו להרהור, וכן שמאחר שבגמרא הובאו מספר תירוצים שונים, אין לדעת איזה מהם עיקר להלכה ואיזה לא.
לכאורה, מצב זה של רחיצת אביו הסיעודי לפעמים יכולה להיחשב כמצב של "ביעתותא", כגון במקרה שבו יש חשש משמעותי של החלקה ונפילה. הבן מרוכז כל העת המלאכה הקשה וירא שמא אביו יתעלף או יאחז חולשה, יפול או יחליק. הוא משקיע את כל כוחותיו בכדי למנוע מצב כזה. לכאורה, לפי הדעות השוללות חשש הרהור במצב כזה, הדבר יהיה מותר. אך כאמור דעת הבית יוסף שאין לפסוק כלל זה להלכה. אמנם, יתכן שמאחר ובמקרה דנן הבן עסוק ב"מלאכה", ולא כפי במקרה שם של אדם הבא להטיל את מימיו, היתר זה יהיה מרווח יותר, מאחר שיש כאן "מלאכה שיש בה ביעתותא".
בשו"ת אגרות משה חלק ב סימן קמז עסק בשאלה האם מותר לאדם לרחוץ את אביו לאחר פטירתו. למעשה הוא כותב שאין לזוז מהמנהג שלא לאפשר זאת, עיין טעמיו. ולענין השאלה אם יש בזה חשש הרהור הוא נוטה לצדד שמאחר ואין זה חשש גדול (כאמור לעיל שאם לא כן לא היה מתיר רבי יהודה), יתכן שאינו שייך במת כלל, ובפרט שהבן טרוד בצערו.
מחד גיסא אנו רואים כי גם בדבר שהוא "מלאכה", כדוגמת רחצת נפטר, שקל הגאון ר' משה לאסור מצד הרהור, אמנם נטייתו היא להקל בקשר להלכה זו ומשום שיתכן שחשש זה אינו קיים במת וכן מהטעם שהבן טרוד בצערו. לכאורה יש מקום לדון שגם בן הרואה את אביו במצב סיעודי לא יבוא להרהר, ובפרט שהוא טרוד ביראה שלא יארע לאביו נזק מכך.
למסקנא, אין בידינו עדיין להתיר רחצת אביו במקום שאין בו חשש סכנה, אף שהראינו לכך פנים יפות. אבל באופן שיש חשש סכנה מזיהום או מפצעי לחץ, הדבר מותר.
[1] כידוע, הרהור אינו בגדר יהרג ואל יעבור, ופיקוח נפש נדחה מפניו (עיין למשל אגרות משה אבן העזר חלק א סימן נו).
המדור בבניה ויעלה בקרוב…