האם כל הדם היוצא מהרחם נחשב דם נידות?

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/123.jpg

הרב יוסי שפרונג

אחת הדרכים הנפוצות בימינו למניעת היריון (בעיקר לתקופה ממושכת), היא הכנסה של התקן תוך רחמי (IUD). יש כמה סוגים שונים של התקנים, כאשר הכי חשוב הם מחולקים להתקנים הורמונים ולא הורמונים. רוב ההתקנים הלא הורמונליים הם מעורבים מנחושת, ובעלי שיניים בדופני הרחם או ברירית הרחם (לפרט gynefix), בעוד ההתקנים ההורמונליים (להלן "מירנה") רק נשענים על דופני הרחם אבל הם ננעצים בו.

בהתקן הנחושת, התגובה משמעת ברירית הרחם מונעת השתרשות של תאי העובר ברחם. בהתקן הורמונלי, משתחררת כמות קטנה וקבועה של הורמונים, שמונעים מרירית הרחם להתעבות וכך למעשה נמנעת ההשתרשות.

על ההחדרה המאפשר יישור של צוואר הרחם באמצעות “טנקולום”. הרחם נמדד באמצעות זודה המוחדרת אל הרחם. לאחר מצא מוחדר ההתקן.

להלן נדון דימום של דימום כמו מהתקנת התקן תוך רחמי ובהשלכה ההלכתית של דימום זה האם האישה נטמאת עם או לא.

ההלכה במקרה זה תלויה בשתי שאלות מרכזיות. ראשית, או אחר ונמצא דם בזמן ההתקנה, מה מעמדה של זה. האם זה עצם הפרוצדורה שבוצעה גורמת לטמא או לא.

נתחיל במקרה שבו נמצא דם. ישנה מחלוקת גדולה בפוסקים בהלכות נדה, האם דם שיצא מהרחם כמו של פצע או חולי ברחם מטמא את האשה. שורשה של המחלוקת בשאלה האם דווקא דם הווסת החודשי היוצא כדרכו הוא שטימאה אותו התורה, או כל דם שיוצא מן הרחם, ללא קשר למקורו וסיבתו, מטמא. בשאלה זו נחלקו השב יעקב (סימן לז) והחזון איש (יורה דעה סימן פא), המטהרים דם זה, והחכם צבי (סימן מו) והחתם סופר (סימן קנד), שהחמירו בזה. שאלה זו נתונה במחלוקת גם בקרב הפוסקים בימינו, אך גם המתירים לגביה נחלקו במקרה שאין כל חולי או פצע ברירית הרחם, אלא שעל ידי חדרה מכשיר רפואי ניקבה רירית הרחם והוציאה את הדם הרגיל. הגרש”ז אויערבאך (שולחן שלמה ערכי רפואה חלק ג עמוד כה), והגר”ע יוסף (טהרת הבית חלק א עמוד רנג) הקילו בשאלה זו, כולל שיש לתלות שאין כאן הוצאה של דם הנידות עצמו, אלא רק שלב של דופן רירית הרחם – כך שהדם הוא למעשה דם רגיל ולא דם נידות. [1]

לעומת זאת ישנו מכתב נדיר מאת החזון איש, שכאמור היקל בפצע ברחם, המחמיר בשאלה זו. החזון איש שלח מכתב שאלה לרופא בשם ד”ר טויב, ובו שאל לדעת מהו מקור הדם היוצא בבדיקה תוך רחמית (בדיקת אויר). בכתב שני ששלח לו הוא מבהיר טוב יותר את שאלתו, ומבאר שישנם שלשה סוגי דמים מהרחם על פי ההלכה. 1. דם הוסת. 2. דם שיוצא שלא בזמן הוסת על ידי "אונס או דחיקה או הכאה ברחם הנזילות הדם, וכעין דם הנוזל מחמת לידה או הפלה". גם דם זה טמא. 3. דם שיוצא “מחמת שרט בעור הרחם”, בדומה לכל פצע בגוף. החזון איש ביקש הבהרה מה מקור הדם בבדיקה תוך רחמית. ד”ר טאוב השיב: “הדם שבא מחמת פעולות בזמן העברת האויר דרך חצוצרות הרחם צריך להימנות על הסוג השלישי, היינו כדם שבא מתוך פגיעה או חבלה בשאר חלקי הגוף… הדם שבא בפעולה שאנו נותנים עליה, נגרם ע”י סבה מיכנית מלאכותית גרידא. שבאה מן החוץ ואין כאן ענין מיוחד של טבע הרחם”.

על בסיס מידע זה פסק החזון איש קשר במקרה שהדם נובע רק משריטה בדופן רירית הרחם, אבל אם ייצרו עורקי רירית הרחם ויצא מהם דם היא אסורה, בגלל שסוג הדם היוצא הוא דם נדות גמור. [2]

מה בין פצע וחולי בעורקי רירית הרחם, שהחזון איש כתב שהדם היוצא מהם אינו מטמא, ופציעה בעקבות בדיקה רפואית שבמקרה שתנקוב את הרירית ויצא דם היא טמאה? צריך לומר, שלדעת החזון איש עיקר הדין תלוי בשאלה האם דם הנידות יצא כדרכו או לא. גם כאשר אנו מכירים בדם הוסת, לא תמיד הוא אוסר, אלא אם כן הוא יצא כדרכו (וכך עולה מתוך עצם דבריו). לכן, סובר החזון איש שבמקרה של מחלה או פציעה שהתפתח ברירית הרחם, יש כאן שינוי בדרך שבה אמור לצאת דם הנידות, והתורה לא אסרה על יציאת דם הוסת באופן זה. לעומת זאת, כאשר מדובר על פציעה יזומה על טיפול רפואי, ולא חל שינוי בעצמות של רירית הרחם, אין כאן שינוי מהדרך והטבע של יציאת הדם גם באופן זה האישה נטמאת במקרה של דימום.

