האם יש סכנה באכילת דגים בחלב?

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/123.jpg

הרב יוסי שפרונג

במאמר המת בימי חול המועד אנו נוהגים מפעם לפעם לסקור פולמוס הלכתי מעניין העוסק בתחומים רפואיים. גם הפעם לא נחרוג ממנהג זה ונעסוק בהלכה סוערת ומרתקת, שלמרבה הפלא, למרות ההשלכה ההלכתית הרחבה שלה, הויכוח אינו על גבולות הלכה זו, אלא כלל לא ברור האם היא בכלל קיימת!

היא שאלת אכילת דגים בחלב – האם ישנה סכנה בריאותית חמורה באכילתם יחד, כך שיש לאסור זאת?

המשנה בתחילת פרק שמיני בחולין (קג, ב) אומרת:

"כל הבשר אסור לבשל בחלב – חוץ מבשר דגים וחגבים. ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן – חוץ מבשר דגים וחגבים”.

כידוע, בבשר וחלב ישנו מלבד איסור האכילה יחד, גם איסור להעלותם יחד על שולחן אחד. במשנה מבואר היטב שאין איסור לבשל דג בחלב. האם מותר לאכלם יחד? אם היה מותר, היה למשנה לומר שהדבר מותר, ולא להסתפק בהיתר להעלותם על השולחן יחד, שהרי זה איסור יותר קל.

אמנם, מבאר הר”ן שהדבר לא אפשרי, משום שאמנם נקטה לשון על בישול דג בחלב, בהכרח זה כולל גם על אכילתם יחד, שהרי את כל העיקר של איסור אכילת בשר וחלב הוציא המה התורה בלשון בישול.

ואכן – כך מסכימים גם שאר הראשונים, הרמב”ן, הרשב”א והריטב”א ועוד. כך גם פוסק הרמב”ם (הלכות מאכלים אסורות פרק ט הלכה ה): “דגים וחגבים מותר לאכלן בחלב”.

אבל יש לשים לב זה איננה הנחה מובנת מאליה, ובפרט, שאכן יש שני חידושים אפשריים בנושא דג בחלב:

  • האם בשר הדג נכלל במה שאסרה התורה "בשר", וזה אכן התבאר שאינו כן.
  • האם יש סכנה בדג וחלב יחדיו.

הראשונים עסקו בשאלה הראשונה בלבד, ומתוך כך שהניחו בפשטות שהתשובה שלילית ואכילת דג ובשר מותרת מצד זה, התחבטו איך לפרש את דקדוק המשנה שהאכילה מותרת; אך בהנחה – שמקורותיה יביאו מיד – שיש איסור על אכילת דג בחלב מצד סכנה, דברי המשנה מתפרשים ביתר קלות: (א) אין איסור לבשלו, שהרי הסכנה היא רק באכילה; (ב) אין איסור להעלותו על שולחן אחד, אך מכל מקום עצם אכילתו אסורה מצד הסכנה.

התפארת יעקב (חולין שם) ההולך קרוב לדרך זו, מבאר אם כן מדוע אין איסור להעלותו על שולחן אחד, באם אסורים באכילה יחד [יצויין, כי לגבי עוף בלב זו מחלוקת תנאים (שם קד, ב), ולהלכה להחמיר ולהרחיק עוף מחלב על. השולחן אף שהאיסור הוא מדרבנן בלבד. על בסיס זה בחלב, גם איסור דג יהיה דומה לאא]? לדעתו, איסור הרחקה זה נועד קשור לכשל האדם באיסור באכילת מה שנראה לפניו ביחד, אבל לגבי סכנה האדם נוטה מטבעו להיות זהיר יותר ולהתרחק מדברים מסוכנים, אין צורך בחומרא זו.

עכשיו לגופו של עניין הסכנה – ומקורות כבר מחלקים עזה מאות בשנים.

בבית יוסף (יורה דעה סימן פז) כתב:

“דגים וחגבים מותר לאכלן בחלב (=לשון הטור). ריש פרק כל הבשר (קג, ב) 'כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים'. וכתב הר"ן (לז ריש ע"א), דכיון דלבשלן שרי, משמע דלאכלן בחלב נמי שרי, דאיסור בשר בלב בלשון בישול אפקיה רחמנא. וכן כתבו הרמב”ם, והרשב”א (תוה”א ב”ג ש”ד פה:) דלאכלן בחלב נמי שרי. ומכל מקום אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה כמו שנת באר בספר אורח חיים סימן קע”ג “.

למרבה הפלא, המעיין באורח חיים בסימן קע”ג אינו מוצא כל תיאוריות לנושא אכילת דגים בלב, אלא נפסק שם שחובה לרחוץ ידיו בין אכילת בשר לאכילת דג , משום שאכילתם מסוכנת יחד לצרעת. היכן מצא הבית יוסף אישיות לאכילת דג בחלב?

