האם מברכים על מאכל איסור במצב של פיקוח נפש?
יהודי שמצבו מוגדר הלכתית כ”חולה שיש בו סכנה”, להיות נצרך לאכול מאכלות אסורות. מובן, שבמצב כזה, ככל שאכן אין כל אפשרות אחרת והדבר מוגדר כפיקוח נפשו, מותר לו לאכול מאכלים אלה, משום שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה. אבל עדיין ישנן שאלות מעניינות בנושא – האם בכל זאת יש עליו תביעה או טענה, והאם הוא מברך על מזונו או לא.
בסוגיא זו עסק רבינו בעל המנחת אשר בספרו מנחת אשר על התורה (בראשית סימן ט'). נביא חלק מדבריו ועיסוק בהיבטים נוספים בס”ד.
בפרשת השבוע, בראשית, אנו לומדים את החטאו של אדם הראשון. אדם לא התפתה מן הנחש, ורק כאשר חוה אשתו הגישה לו מפירות עץ הדעת הוא אכל מהם, וכך גם השיב לשאלת הקב”ה מדוע אוכל מן העץ, כי האישה אשר נתן עמו היא פיתתה אותו לאכול ממנו. בעוד שחווה נענשה על מעשיה, אדם נענש בצורה יעילה יותר – האדמה התקללה בעבורו, והוא נאלץ מאותו הזמן לעבוד בזיעת אפיו חוץ מזה להוציא לחם מן הארץ. מה הייתה הטענה על אדם הראשון? על כך נחלקו רבותינו במדרש: " ותקח מפריו ותאכל. א”ר איבי סחטה ענבים ונתנה לו, ר’ שמלאי אמר בישוב הדעת באת עליו. אמרה מה אתה סבור שאני מתה וחוה אחרת נבראת לך, אין כל חדש תחת השמש ” (בראשית רבה י”ט ה').
כלומר: לדעת רב איבי, חוה באה לפניו בתמימות והגישה לו כוס יין, והוא לא תהה על מקור המשקה ושתה אותו. לעומת זאת, לדעת רב שמלאי חווה אכן פיתתה את אדם ושכנעה אותו שלא ייגרם נזק אם עבר על דברי הקב”ה ויאכלו מן העץ הדעת. לדעת רב איבי צריך להבין מהי הטענה על אדם, האם היה צריך לבדוק אחרי אשתו? ואכן בפירוש היפה תואר על המדרש מבאר שאכן צריך לומר שזו הייתה הטענה: "ומה שנענש על זה הטעם, כי אדם מועד לעולם והיה לו לבדוק אחרי מעשי אשתו, וזה שאמר הכתוב 'כי שמעת לקול אשתך' בלי לדרוש ולחקור אחריה".
לפי זה, גשר אדם היה כעין שוגג, שלמרות של רב איבי לא ידע הראשון בפרי עץ הדעתסור באכילה, מכל מקום היה מוטל עליו את מקור המשקה, ועל כך בא אליו הקב”ה בטענה, שאם היה בודק, לא היה נכשל. .
אך עצם הנחה זו צריכה עיון – האם מוטל על אדם לבדוק שאשתו הכשרה אינה מאכילה אותו מאכלות אסורות? יתר על כן ניתן למצוא בדבריו של בעל אור החיים הקדוש, שהוא בביאור עניין זה בשתי דרכים:
"ונראה שכונת האדם היא, שלא ידעה דבר כי אם האשה הביאה לפניו המזומן ואכל, ואינו חייב לשאול על המוגש לפניו דבר זה מנין, כי הלא כל הארץ לפניו היא מלאה מעדנים אשר נטע ה'. ודקדק לומר 'אשר נתתה עמדי' שלא לבוא לחפש ולדקדק אחריה לדעת את המובא לפניו כיון אשה הלז נתנה שה' עמו לעזר ולהועיל, ואין רע יורד מהשמים, ואין לבקש אחריה כי מן הסתם מעשיה נאים. ותמצא שאמרו ז"ל (קידושין ע"ו ע"א) 'אין בודקין מן המזבח ולמעלה' וכו' ע"כ, הרי דכל שהוחזק במקום קדוש חזקת כשרות שלמה עליו, ומכל שכן אשה גדולה כזו אשר ברא לו ה' לעזר אינו צריך. אחריה מה נותנת לפניו… ומעתה אין ביד אדם עוון אלא שוגג. ואפשר שדין אונס יש לו כי לא היה לו מקום לומר, היה לך לתת לב לבל תחטא. ולא חשד באשה שתאכילהו דבר אסור כיון שנתנה לו מקל עליון. ולזה תמצא שלא קלל ה' לאדם אלא להאדמה”.
לפי המהלך הראשון, אכן לא היה אדם הראשון לחקור אחרי מעשיה של אשתו, אלא מותר היה לו לכתחילה לסמוך עליה ולאכול ממה שמניחה לפניו, מאחר שבוודאי הייתה חוה יציר כפיו של הקב”ה מוחזקת בכשרות שלמה, ומכל מקום מה שאכל בלי בדיקה מגדיר אותו. כשוגגון נענש.
