“ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך, ונתן ה' לך שם לב רגז, וכליון עיניים, ודאבון נפש. והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך" (דברים כח, סה-סו)

 בשבו ע ש עב ר פתחנו בבירור מעמדה של התקף חרדה בהלכה, וביררנו האם איסורים שאדם עבר עליהם כתגובה להתקף חרדהים לכפרה. בחלק השני של המאמר עברנו לדון בשאלה השניה – האם התקף חרדה ופחד להיחשב לפעמים כפיקוח נפש כך שיהיה מותר לחלל את השבת כדי להציל אדם מהתקף חרדה .

לדוגמא: פסיכולוג שמטפל באדם הסובל מהתקפי חרדה קשים, שדרך אותו חולה להתקשר אליו חרדה שי לעזור לו להפגין את הפחדיו, האם מותר לו לענות לשיחה ממנו בשבת) להלן נמשיך בבירור ההלכה.

חשוב לציין, כי כאשר מעיינים במקורות ההלכה, מסתבר שיש בנושא גישה שונה של ההלכה מזו של רפואת הנפש בימינו. בשיחה עם הפסיכיאטר המו"ר הרב ד"ר יעקב פרידמן ,הוא הדגיש בפנינו כי מבחינה רפואית, התקף חרדה או פאניקה איננו אקשן את הסובל ממנו לכדי סכנה, כל עוד מדובר באדם בעל רקע של מחלת נפש אחרת )והאדם בריא מבחינה גופנית( .

למרות שהסימפטומים של התקף חרדה מתחלפות להיות דומים לסימפטומים של אירוע לב, ומשום כך בפעם הראשונה שאדם חווה התקף חרדה מן הסתם יש לפנות למיון לברר שאין מדובר באירוע לב, הרי שאדם שסובל באופן כרוני מהתקפי חרדה ומושגח על ידי איש מקצוע מתחום בריאות הנפש לא אמור. לחשוש מהשלכות מסוכנות לגופו בעקבות התקף החרדה, ואדרבה, חלק מהטיפול נועד להבהיר שאין מדובר בסכנה אמיתית אלא בחרדה בלבד .

לעומת זאת, בהלכה אנו מוצאים כי חרדה ופחדים לגרום למוות.

נקדים ונאמר, כי לגבי חולה שיש בו סכנה, מצינו מספר הלכות שמתירות לחלל את השבת עבורו כדי ליישב את דעתו מפני פחד וחרדה.

כך למשל נאמר בשבת )קכח, ב( ונפסק להלכה בשו”ע ) אורח חיים סימן של, א( שמותר להדליק את הנר לאשה על לידה אפילו אין לה צורך בכך שהיא עיוורת, היא סבירה ליישב את דעתה שלא תפחד שהחושך גורע מאיכות דבר שהיא. התוספות מבארים למה צריך לדעת מומחה, בשונה מה אוכלת חולה ביום הכיפורים ,וכותבים: 

"שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה, ממה שיסתכן החולה ברעב."

אלו דברים חריפים ביותר, שיש בכוחם ללמדנו כי פחד וחרדה נחשבים לגורם מסוכן ולפיקוח נפש. כיוצא בזה בהלכה העוסקת בשאלה למי שומעים לגבי בחילול שבת תרופה, האם לרופא או לחולה, כאשר הרופא אומר שהחולה אינו זקוק לה, והחולה טוען שכן ,כותב הביאור הלכה בסימן שכח, שאם הרופא אומר שאינו מועיל אין סברא לשמוע לחולה , "אם לא דאיכא חשש שמא תדעו עליו אם יראה עושים כדבריו ”

יש לסייג: הלכות אלו נאמרו לחולה שיש בו סכנה מצד עצמו, ויתכן מאד שדווקא לגביו אנו חוששים ברמה של פיקוח נפש לכל התרגשות, פחד וחרדה. אבל מי שמבחינה פיזית לגמרי ואינו סובל אלא מהתקף החרדה בלבד יתכן שהיחס יהיה שונה. עם זאת, דברי התוספות הנחרצים מלמדים אותנו כי בהחלט ישנו יחס חמור לפחד וחרדה.

בגמרא ביומא )פד, ב( מובאת ברייתא:

"תנו רבנן: מפקחין פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין. איך? …ראה שנילה דלת בפני תינוק, שוברה ומוציאה. והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין .

מבאר רש”י: “ננעלה דלת – והתינוק נבעת “. כלומר – נבהל ומפוח. מצב זה מוגדר כפיקוח נפש .

