וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ (בראשית ט, א) . 

מצות פריה ורביה נחשבת לאחת המצוות המרכזיות והחשובות בעולמו של היהודי. כותב בספר החינוך (מצוה א):

משרשי המצוה, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב (ישעיהו מה, יח): "לא תהו בראה לשבת יצרה". היא מצוה גדולה, שבסיבתה מתקיימת כל המצוות בעולם, כי לבני אדם ניתנו ולא למלאכי השרת.

לקיים את המצווה, על בני הזוג לנהוג באישות על פי כללי מצוות "עונה", ואין להם רשות להתבטל מן המצווה – עד שיזכו לזרע של קיימא.

אך לא כל הזוגות זוכים לפרות באופן טבעי לגמרי. כעשירית מכלל זוגיות יחוו התנהגות כזו או אחרת של חומרה להיכנס להיריון. בעשרות השנים האחרונות, עם התפתחות הרפואה המודרנית, השתכללו שיטות בדיקה, טיפול במגוון תחומי פוריות, וכיום ישנו מגוון רחב של טיפולי הרפואה המותאמים לזוגיות על פי בעייתם. באופן גס, ניתן לחלק בין טיפולים שמיועדים לתיקון ליקויים, כשמאפשרים כדור לפרות עם יחסי אישות נורמליים (שמות שמיועדים להתאים את מועד הביוץ), וישנם טיפולים שנועדו לגרום לפיריון בדרך מלאכותית, כמו הפריה חיצונית גופית.

במאמר זה ננסה לברר, האם ישנה חובה על בני זוג לעשות טיפולי פוריות שונות, שרק באמצעותם לפרות ולרבות. הדיון המוכר מהפוסקים בנושא, עוסק בשאלה האם מותר לבצע טיפולים כאלה. להיבטים אלו לא ניכנס כאן, מאחר והגישה הרווחת היום בפוסקים היא מרבית האפשרויות, תחת תנאים שונים, וגם המציאות בשטח היא עובדת החווים למעשה בפוריות מטפלים אלו.

עלינו לראות בעין חיובית ולקדם בברכה את ההתפתחויות רפואיות המופלאות הללו. אין קל ראש בצערם האיום ונורא של חשוכי בנים, המייחלים שנים ארוכות לפרי בטן. השאיפה והכמיהה הטבעית של כל אדם לפרי בטן היא מיסודות קיומו, והמחשבה על חיים עריריים היא קשה מנשוא, עד שחכמינו כינו את מי שאין לו בנים, שהוא דומה למת. לכן, כל פעילות המקדמת ומאפשרת לזוגות מאות גרי פיריון לממש את חלומם בדרך קלה ונוחה יותר, ובכלל רפואיים והמקצועיים המשוכללים ביותר – היא פעילות בעלת ערך של הצלת חיים כפולה: יצירת חיים חדשים של התינוק שנולד מחד גיסא, והענקת חיים מאושרים לזוג ההורים ולקרובים, מאידך גיסא. . כמו שאמר לנו ידידי הרב דוד פולד, מקדיש המון ממרצווונו ליצירת חיים חדשים אצל חשוכי בנים, ותמיכתו הנדיבה המאפשרת את הקמת בית מדרשנו, כאשר האדם נשאל בבואו לבית דין של מעלה "עסקת בפריה ורביה?" ניתן לראות שאלה זו בהיבט המצומצם של הקמת משפחתו האישית; אבל בהחלט ניתן לשמוע מה לשאלה גדולה יותר: האם טרחת, עסקת ועמלת לקידומו של הנושא של "פריה ורביה"?…

זה מבטיח על עצם העניין .

חשוב לציין כי טיפולי כרוכים בדרך כלל זה בפירוש. לצד המתח והלחץ, סוגי טיפולים הכרוכים בכאב, באי-נוחות או בטרחה רבה, וטיפולים נושאים בעלות כספית גבוהה [1] . גורמים אלו גורמים למצב בו אחד מבני הזוג, או שנ, אינם מבצעים את הדבר שלהם, והלן ננסה לאפשר מותר, למרות שההימנעות מהטיפולים תגרום לביטול המצוות "ה ורביה".