רוב מורי ההוראה בימינו נוטים להחמיר בדימום כמו בדיקה רפואית, וכן בהתקנה של התקן תוך רחמי, אלא שיש לחלק בין שני סוגי ההתקנים, כאמור לעיל. ההתקנים הלא-הורמוניים, שבדרך כלל שילוב נחושת ויש להם שיניים שננעצות ברירית הרחם, יש לחשוש בהם שהדם שיצא הוא דם נידות ולא רק פעולה של דופן הרירית. לעומת זאת בהתקן הורמונלי שאינו ננעץ ברירית הרחם, יש שהקלו לתלות שהדם איננו דם נידות, ובפרט שיש אפשרות לתלות המגיעות מפציעה בצוואר הרחם (שאינה נחשבת כגוף הרחם מבחינה זו), לאחר שבכדי להתקין אותם יש צורך בשימוש במכשיר המיישר את צוואר הרחם, ויתכן שפוט את צוואר הרחם. צוואר הרחם ומשם הגיע הדם. ויש שהחמירו גם בהתקנים אלו מחשש שהחדרת ההתקן פציעה את רירית הרחם ויצא ממנה דם נידות.

זאת במקרה שהאישה ראתה דם בזמן ההתקן או לאחר ההתקנה. עכשיו נדון במקרה שלא נראה דם. השאלה היא האם יש סיבה לחשוש שיצא דם למרות שלא ראינו אותו. בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קפח) מצינו כלל גדול בהלכות נדה, "אין פתיחת הקבר (=הרחם) בלא דם". לפי כללי זה, בכל פעם שהרחם נפתח בשיעור מסויים, בהכרח נבע ממנו דם נידות, אם לא ראתה דם – היא טמאה מן התורה.

ישנה מחלוקת מסועפת בין הפוסקים, האם דין זה נאמר רק בהתעוררות טבעית של הרחם להיפתח, כאשר הדוגמא הקלאסית היא פתיחת הרחם לקראת לידה, כאשר אנו מנחים שאותה ההתעוררות להיפתחות הרחם היא זו מעוררת גם יציאה של דם, או גם באופן של פתיחה מלאכותית של הרחם, כמו בבדיקת רופא, עלינו להניח שיצא דם. לפי גישה זו, אנו מנחים שישנו תמיד דם נידות המוכן לצאת, אלא שסגירת הרחם מעכבת אותו (עד שהוא מגיע לשיא בזמן הוסת), ומשום כך כשהרחם נפתח מסיבה כלשהי יש לחשוש ליציאה של מעט דם נידות. [3] מחלוקת זו נמשכת עד ימינו, כאשר ההולכים לאורו של הגר”ע יוסף (טהרת הבית סימן יא סעיף ז) מקילים ועם, ואינם מטמאים את האישה לאחר כל בדיקה רפואית אלא אם כן ראתה דם, וכן דעת פוסקים נוספים, ולעומת זאת ההולכים. לאורו של הרב ווזנר (שבט הלוי חלק ו סימן קכט), והרב אלישיב (משמרת הטהרה פרק א סעיף יג) ועוד פוסקים, מחמירים בשאלה זו.

אך לכל הדעות, לא כל פתיחה נחשבת “פתיחת הקבר”. לכל הדעות פתיחה עד 3 מ"מ אינה נחשבת לפתיחה (נשמת אברהם יורה דעה סימן קצד). מהו השיעור נחשב פתיחה? המחמירים נוקטים שלשה מ”מ ואילך נחשבת פתיחה (שיעורי שבט הלוי סימן קפח סעיף ג', משמרת הטהרה שם בשם הרב אלישיב). אחרים מקילים עד שיעור כ-15 מ"מ ועד 19 מ"מ (עיין אגרות משה יורה דעה חלק א סימן פט; לבושי עוז סימן קפח סעיף ג; בדי השלחן סימן קפח ס"ק לא והערה נה).

משום כך, בכל ההתקנים, אפילו אלה שבקוטר הפחות מ-3 מ"מ (בעיקר התקני הנחושת), אין אפשרות אפשרות לשיטת הסוברים שמעבר ל-3 מ"מ נחשבת פתיחת הקבר, ומשום מכשיר שמחדירים לרחם ומוליך את ההתקן למקומו רחב בעצמו משיעור זה. . אך לורה שיטות יותר תהיה טה כל עוד לא ראתה דם, לאחר שמכשירים אלו אינם עוברים את רף ה-19 מ”מ.

[נציין כי בהוראה למעשה צריך מורי הוראה שמחמירים, אפילו במקרה שלא יצא דם, מתוך חשש שברוב המקרים יצא דם מחמת פציעת רירית הרחם, אף שלא נראה בפועל בפועל].

 

 

[1] הגרש”ז מציין שבמקרה שהטיפול הרפואי נעשה בסמוך לוסתה, יש להחמיר ולטמא מחשש שהבדיקה גרמה לוסת לצאת מוקדם.

[2] אם כי עיין בשולחן שלמה שם שמביא מכתב נוסף, לקרוב משפחתו של החזון איש, שכתב שקשה לסמוך על הרופאים בזה ויש להחמיר.

[3] ישנה בנושא זה ספרות רחבה מאד בפוסקים. נציין רק את החזון איש (יורה דעה סימן פג, ב) כדוגמא מתירים, ואת הנודע ביהודה (יורה דעה סימן קכ) כדוגמא לאוסרים.

המדור בבניה ויעלה בקרוב…