ואכן כך מאיר הרמ”א בהגהות דרכי משה (אות ד') על הבית יוסף:

לא ראיתי מי נזהרין בזה. וגם באורח חיים סימן קע”ג אינו אלא שלא לאכלו בבשר משום סכנה אבל בחלב שרי… נראה שנתערב להרב בית יוסף בשר בחלב “.

כלומר, הדרכי משה מניח שחלה טעות בבית יוסף.

אך יש לעיין אם כוונת הרמ”א שזו טעות בגירסא, או מילה שנפלטה להבית יוסף בשגגה, ומשום הנחה קשה קצת, משום שהבית יוסף אכן עוסק בהלכה זו בענין דגים בלב, ועל כך כותבים שלמרות שהדבר יצא להיתר, מכל מקום יש בו איסור מחמת. הסכנה. אך במגן אברהם בהקדמה לסימן קעג הביא דברי הדרכי משה “ שטעות סופר הוא שם בבית יוסף, וצ”ל דגים בבשר ע”ש”. וצריך עיון.

מי שנעמד לימין דברי הבית יוסף הללו הוא הלבוש, מגדולי הפוסקים האשכנזים בדור שלאחר הבית יוסף והרמ”א, שפסק את דינו להלכה – אסור לאכול דגים בחלב.

על כך מאיר הש"ך (סימן פז, ה): "ובאמת נמשך אחר הבית יוסף שכתב כן; אבל הוא טעות, כי לא נזכר שם אלא דדגים עם בשר אסור משום סכנה, אבל בחלב לא שמענו ולא ראינו, וכל יומא ויומא נהגינן הכי לבשל דגים בחלב ולא כול! גם בדרכי משה השיג על הבית יוסף בזה, וכן בספר באר שבע דף ק' ושאר אחרונים השיגו עליו בזה… והוא פשוט”.

הש”ך מציג בהמשך לרמ”א את הטענה המרכזית ביותר בנושא – והיא היעדר כל מסורת לאיסור על אכילת דגים בלב. הרמ”א מעיד שמעולם לא ראה מי שנזהר בזה, והש”ך מעיד שאצלם נהוג היה בכל יום ויום לאכלם יחד ללא כל חשש.

את הדברים האלה יש לחזק שאלות לגבי שהראש שהצגנו לעילקו בהחלט בשאלת אכילה בחלב ולא ראו כל עניין ספציפי כי ההיתר שהם טרחו לבסס אינו למעשה אלא רק ענין עוני מצד הלכות בשר וחלב, אבל למעשה הדבר אסור מצד סכנה. זו הנחה לא סבירה בעליל. וגם אם בדברי הראשונים שרק באו לפרש את המשנה אולי אפשר היה לדחוק כך, מה נאמר על הרמב”ם, שכפי שציטטנו לעיל כתב בלשון ברורה בהלכותיו להתיר?

ונעיר – הרמב”ם, הלא היה מומחה, ובהלכות שונות פירט באריכות כיצד יש רופא משורה ארוכה של מאכלים שאכילתם מסוכנת או פוגעת בבריאות. הוא גדולי המחמירים בהלכות אלו. ועם זאת, נו מוצאים בדבריו כל התייחסות לסכנה אפשרית באכילת דג וחלב.

לפני שנמשיך לסקור את עמדות הפוסקים – נציג שתי ראיות שהביאו המקילים לדבריהם.

הראיה הראשונה, אותה הביא הש”ך, היא מדברת הגמרא בפסחים (עו, ב). בגמרא נאמר:

"תני רב כהנה בריה דרב חיננא סבא, פת שאפאה עם צלי בתנור, אסור לאוכלה בכותחא". כלומר, בגלל שריח הבשר נבלע בפת, אסור לאכל את הפת עם מאכלי חלב (כותח הוא מאכל שמעורב בו חלב). עוד אומרת הגמרא, "היא ביניתא (=דג) דאיטווא בהדי בישרא (=כלומר, אירע שנצלה דג ביחד עם בשר בתנור אחד – בלי מגע ישיר), אסרה רבא מזיקיא למיכליה בכותחא (רבא אסר את אכילת הדג עם מאכל חלבי, משום שהדג בלע" מהבשר, ואם כן יש כאן בשר בחלב). מר בר רב אשי אמר, אפילו במילחא נמי אסורה משום דקשיא לריחא ולדבר אחר (מר טוען שאפילו שלא בחלב אסור, משום שאין לאכול בשר ודג יחד, מחשש סכנת צרעת, ומשום ריח הפה".

מדברי הגמרא ניתן להסיק, שכל הטעם לאסור את אכילת הדג בחלב אינה אלא משום שבאותו המקרה הדג בלע בצלייתו מן הבשר שנצלה עמו, אך אם היה נצלה לבדו, ללא בשר, היה מותר לאוכלו יחד עם מאכל חלבי!