את הדיון נפתח ברקע כללי על מצווה זו. לאחר נבחין בין שני סוגי טיפולים, ולבסוף ננסה לברר האם יתכן שהדין שונה בין חובתו של הגבר, לחובתה של האשה.

מצוות "פרו ורבו"

באופן בסיסי, חובתו של האדם לפריה ורביה מוגבלת לבן ובת, לדעת בית הלל, או שני בנים, כדעת בית שמאי, וכמו ששנינו (יבמות סא, ב):

לא יבטל אדם מריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים – בית שמאי אומרים: שני זכרים; ובית הלל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר: “זכר ונקבה בראם”.

הגמרא שם מבארת את המחלוקת, עם שלדעת בית הלל יש לנו ללמוד מהאופן שבו ברא הקב”ה את עולמו, זכר ונקבה (בית שמאי סובבים שאין ללמוד משם, שכן במצב בריא העולם שכר גם שיוכלו להתרבות), ולדעת בית שמאי, יש לנו ללמוד. ממשה רבנו, שפרש מאשתו לאחר שהוליד ממנה שני בנים (גרשם ואליעזר).

להלכה נפסק כדעת בית הלל, וכלשון הרמב"ם (אישות טו, ד): "כמה בנים יהיו לאיש ותתקיים מצוה זו בידו? – זכר ונקבה, שנאמר (בראשית ה, ב): זכר ונקבה בראם”.

זאת – השתתפות חיובו מן התורה, אך חכמים הוסיפו וחייבו את האדם להוות בילודה, כאמור בגמרא (יבמות סב, א): “תַּנְיָא, רַבִּי יְוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, נָשָׂא אָדָם אִקְוָׁה בְּיַלְדּוּתוֹ, נְיָא. Heateue ucue keie inyeudoutou, yeahieode ucue kye leudoue, שֶׁנֶּaear (heme yau) “ate ate ate gea ue ue ue ue ue ue ue ue ue lea lea lea lea lea lea lea lea lea lea lea lea lea lea lea lea lea lea lea leate ali בנוסף, כפי שנראה בהמשך – ישנו חיוב כללי הנלמד מן הפסוק "לא תהו בראה לשבת יצרה", המחייב את יישובו של העולם על ידי ילודה, אפילו אם כבר קיים האדם את חובתו הבסיסית של פריה ורביה.

האם אשה חייבת בפריה ורביה

במשנה (יבמות סה, ב) מובאת מחלוקת תנא קמא ורבי יוחנן בן ברוקה אם האשה מצוה על פריה ורביה:

האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר: על שניהם הוא: "ויברך אותם אלקים ויאמר להם [אלקים] פרו ורבו".

להלכה, לקבוע ברמב”ם (ב) ושאר פוסקים (ראו שו”ע אבן העזר סימן א) שנשים פטורות ממצוות פרו ורבו. הגמרא מבארת את סיבת הפטור, על פי הפסוק “מלאו הארץ וכבשוה”. אין מה שהדרכה של אשה לכבוש, מבואר שפסוק זה אינו עוסק באשה, גם לגבי חיוב פריה ורביה היא פטורה [2] .

