שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק (דברים טז, יח)
רק לכהן במשרה הרמה של דיין בישראל תאפשרויות רבות. אם המועמד יהיה תלמיד חכם הבקי בהלכה ובסדרי המשפט. ישנו צורך במכלול של תכונות אישיות ושל ידע רחב שהדיין יכול במטרתו – פסוק דין אמת לאמיתו.
בגמרא במסכת סנהדרין (יז, א), מונה רבי יוחנן את התנאים למינוי לדיינות:
"אמר רבי יוחנן: אין מושיבין בסנהדרי [1] אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעל זקנה, ובעלי כשפים, ויודים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן".
הדרישה לדיינים בעלי קומה גבוהה ומראה מרשים נובעת בגלל שהדבר יעזור לכך שתהיה אימתם מוטלת על בעלי הדין, ולא ישקרו בדין (רש”י). הדרישה לחכמה מובנת מאליה. גיל מבוגר תורם לניסיון של הדיין ולהערכה כלפיו (עם זאת, דיין מבוגר מדי פסול לדון – סנהדרין לו, ב). הבנה בתחום הכשפים תסייע באבחון מכשפים (רש”י), ובהבאתם לדין תוך הבחנה בין כישוף למה שאיננו כישוף (רבינו יונה, ר”ן). הדרישה לידיעת שבעים לשונות בעצמה – אתה יכול להיות מסוגל להבין את עד המעידו.
לרשימת תנאים זו, מוסיף הרמב"ם בתחילת פרק ב' מהל סנהדרין מספר תנאים נוספים, ומרחיב את משמעותם של הקיימים:
"אין מעמידין בסנהדרין בין בגדולה בין בקטנה אלא חכמים ונבונים, מופלגין בחכמת התורה בעלי דיעה מרובה, יודעים קצת משאר חכמות כמו רפואות וחשבון ותקופות ומזלות וגניצטנות ודרכיוננים והקוסמים והמכשפים והבלי ע"ז וכיוצא באלו, כדי שיהיו יודעים לבוא בסנה. אלא כהנים לויים וישראלים המיוחסים הראויים להשיא לכהונה, שנאמר "והתיצבו שם עמך", בדומין לך בחכמה וביראה וביחס.
מפרשי הרמב”ם עמדה על הבדלים בין מה שנאמר בגמרא, מה שכתב הרמב”ם. בעיקר הם מתפלאים על הוספת הרמב”ם כתנאי למינוי שלך ידע בקצת חכמת הרפואה. כך תמה הרדב”ז:
"ואם תאמר, בשלמא כולהו ניהא (=באפשרות להבין את רוב הדברים שם הרמב"ם, בין אם הם מופיעים בדברי רבי יוחנן ובין אם לא), אלא רפואות מה צריך לסנהדרין?".
קושיא זו הקשה גם מפרש הרמב”ם הקדמון, הרמ”ך, והכסף משנה מביא אותה בשמו. הרמ”ך מקשה גם לשם מה יש צורך בידיעת חשבונות וחכמת המזלות. בטעמים שונים מבאר הכסף משנה למה יש צורך בידיעת חשבונות וחכמת המזלות, אבל את הקושיא למה צריך לדעת רפואות – הוא מאיר בקושיא.
לאחר כתבו כמה טעמים מדוע על הדיין להבין ברפואה, בכוונתי ליישב את דעת הרמב"ם.
הרדב”ז מיישב:
"ויש לומר, לדעת הדברים המרפאים בטבע, שניתנה השבת לדחות בשבילם (אבל לא בדברים המרפאים בסגולה). ולדעת מי שהשקה את חבירו סם מן הסמים ומת, אם ראוי אותו להמית או לא, וכיוצא בזה”.
"המאיר לארץ" מבאר, כי על פי דין התורה אין רשות לרופא לרפא אלא אם כן קיבל רשות מבית דין, ורק רופא כזה זוכה להגנה מיוחדת באם בשגגה גרם נזק לרופא, כמבואר בתוספתא (ב"ק פ"ו) ובטור ושו"ע ( יו”ד סימן שלו, א), “ואם ריפא ברשות בית דין וטעה והזיק, פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים”. מכאן ברור ומובן מאליו, כותב ה”מאיר לארץ”, שעל בית הדין להיות בקיאים בחכמת הרפואה, שקל שיוכלו להעניק רישיונות לרופאים.
בקשר למהלך זה, יש לציין כי גדולי הפוסקים בדורנו כתבו כי הם נמצאים בידיהם סמכות זו מצויה של גורמי הרישוי המתאימים במדינה, כמו משרד הבריאות, ורופא מוסמך בעל רישיון נחשב כמי ש”ריפא ברשות בית דין”.
למעשה, רוב המרשים הולכים בדרכו של הרדב”ז, ומציינים כמה פסקי דין בבית המושפעים מידע רפואי. המרכבת המשנה כותבת:
"ואני אומר מוצר רפואות הוא צורך תורתנו הקדושה – דיני פיקוח נפש להורות לענין מלאכה בשבת ויום הכיפורים ואכילה ביום הכיפורים".