ויתירה כתוצאה, מר בר רב אשי הרי שגד זה שנצלה עם בשר אסור באכילה אפילו לבדו ללא חלב, ומשום סכנה; אם הבית יוסף צודק בדבריו, היה לו לפרט מקרה נוסף של איסור מחמת סכנה, על אכילת דג יחד עם מאכל חלבי, גם אם הדג לא מנצל יחד עם בשר.

אם כן, יש משמעות ברורה למדי שאין שום איסור על אכילת דג בלב, בין מעיקר הדין של בשר בלב, ובין חשש סכנה.

הראיה השניה, הביא הפרישה, היא מדברת הגמרא בחולין (קיא, ב), שם נחלקו רב ושמואל האם דגים שהתבשלו בקרה בשרית אותה, מותרים לאכילה עם מאכל חלבי. להלכה, מותר. מבואר, אם כן, במפורש, שמותר לאכול דגים עם מאכלים חלביים.

ראיות אלה משקלן כבד, והן מקשות מאוד מדוע הבית יוסף אוסר אכילת דגים בחלב. כזכור: מדברי הגמרא בשתי מקומות מוכח שהדבר מותר; הראשונים כתבו זאת במפורש; אין כל מקור למנהג איסור בדבר. אם כן לפנינו פליאה גדולה.

ואם אין דיך – כשאנו פונים לספר פסקי ההלכה של מרן הבית יוסף, השולחן ערוך – אנו מגלים כי הוא אינו פוסק בשום מקום שאסור לאכול דג בחלב!

ולגוף הענין – אנו מוצאים עדויות מעניינות בשאלה רפואית עצמה, האם ישנה סכנה באכילת דג וחלב.

בפתחי תשובה (ס”ק ט') מביא משו”ת אדני פז, שמצא מציאה מעניינת בדברי רבינו בחיי בן אשר מפרש התורה, בפרשת משפטים (שמות כ”ג י”ט). לרבינו בחיי ישנה שיטה מרתקת שסקרנו בעבר, המבארת את איסורי המאכלות שבתורה שישנה סכנה ונזק בריאותי באותם המאכלים שהתורה אסרה. על כל הפנים, לאחר שהוא מבאר את הסכנה שישנה באכילת בשר בחלב, הוא מאיר: "וכן דעת הרופאים בתערובת דג וגבינה שנתבשלו כאחד שמולי תכונה רעה וחולי הצרעת"!

עוד הוא מביא משו"ת חינוך בית יהודה (סימן ס"א) "שמקיים דברי הלבוש זהור לאכול בחלב, משום דחקר אצל חכמי הרופאים דדוקא דגים המטוגנים עם חמאה מותר לאכול אבל דגים המבושלים בלב יש בו סכנת חולי דדגים מקררים מאד וגם החלב רע ומזיקים. לגוף ע”ש”.

זו עדות מעניינת מאוד, אך החתם סופר בתשובה (סימן ק”א) המביא גם הוא את הדברים, דוחה אותם. בדבריו הוא מאיר, שהרי מי נאמן עלינו כרופא מומחה יותר מהרמב”ם, והוא הרי כזה התיר במפורש את אכילת הדגים בחלב…

בכנסת הגדולה, בהגהות בית יוסף שם, האריך בנושא. בתחילת דבריו הוא מפרט כי "וכל הבאים אחרי רב בית יוסף תפסוהו". לאחר מכן הוא מביא מספר "שארית יאודה": אמת שמעתי מפי הרופאים גם באכילת דגים וחלב יש שם סכנת צרעת ", ע"כ.

מיישב הכנסת הגדול בטוב טעם בהמשך את קושיית הפוסקים שהבית יוסף מפנה כמקור לחיים, בעוד שם ההתייחסות רק לסכנה שבי בשר ודגים. לביאורו, כוונת הבית יוסף היא שהאיסור בין דגים לחלב הוא מאותו הטעם של דגים ובשר, שהוא מחמת חשש צרעת כמבואר בגמרא, וגם בזה יש חשש צרעת, זה ראוי שיהיה דינם דומה.

[הנחה זו נתמכת מדברי רבינו בחיי, הכותב במפורש שהחשש באכילת דגים וחלב הוא משום צרעת].

 

מה למעשה? יש בענין זה שתי גישות מרכזיות. האחת, שעליה מבוססת מנהג האשכנזים בימינו, היא אוכלת חלב ודגים יחד ללא חשש, וכמו שכותב הפתחי תשובה, כיון שנהגו נהגו ואין לחשוש בזה לסכנה, ושומר פתאים השם. השניה, כך נוהגים רוב הספרדים, היא מתאכילת דג וחלב יחד, מחשש הסכנה, וכפשטות דברי הבית הבית, ומשום ש”חמירתא סכנתא מאיא” – יש להחמיר בדברים שהם מחשש סכנה יותר מדברים שהם מחשש איסור. כך למשל כותב הכף החיים (יו”ד פז, כד).

המדור בבניה ויעלה בקרוב…