ידוע פירושו של ה”משך חכמה” (בראשית ט, ז), לכך שהנשים פטורות:

"לא רחוק הוא לאמר, הא שפטרה התורה נשים מפריה ורביה וחייבה רק אנשים, כי משפטי ה' רכיו דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ולא עמסה על הישראלי מה שאין מתן הגוף לקבל… וא"כ נשים שמסתכנות בעיבור ולידה, ומשום זה אמרו מיתה שכיחא. … לא גזרה התורה לצוות לפרות ולרבות על אשה… עוד יתכן לאמר בטעם שפטרה התורה נשים מפריה ורביה, משום דבאמת הלא הטביעה בטבע התשוקה, ובנקבה עוד יותר, כמו שאמרו טב למיתב טן דו וכו', ודי במה שהיא מוכרת בטבע, ועל כרחך דעיקר המצווה. היא כמו דתנן ביבמות, "לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים כו'", דאם נשא אשה ולא ילדה, מחוייב ליקח אשה שיש לה בנים. ומדרך התורה לבלי לגדור הטבע, וכיוצא בזה אמרו דרכיה דרכי נועם כמו שכתבתי. סו, לגזור על האשה כי תנשא לאיש ולא יוליד, תצא מאהוב נפשה, ותקח איש אחר – זה נגד הטבע לאהוב השנוא ולשנוא האהוב. ורק האיש יכול לישא עוד אחרת, עליו הטילה התורה מצוה.

למרות זאת, במשנה בגיטין (ד, ה) מבואר, כי גם מי שפטור ממצוות פרו ורבו, מחויב בדבר מדין "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח), כלומר – על האדם לדאוג ליישובו של העולם, גם אם למשל כבר. פרה ורבה. ולכך מי שהוא חצי עבד בן חורין, שאינו יכול במצבו לישא אף אשה, ונחשב אנוס על "פרו ורבו", מחויב רבו לשחררו כדי להתירו להינשא ולקיים את המצות "לשבת יצרה". כך מפרשים התוספות (בגיטין מא, ב ד”ה לא תהו). ומתוך דבריהם מבואר גם אשה מחויבת במצוה זו, כפי שכתבו המגן אברהם (סי' קנט, ט) והבית שמואל (סי' א סק"ב), שמדברי התוספות מבואר שיש חיוב "לשבת יצרה" לאשה. אבל הערוך השולחן (שם) חולק עליהם בביאור דברי התוספות, וכן הוכיח מדברי הרמב”ם (הלכות איסורי ביאה כא, כו), שאין לה חיוב זה, וכך הוכיח רבי עקיבא איגר (באה”ע סי’ א) מדברי הר”ן בשו. ”ת (סימן לב). [3]

למרות שהיא פוטרת מפריה ורביה, האשה מחויבת לבעלה יתרונות חיוביים שביניהם, להתרצות לו לקיום יחסי אישות, וללדת לו ילדים. יש מקום רב לדון מהו החיוב שלה. יתכן, מצד אחד, כי חיובה נובע כתוצאה שרק הדרכה יכול הבעל לממש את חובתו לפריה ורביה. וכעין מה שכתב הר"ן, בתשובותיו (בשם "הרב רבי דן"): "דאף על גב דקיימא לן, דאתתא לא מיפקדא [שאשה אינה מצווה] אפרייה ורביה, אומר אני דאפילו הכי אית לה מצוה, אף על גב דאינה מצווה ועושה" (שו”ת הר”ן סימן לב), מפני שתפקידה לסייע לבעל בקיום מצוותו. לפי זה, שיעבודה של האשה תהיה תלויה בשיעור החיוב של הבעל. מצד שני, ניתן לומר כי האשה מחויבת לחובת חובות האישות שבין בעל לאשתו, המחייבת אותה למגוון רחב של דברים שנחשבים כתפקידי האשה, בעוד הוא מחוייב גם כן בדברים אחרים שנחשבים חובה של האיש. מקום זאת האשה מחויבת להעמיד לבעלה צאצאים. לפי זה, אין הכרח ששיעבודה תלוי דווקא בשאלה האם הבעל מחויב עכשיו להביא ילדים לעולם או לא.