"עץ החיים" מוסיף על פי דברי הרמב"ם (בהלכות עדות פרק יט) שלפיהם ההורג טריפה (=אדם שבעקבות מום גופני מסויים איננו יכול לחיות יותר משנים עשר חודש) פטור, ועדים טריפה שהוזמו אין נהרגים. משום כך כשהרג לאיש חולה – צריך לדעת: אם יתרפא מחוליו, יהרג, ואם לא יתרפא – יפטר.
עוד מפרשים ומציינים את דברי הרמב”ם (רוצח ושמירת הנפש פרק ד הלכה ג):
"המכה את חבירו באבן או באגרוף וכיוצא באומדין אותו, אם אמדוהו לחיים נותן חמשה דברים ונפטר, ואפילו חלה המוכה והכביד ומתוך מחמת המכה הרי זה פטור. ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסוהר מיד וממתינים לזה, אם מת יהרג המכה ואם הקל ונתרפא רפואה שלימה והלך בשוק על רגליו כשאר הבריאים משלם המכה חמשה דברים ונפטר”.
אומדן זה שהוא למעשה אבחון רפואי דורש ידע רפואי רב.
בלי קשר לדבר הרמב"ם, יהודה הלוי בספרו "כוזרי" (מאמר שני פרק סד) מאריך לתאר את חשיבות ידיעת חכמות כללית עבור רבים מדיני התורה. בעוד, הוא מונה בין ידיעות נצרכות שקשורות לידיעת טבע האדם ובעלי החיים, וכן ידע תיאורטי אפשר לכלול אותו במושג "ידע ברפואה":
"…ובידיעת הטריפות, אשר היא יותר דקה ממה שזכר אותו אריסטו מידיעת ממיתי החיים, להרחיק מאכילת המתה, ובמעט אשר נשאר בידינו מן החכמה הזאת, מה שהדעות תמהות עליו, ובידיעת המומים אשר בעבורם מתעכבים הכהנים מעבודה, ומומי הבהמות שאין ראויות לקרבן, והדלת מינית. זיבות לאיש ולאשה, וכמות היקפי הנדות, ובחלקי החכמות ההם מה שאין בשר ודם יכול עליו בדרך כלל סברתו מלבד עזר אלקי”.
אבל למעשה, על כל פירושים אלו לענות על שאלה בסיסית אחת: מדוע על הדיין להיות בעל ידע רפואי בעצמו? למה שלא יעמוד לרשות בית הדין הרופא מומחה שיעץ לו בדיונים בעלי משמעות רפואית? השאלה מתחדדת לאור ההבנה בעל שהדיין איננו חייבת להיות בעל ידע רפואי מקיף ויסודי בדומה לרופא, אלא ידע חלקי, “קצת”, כלשון הרמב”ם; אם אכן פירושיהם של מפרשי הרמב”ם, נראה תמוה: האם באמת יכול הדבר להיות לפסוק בעצמו בשאלות מסוג אלו אשר על ידי המרשים, באמצעות ידע חלקי בלבד? האם אפשר להורות לחולה לאכול או מלאכול ביום הכיפורים? האם הוא יכול לאבחן באופן מדוייק האם מכה פלונית גרמה נזק לאדם עד כדי שיוכל למות ממנה או לא? האם אתה יכול להיות בעל ידע חלקי ב”קצת” מענייני הרפואה להסמיך רופאים?
נדמה שהתשובה הברורה לכך היא – בודאי שלא. הדבר פשוט וברור על הדיין להתייעץ עם גורם רפואי מקצועי בכל שאלה שעולה על הפרק. אם יורה הלכה מתוך ידע רפואי לא מספק – הוא יכול לחטוא לאמת ולפסוק דין מעוות. הדרישה של הרמב”ם לידע בסיסי של הדיין ברפואה נובע כתוצאה שהוא איננו יכול לסמוך על דברי הרופא כיועץ לבית הדין אם אין לו שום הבנה בתחום. עליו להיות מסוגל להבחין באיכות של חוות הדעת של הרופא, ולהבחין בין רופא מומחה לשאינו מומחה.
כדברי האלה כותב הרב חיים דוד הלוי, רבה של תל אביב, בספרו “דבר המשפט”:
"ו נכונים הדברים גם עתה בזמננו, כאשר דרושים תוי התורה מורי הוראה ויושבי על מדין לפסוק בשאלות הקשורות לבעיות בעיות מהותן בסבך חדשות, פעם נזק להדרכה מקצועית – מדעית שלא תמיד אפשר לוך עליהם מומחים, וכבר אירע שנתגלו סתירות מהותיות בעדויות, כמה מומחים. פעמים נפסקו הלכות על יסודות מוטעים שלנשאל לא הייתה כל ידיעה מוקדמת בנושא הנדון, זה ברור שידיעת העקרונות היסודיים של הכמות הכללית גם בזמננו היא רצויה אולי אף הכרחית.
לשונו החריפה של הרב הלוי מכוונת בעיקר למה שהוא מכנה "סבך חדשות", אך העיקרון הבסיסי שבדבריו מובן וברור: התורה הטילה על הדיין האחריות המלאה לוודא שתהיה לו לדון את הדין לאמיתו. חובתו לוודא שהדין אכן צודק. לדעת הרמב”ם, אחד הכלים הדרושים לשם כך הוא גם ידע בסיסי ברפואה, שיווה בסיס להתי
[1] הרמב”ם בהלכות סנהדרין פרק בבאר שאין מדובר רק בבית הדין הגדול.
המדור בבניה ויעלה בקרוב…