לפי המהלך השני, על פי הנחה זו שלא היה לאדם הראשון חובה אחרי מעשי אשתו, הוא מוגדר כאונס ולא רק כשוג, משום שאם הוא פעל לחלוטין כהלכה – אין שום שגגה במעשיו. ואכן, לפי מהלך זה – מבאר האור החיים הקדושכן לא נענש אדם הראשון בלבד, אלא רק התקללה האדמה כך שיצריך לעמול לבקש ממנו, אבל מכל מקום הוא עצמו לא נענש, וטעם זה – שהוא נחשב אנוס על מעשיו.
פשרה ממוצעת זו בעניין עונשים מלמדת מאכלים שלנו על מעמדה של האנוס באכילת איסור, אם היה בידו לפעול בזהירות קפדנית יותר ולהימנע מהאיסור, שאף סוף דבר הוא מוגדר כאנוס, מקום מכל קפידא על כך.
מאיידך גיסא, יכול שאין לדמות בין כל אדם הראשון, הגדול בענקים, שאין לנו כל השגה בגדול ובעומק מעשיו, והרי הקב”ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. אין כן אצל כל אדם שהימנעות מזהירות גדולה מתוך מצב של אונס לא תיחשב לו לווין.
הבחנה זו בין מצב של אונס מצב של שוגגסט ביסוד ההלכה של חובת הבאת קרבן חטאת. רק השוגג, למשל מי ששכח שהיום שבת וחילל, או ששכח שפעולה אסורה בשבת וחילל אותה, חייבת להביא חטאת, מי היא שמוגדרת כאנוס, פטור מלהביא קרבן חטאת. ביסוד החילוק בין – חובתו של האדם לטרוח ולברר לפני כל פעולה או אכילה שאכן הדבר מותר, וכפי שמבאר הרמב”ן בספרו שער הגמול (פרק א):
"ומה חטאו, שלא נזהר בעצמו, ולא היה ירא וחרד על דברי המקום ב"ה שלא יאכל ולא יעשה דבר עד שיבדוק יפה יפה ויתגלה לו הדבר שהוא מותר וראוי לו לפי גזירותיו של הקב"ה. ועל הדרך הזו הוא טעם חטא השגגה בכל התורה כולה. ועוד, שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה, דכתיב ונטמתם בם. לפיכך נקרא השוגג חוטא. אף על פי כן הוא ראוי להיענש על שגגתו בגיהנם ובאר שחת, אלא שהוא צריך מירוק מאות עוון ולהתקדש ולהיותר ממנו כדי שיהא ראוי למעלה ההוגנת למעשיו הטובים בעולם הבא. לפיכך חס הקב”ה על עמו ועל חסידיו ונתן להם הקרבנות להתכפר בהם השגגות”.
לפי זה, מבאר רבינו הרב וייס שליט”א, סביר לומר שאכן לגבי אדם הראשון טען יתירה למה לא בדק ולא בחן היטב את מקור המאכלים שמגיעים לו, אף על פי שהוא היה נחשב כאנוס, מכל מקום היה עליו לומר. זה גם מעשיו גררו עונשים מסויים, יותר מאשר אצל כל אדם.
עוד מביא רבינו תשובה מרתקת של החתם סופר (או”ח סימן ר”ב). הוא נשאל לגבי אדם שהוא אסור בבית האסורים בידי נכרים, ומכריחים אותו לאכול מאכלים אסורים, ומחמת חולשתו נהנה לפעמים מהאיסורים, ואחרי שתחרר מבית האסורים בא לשאול מה הוא תשובתו, כי קשה עליו לשבת בתענית וגם עני שקשה לתת פדיון נפש. החתם סופר מביא מדברי הפוסקים לגבי מי שיצא להציל נפשות בשבת, שכתב השלטי הגיבורים שאין צריך תשובה (עיין מג”א סימן שלד, לב). ומשמע שאם ירצה לקבל עליו תשובה רשאית, ומבאר החתם סופר, שזה כדעת הסוברים (עיין יו"ד סימן קנז) שמי שרוצה להחמיר למסור נפשו על מצוות שהדין לגביהם הוא יעבור ואל יהרג רשאי, הוא הדין שרשאי לקבל על עצמו תשובה על איסור שנעשה לצרכי פיקוח. נפש; אבל לדעת הסוברים (שם) שהדבר אסור, גם כאן יש לשלול לעשות תשובה על מעשים שנעשו לצורך הצלת נפשות. זאת לגבי למקרה שהדבר היה באונס לפיקוח נפש, אך מאיר החתם סופר שבאיסורי אכילה ועריות תחילת באונס וסופן ברצון, שהרי נהנה מהן, שיש לו חובה בעיקר לקבל על עצמו תשובה. ומבאר החתם סופר, שזאת למרות שאף שבגמרא בכתובות (נא, ב) מצינו מחלוקת לגבי אשת איש שנבעלה באופן תחילת הענין היה באונס ברצון, האם היא אסורה לבעלה או לא, מכל מקום ברור שאין עליה שום עונש חיוב, עדיין יכול שלכל הדעות מכל מקום. תשובה היא צריכה.