מלשון רש”י דייקו כמה אחרונים, שדווקא במצב שבו התינוק אכן נבעת ומפוח מותר לחלל את השבת ולשבור את הדלת, משום שמצב זה מוגדר פיקוח נפש; אבל אם התינוק רגוע אין מקום לשבור את הדלת מחשש שמא יתפחד פתאום.

בהמשך מבארת הגמרא שם מהו החידוש בהיתר זה, שהיה מקום לומר שיתייצבו מאחורי הדלת קרוביו וינסו להסיח את דעתו באמצעות אגוזים וממתקים וכדומה. יש לדאוג משם שכל ההיתר אינו אלא במצב שהילד כבר שרוי בפאניקה, שאם לא כן, היה לגמרא לומר שהוא חידוש הוא בתינוק שכעת הוא רגוע, גם עליו מותר לחלל את השבת. וכל שכן הוא, אם כלפי תינוק נבעת יש חידוש בדבר שלא מנסים להרגיעו באמצעות ממתקים, ודאי שיאמר חידוש שלא מנסים לראות אם ימשיך להיות רגוע! ובהכרח, שאכן אין זה נכון, אלא באמת אין מחללים את השבת אלא כשהתינוק כבר בפאניקה.

אמנם חשוב לציין, כי למרות שכך באמת משמע מדברי רש"י, וכן בפסקי כמה ראשונים ^[1] משמע כך, לאחר שהביאו הלכה זו בנוסח "תינוק שבוכה בתוך הבית שוברין הדלת ומוציאין אותו", ומבואר שכל ההיתר הוא כאשר התינוק בוכה ומבוהל, מכל מקום. מקום בדברי כמה מהראשונים והפוסקים משמע לא כך, אלא בכל מצב אנו חוששים שיתפחד פתאום ויבוא לידי סכנה. כך ברמב”ם )הלכות שבת פרק בהלכה יז:( 

“ננעל דלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאו … שמא יבעת התינוק וימות”, ולשון זו של הרמב”ם הועתקה במגן אברהם ובמשנה ברורה )סימן שכח, יג( .

האם הלכה זו שייכת דווקא בתינוק? היעב”ץ, בספרו מור וקציעה )על השו”ע שם( כותב, שנראה שלענין זה נקרא תינוק כל שצריך לאמו, ובסתם הוא עד בן שש )כמו לענין עירוב שמבואר בשו”ע סי’ תיד ס”ב שקטן עד שש שנים יוצא בעירוב. של אמו הוא צריך להניח מזון ב' סעודות בלבד משום שעד זמן זה הוא כרוך אחרי אמו( .

למרות הנחה אף בתינוק עד גיל שש, מציין היעב"ץ, שאם יש לחוש שיבהל ויפחד גדול יותר, "יש קלי בספק נפשות ."

בשו”ת שבט הלוי )חלק ח סימן עה( מרחיב הלכה זו גם לגדולים. משום חשיבות דבריו נצטט אתונו:

"מכל מקום קצת ספק אם זה דוקא בתינוקות, כלשון הגמרא, שהם קטני קטנים, או אפילו קטנים מבוגרים כגדולים, והיה מקום לחלק בזה דכהאי גוונא בעינן נבעתים ממש, כרש"י, לא 'שמא יבעתו' כיון שעכשיו הם נבעתיים ."

)כלומר, גם אם נאמר שהלכה זו שייכת גם בגדולים יותר, לא נוכל להקל אלא במקום שאכן אנו מזהים חרדה קיימת ולא רק חוששים שתתפתח חרדה. קודם לכן כותב הרב ווזנר זצ"ל כי מאחר שהמגן אברהם והמשנה ברורה העתיקו את לשון הרמב"ם שאפילו כשאין עכשיו חרדה מחללים את השבת יש לחשוש לדבריהם מספקים פיקוח נפש. השבט הלוי מבאר שכל זה לא שייך אלא בקטנים ממש( .

“ולמדנו מהלכה , כי הבעתה גדולה ספק פקוח נפש הוא, ופשיטא דזה גם בגדולים, ומצינו כמה עובדות בחז”ל כי התרגשות פתאומי גרם למתה, א”כ נהי דמציאות זה שננעל דלת לפניו לא שייך בגדולים דאינם נבעתים מזה, אבל ממש פשיטא דנבעת . במציאות אפילו גדול ורואים הסימנים אחר דמצוה לחלל שבת עליו “.