הבדל מעניין בין שני נימוקים אלו, יכול להתקיים באם נראה שבמקרה שהאיש יכול לשאת אשה נוספת, שיעבודה של האשה הראשונה פוקע. בהנחה שיוד השיעבוד הוא יכול להעלות את חובתו, אפשר לומר כי אם הוא לעשות זאת באפיקים אחרים – אין עליה חובה, אך בהנחה שהחיוב שלה נובע ממחויבות כאשה לבעלה – בהנחה אין הבדל אם בידו להביא ילדים על ידי אשה אחרת, או לא.

ובאמת בתשובת החתם סופר (אבן העזר סימן כ) אנו מוצאים, כי לדעתו אשה שקיימה מצד עצמה את המצוות "שבת", כמו למשל לידת ילד אחד, ומעוניינת עצמה מהריונות נוספות, רשאית לעקר את רק בהנחה שבעלה יכולה לשאת אשה נוספת (כמו כן. בימי התלמוד לפני תקנת רבינו גרשום), או שהיא מתרצה לגט. אבל ככל שהבעל איננו יכול לשאת אשה אחרת, אם אין רצונה בגט – היא איננה יכולה לעקר את עצמה ללא רשותו.

מדבר יו עולה על האשה לבה, כי שיעבודה של ילדים תלויה בשאלה אם יש עליו חובה או לא. לכן, בהנחה שאין חובה עקרונית לביצוע טיפולי פוריות – יכולה האשה לסרב טיפולים אלה. אילו היה יסוד החובה נובע מההתחייבות זוגית בין בני הזוג, יכול להיות שבמצב מציאותי בו טיפולי פוריות לא דבר חריג (בקרב זוגות מתקשים לפרות), אלא הליך נורמלי בעולם, יש לדון בהחלט כי לפני שבני זוגיות, בני הזוג מקבלים על עצמם בכלל חייבים שלהם. לאפשר הולדת ילדים – גם את הפריון בצורה של טיפולי פוריות, במקרה בו לא יצליחו להצליח בדרך כל הארץ.

 

פריה ורביה באמצעות טיפולי פוריות

ישנן דעות בפוסקים כי באמצעות הפריות לא ישים זוגיות מצות פריה ורביה. לשיטות אלו מובן מאליו שאין חובה לבצע פעולות כאלה. אבל הפוסקים כתבו שבוודאי יודעים מקיימים בזה מצות פריה ורביה. עיין הערה למקורות בפוסקים. [4] לשיטתם, אנו מבררים אם יש חיוב בדבר.

המקור ההלכתי הידוע הקיים בנושא מגדולי הפוסקים, הוא ספציפיותו הקצרה של מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל (נשמת אברהם ח"ה עמ' קיג): "אין שום חיוב לזוג חשוך טיפול בילדים לעבור ב-IVF כדי לקיים מצוות פרו ורבו".

הגרש”ז אינו מנמק את דבריו, והיה אפשר שכוונתו היא כגבול החובה לטרוח עבור קיום מצות עשה, כמו שהאדם אינו מחויב להוציא יותר מחמישית ממונו עבור קיום מצות עשה (עיין רמ”א אורח חיים סימן תרנו, ושם במשנה ברורה), אך סביר יותר. סביר להניח כי היא מתכוונת, בעיקר החיוב של פריה ורביה איננו כולל סוג כזה של פעולות, אלא השתדלות סבירה דרך כל הארץ. יש שהדגימו הסבר זה באמצעות הדין שמצוות פריה ורביה כפופה לגדרי החיוב של מצוות עונה, כלומר אדם שעונתה נקבע לפעמיים או פעמיים בשבוע אינו מחויב לקיים עם אשתו יחסי אישות יותר מכך כדי לקיים פריה ורביה, וכבר תמהו כמה אחרונים למה לא. התשובה הסבירה לכך היא, שעיקרה, מצוות פרו ורבו קיימות כמצווה להשתדל לפרות ולרבות. הרי אין וודאות שבני הזוג יצליחו לפרות בהתאם ליחסי האישות. מאחר שהשתדלה כי החובה היא על דלות סבירה ונורמלית כל זוג לפי עניינו, ולא מעבר לכך. בדומה, סבור הגרש”ז אוירבך,