לגבי נדון שאלתו מכריע החתם סופר:
"ומכל מקום לא נראה לי להעמיס עליו תענית וצדקה אם עני הוא, אלא להודיע ענין חטאו ושיתחרט, וה' היודע ובוהן לבו יודע אם באמת מתחרט ומתודה ומבקש רחמים, כי אל רחום ה' והוא רחום יכפר עון".
עכשיו נדון לעניין הברכה על מאכלים אסורות למי שכרח לאכלם משום פיקוח נפש. בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קצו, א) נפסק:
"אכל דבר איסור, אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחילה ולא בסוף".
תחילת הלכה זו היא במשנה בברכות (מה, א) לענין מי שאכל טבל שאין מזמנים עליו. הגמרא (שם מז, ב) מבת שהוא הדין לטבל מדרבנן (כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב). הם נחלקו, האם רק לענין זימון אמרו כן, או לגבי ברכות. כך נחלקו הרמב”ם והראב”ד (הלכות ברכות פרק א הלכה יט). הרמב”ם כתב:
"כל האוכל דבר איסור בין בזדון בשגגה אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף…". על כך משיג הרב”ד:
"טעה בזה טעות גדולה, שלא אמרו שאין מברכין, אלא שאין מזמנין עליהם, לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר האסור, והוא כעין אכילת פירות שאין להן קבע לזימון, אבל ברכה תחילה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו".
הרא”ש (ברכות פרק ז אות ב) מדייק כשיטת הראב”ד ממה שאמרו בסנהדרין ו, ב, שהגוזל חיטים והפריש מהן חלה אין זה מברך אלא מנאץ, ומדקדק הרא”ש שאכן עליו לברך, אלא שברכתו היא ניאוץ.
הבית יוסף מאיר על דברי הרא”ש, שבירושלמי במסכת חלה מבואר בפירוש שמצה גזולה אסור לברך עליה. וגם על עצם ראייתו של הרא”ש, מביא הבית יוסף גירסא אחרת שבה נאמר “כיצד מברך?! אין זה מברך אלא מנאץ!" ומזה משמע, שאכן אסור לו לברך. (ושגם לפי גרסת הרא”ש אין הכרח כדקדוקו). עוד הוא מביא שכדברי הרמב”ם מבואר גם בתוספתא (דמאי ב, יד), וכן בדברי כמה ראשונים. שו פוסק השו”ע כדעת הרמב”ם, שעל מאכל איסור אין מברכים כלל.
מה הדין במי שאכל מאכל איסור במצב סכנה? על כך פוסק השו”ע בקצרה בסעיף ב', שעליו לברך. בבית יוסף מביא שדעת רבינו ירוחם בשם הרמ”ה שאינו מברך, אבל דעת הבית יוסף היא שהרמב”ם מודה להראב”ד במקרה זה שעליו לברך. הוא מבאר את דבריו יותר בסימן ר”ד, שם הוא מוכיח מדברי הרא”ש שחולה שאכל ביום הכיפורים מברך על המזון, וכן כתב הגהות מיימוניות (קושטא ברכות פ”א).
אמנם מדברי הרא”ש אין ראיה, שהרי הוא סבור שעל אכילת איסור מברכים, כדעת הראב”ד הכללית, אך הבית יוסף מציין גם לדעת הרמב”ם נראה שמודה שצריך לברך כיון שאוכל את אכילת האיסור לרפאות חולי.
בביאור טעמו של הבית יוסף נראה, שבמקרה זו יודע הרמב”ם לטעמו של הראב”ד שתמה למה לא יברך על אכילת איסור הרי נהנה, ובעוד שהרמב”ם סובר שבכל אכילת איסור אין מה לברך על הנאה אסורה, כאן שהדבר היה לפיקוח נפש, ובעצם. היה מותר באכילה, הוי אומר לו ההנאה של ריפוי החולי על ידי המאכל, ועל כך הוא חייב לברך.
לפי זה, שבוו אנחדש לחלוק בדעת הבית יוסף, שבמקרה אדם לאכול דבר איסור, הוא לא יברך, שהרי אף שמטעם פיקוח נפש הותר לו לאכול דבר זה, מכל מקום לא היה רחוק על ההנאה, אלא הוא כעין דברי החתם סופר – תחילתו באונס. וסופו ברצון, שעצם ההנאה היא אסורה – אין לו לברך עליה. מה שאין כן במקרה של הבית יוסף העוסק באכילה לצורך רפואה, ויש לו הנאה מותרת מאכילה זו – רפואתו, על כך מודה הרמב”ם להראב”ד שחייב לברך.
עצם חילוק זה כבר מצאנוהו במגן אברהם (סימן ר”ד ס”ק כ, כא), ללא טעם, וייתכן שזה טעמו. ועיין עוד בחתם סופר הנ”ל שביאר הטעם, שמי שאוכל בע”כ ודאי אינו מברך, אבל מי שאוכל לפקח נפשו צריך להודות שבעתיים להקב”ה שזימן לו מאכל לפקח נפשו.