בשו”ת מנחת שלמה )חלק א סימן ז( כותב:

"ונראה, דנה מי שהוא עשיר מופלג ונפלה בשבת אש ברכושו, אף על גב שכיבוי הוא רק מלאכה שאינה צריכה לגופה, אפילו הכי אסור לכבות, אף על גב שצערו גדול עד מאד בראותו אש אוכלת ושורפת לעיניו את כל רכושו ויהפוך מעשיר מופלג לעני המחזיר על הפתחים, וגם יש מקום לחשוש לנגישות והלבנת פנים שלא כדין בעלי חובות, וגם אפשר שיחלה האיש מרוב צער וימות , ועיין גם במה שכתב הגאון האדר”ת ז”ל )בקונטרס עובר אורח סי’ שלד( לענין הצלת כתבי יד וז”ל: “ וקצת יש לומר דהוי ליה ספק סכנת נפשות למי שעמל ויגע בהם כל ימיו ויוכל לבוא לידי חולי מעגמת נפש רח”ל וכמו ששמעתי על הגאון ר”א חרל”פ ז”ל שהי’ אבד”ק ביאליסטוק שקרה אסון לכתבי קודש שלו ולא האריך ימים. מעגמת נפש לא עלינו” ואף הכי אסור לכבות… בהפסד מרובה של אף על גב שהכאב והצער הוא גדול פי כמה והסכים שיקטעו לו ידו אם ע”י זה ינצל לרכושו הכי אסור, והיינו משוםדצער הגוף ממש שאני … אבל בזה שנותן אל לבו ומצטער הרבה – אין מתחשבין כלל, משום דחשיב כאילו הוא ממית עצמו ולא האש."

בפשטות כוונת הגרש”ז איננה לחשש שבמשך הזמן יתדרדר מצבו הנפשי של העשיר שירד מנכסיו, אלא לסכנה מיידית כמו למשל שוא רואה את כל רכושו נשרף לנגד עיניו .ואכן הטראומה והחרדה במצב כזה דומה למדי לחרדה שלגביה מצינו כי היא מסוכנת. עם זאת הגרש”ז מורה לאסור חילול שבת אפילו אם נראה שיש סכנה בדבר. טעמו הוא, שהיה לו להתאזר בביטחון בה', ואם הוא מתבהל, מפוחד וחרד על מצבו – זוהי אשמתו האישית.

הרב אביגדר נבנצל שליט"א כותב בספרו ירושלים במועדיה )שבת חלק ב עמ' שנו( כי הוראה זו של הגרש"ז הייתה תמוהה בעיניו: סוף סוף יש כאן חשש פיקוח נפש! ומפרט כי בערוב ימיו חזר בו הגרש"ז מהוראה זו )עיינו גם שמירת שבת הכלכתה פרק מא הערה ח ושולחן שלמה סימן שלד אות כה הערה לג.( ^[2]

לסיכום: על פי ההלכה חרדה ופאניקה להיחשב לפעמים לפיקוח נפש. אבל נראה ברור כי יש להבחין בין מקרים שונים. כמו שסיפר ד”ר הרב פרידמן, במקרה חד פעמי של חרדה חמורה שנראית דומה לאירוע לב, יש צורך לברר שאין מדובר באירוע לבבי – כולל לחלל את השבת בשביל כך. במקרה של אירוע טראומטי מעורר רגשות, יתכן שיש מקום חרט ללחלל את השבת כאשר ישנו חשש ליצירת נפש. במקרה של אדם שסובל קבוע מהתקפי חרדה קשים, נראה שאם האדם יוד להתמודד עם מצבו, תרופות בנטילת, או בכל תהליך אחר שמרגיע את ההתקף, חובה לנסות ולעשות כן ואין לחלל את הבת עבור כך, אך אם הדבר אינו מועיל שהוא זקוק לשוחח עם הפסיכיאטר. שלו בדחיפות, יתכן שיהיה מותר לו לחייג אליו, ולפסיכיאטר יהיה מותר לענות לו ביודעו שהוא מתקשר אליו במקרי חירום.

חשוב: האמור אינו כולל פסיקת הלכה ועיקר ומטרת הדברים היא לעורר את הדיון בנושא ולהגדיל תורה ולהאדירה. לענין הלכה למעשה יש לפנות למורה הוראה.

 

 

מתמודדים עם מצבי חרדה מכשירים. האם ישנה היחס הלכתית לדרכי יחס המותרים כאשר מציאות זו מתרחשת בשבת?" הרב נבנצל השיב: "מר לחלל שבת במצב העלול להוביל לשיגעון. וזו שייכת לדבר לכל הגילאים."

 

[1] בהלכות קצובות שבת אות יח ובפסקי רבינו יוסף מבאמברג אות קכ.

[2] עוד נדור: בחודש אב תשע"ד, נשאל הרב אביג נבנצל שליט"א בעקבות המצב הבטחוני הקשה בירושלים באותם ימים: "בעקבות המצב הבטחוני ילדים ומבוגרים נקלעים