אם כנים הדברים, כנראה כי לא יהיה הבדל להלכה מצד השכיחות והזמינות של טיפולים כאלה. גם במצב הנתון כיום שבו הרוב המוחלט של הצמדים שיש להם קשיי פוריות מטפלים בפוריות, זה עדיין לא טבעי. אך על בסיס הנחה זו ניתן בהחלט לדון כי בשונה מטיפול IVF בו עסק הגרש”ז, שבו כל ההפריה נעשית באופן לא טבעי, הרי שבטיפולים כדוגמת תרופות להסדרת ווסת, שדומות באופיין רפואי אחר, ותכליתן לאפשר בסוף דבר פריון בדרך הטבע, מקום לחייב את בני הזוג לפנות לטיפולים אלה לקיים מצוות פריה ורביה. דומה למה שכתב החלקת יואב (סימן א), כאשר האדם יכול לפנות לטיפול רפואי שיחזיר לו יכולת לקיים מצווה במידת מה – זו חובתו, והוא איננו נפטר ממנה כאנוס.

[1] בהקשר לשאלות הכספיות, אלו לא יעמדו במוקד הדיון. בדרך כלל החובה להוציא על מצות עשה היא עד חומש (רמ”א או”ח תרנו ועיין שם במשנ”ב), אבל כ’ האבני נזר (אה”ע סי’ א, ח) ששונה פרו ורבו שהרי כמבואר בשו”ע אה” ע קנד, י מעיקר הדין מגרש אשתו אם לא הביאה לו בנים ובודאי לתת ממונו קל יותר ועל כרחך שחייב, והטעם שבשונה משאר מצוות עשה אם לא יוציא כל ממונו יבטל לגמרי המצווה. וכ”כ פסקי תשובה סי’ קכג, אבל בפתחי תשובה (אה”ע קנד, כז) כ’ שאין חובה יותר מחומש.

[2] בגמרא ביבמות סה ע”ב נאמר עוד שאף שאישה אינה מצווה על פרייה ורבייה, בכל אופן היא זכאית לתבוע מבעלה שיולידו ילדים, שיתמכו בה וידאגו לה לעת זקנה. עוד עולה מן הסוגיה שם שכיוון שאישה אינה חייבת בפרייה וברבייה, אין איסורקר אישה על ידי שתיית "כוס של עקרין" (עיקור כימי). כך נפסק להלכה (שולחן ערוך אבן העזר ה', יב. ועיין בבית שמואל שם ס”ק יד, שההיתר דווקא על ידי עיקור כימי, אך לכתחילה אסור לעקר אישה בפעולה כירורגית).

[3] ועיין עוד במנחת אשר קידושין סימן מה.

 

[4] עיין דברי מלכיאל ח"ד סי' קז שכתב שהמצוה מתקיימת רק בביאה כדרכה ע"ש היטב ובמסקנתו, ועיין הר צבי אה"ע סי' ד כ' שבכל מקרה מקיימים ומקיימים גם בהפריות, ובמנ"ח מצוה א כתב גם בנתעברה. באמבטי (כלומר שהבעל הטיל זרעו לאמבט ואחר כך, בעת רחצת האשה, נקלט הזרע ברחמה) מקיים הבעל פרו ורבו, והחלקת מחוקק (סי' א על סעיף ז) מסתפק בזה, והבית שמואל הביא ראיה שמקיים, ובעמק הלכה סי' סח כ'שבזרקת. הזרע המופרה לרחמה בודאי מקיימים, שזה נחשב מעשה. למעשה עיין מנחת יצחק ח"א סי' נ, יביע אומר ח"ב אה"ע סי' א, ציץ אליעזר ח"ג סי' כב, וסיכום השיטות באנצי' הלכתית רפואית ערכי הזרעה מלאכותית ו-פוריות.