שני שינויים גדולים בימינו לעומת ימים עברו בתחום הזנת תינוקות: ראשית, בעבר היה מצוי מאוד שתינוקות ניזונים על ידי "מינקת" – אישה שנשכרת במיוחד בכדי להניק תינוקות שאינם שלה, מטעמים שונים, ובפרט כאשר היולדת ל"ע נפטרה, או כשאין לה חלב. בימינו, אין זה מצוי כמעט בכלל שאישה זרה תניק תינוק לא – לה. שנית, התפתחותם של תחליפי חלב אמינים ואיכותיים, השפיעה על אחוזים ניכרים מבין האימהות בימינו שלא להניק אלא לתת לתינוקות תחליפים אלה.

 

כידוע, חלב האם הוא המזון הטוב ביותר עבור תינוקות רכים, ועל אחת כמה וכמה עבור פגים, עבורם מזון זה הוא כמעט הכרחי.

 

למרות שכאמור שתי השינויים שתוארו השפיעו רבות על הזנת תינוקות, יש מצבים שבהם ישנו הכרח להשתמש בחלב אם שאינו של האם עצמה, ובפרט כאמו עבור פגים שעבורם זהו צורך חיוני. לצורך כך אוספים חלב אם מנשים שמוכנות לתרום אותו ומספקים את החלב לתינוקות הזקוקים לכך.

 

בתשובה שכתב רבינו מרן הגר"א וייס, ותראה אור עולם בקרוב בעז"ה, הוא מתייחס לשאלה האם יש מקום לחשוש לאיסור בשימוש בחלב אם ממקור בלתי ידוע, כאשר ייתכן שמקורו בחלב של אם לא יהודייה. בתשובתו מתייחס רבינו למגוון שיקולים, וכאן נביא חלק מדבריו לגבי שאלת "טמטום הלב", שיש כידוע למי שניזון ממאכלות אסורות.

 

נקדים לדבריו הקדמה קצרה.

 

מקור הענין שיש טמטום הלב באכילה של מאכלות אסורות הוא  בגמרא ביומא (ל"ט ע"א):

 

"תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם".

 

אכילת איסור מטמטמת את נפשו של היהודי. ידועים דברי הרמב"ן ורבינו בחיי המבארים ענין זה לעומקו, וכבר הארכנו לגביו במאמר נפרד.

 

אצל משה רבינו ע"ה, מצינו בגמרא בסוטה (דף יב עמוד ב):

 

"ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות – ומאי שנא מעבריות? מלמד, שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק, אמר: פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא? והיינו דכתיב: את מי יורה דעה וגו', למי יורה דעה ולמי יבין שמועה? לגמולי מחלב ולעתיקי משדים".

 

כבר מתוך דברי הגמרא הללו ניתן ללמוד שהדבר מותר מעיקר הדין, וכך אכן מציין הגר"א, כמקור לדברי הרמ"א (יו"ד סי' פ"א ז) ש"חלב כותית כחלב ישראל".

 

אמנם, הרמ"א עצמו ממשיך וכותב:

 

"ומכל מקום לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב (ר"נ פא"מ בשם הרשב"א)".

 

מקור הדברים מבואר בדבריו בדרכי משה:

 

"כתב הר"ן ריש פרק אין מעמידין (ע"ז ז' ע"ב דיבור ראשון) ובסוף פרק חרש ביבמות דיש אוסרין להניק תינוק מן הנכרית במקום שיש מינקת ישראלית דחלב נכרית כחלב בהמה טמאה אבל כשאין מינקת ישראלית מותר דסתם תינוק מסוכן אצל חלב אבל הרשב"א ז"ל כתב דמדינא חלב נכרית כחלב ישראלית אלא (לפי) שממדת חסידות הוא שלא להניק מן הנכרית שלפי שטבע של ישראל רחמנים וביישנים אף חלבן כיוצא בהן ולכן אין להניק מן הנכרית עכ"ל וז"ל הגהות אשיר"י פ"ב דע"ז (סי' ו') להזהיר המינקת שלא לאכול נבלות וחזיר וכל שכן שאין להאכילו דברים טמאים וראיה מאחר שאכלה אמו ממין ע"ז וזה גרם לו לעת זקנתו שיצא לתרבות רעה (עי' ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א) עכ"ל".

 

האם כוונת הרמ"א "דחלב כותית מטמטם הלב" הוא לטמטום הלב הנובע ממאכלות אסורות?

 

לכאורה הדבר לא ייתכן, שהרי עצם מה שהתינוק אוכל מהמינקת, אינו אסור מן הדין, שהרי חלב הכותית מותר באכילה, ואם כן, איזה מאכלות אסורות יש כאן? אם הדבר אינו אסור באכילה, לא ייתכן שייצא ממנו טמטום הלב!

 

שמא נאמר: אכן עצם החלב אינו אסור מחמת שיצא ממינקת שאינה יהודייה, אבל כיון שמן הסתם היא מתגעלת במאכלות אסורות בעצמה, זהו הסיבה לחשש זה (וכמבואר אח"כ, שיש גם ענין שלא תאכל המינקת מאכלות אסורות, ושמא זה כל עיקר החשש במינקת נכרייה, שהחלב היוצא ממנה מופק ע"י מאכלות אסורות)!

 

אף שזאת אפשרות שאין לשלול, פשוט שאין כאן עיקרון הלכתי, וברור שעצם מה שהיא אכלה דבר איסור אינו משפיע על החלב שלה מבחינה הלכתית, כמו בשר בהמה שניזונה ממאכלות אסורות שאין בשרה הופך לאסור ופגום, וכך גם בחלב בהמה. ולכן ברור שיש כאן ענין אחר, וסגולי, ולא עיקרון הלכתי.

 

וכך כותב רבינו הגר"א וייס שליט"א:

 

"ומ"מ ברור הדבר שאין הלכה זו קשורה כלל למה שאמרו עבירה מטמטמת לבו של אדם, דאין כאן עבירה, ואין זה אלא ענין סגולי באופן מופלג. וכמ"ש בדרכי משה בשם הר"ן "שממדת חסידות הוא שלא להניק מחלב כותית שלפי שטבען של ישראל רחמנין וביישנין אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן".

 

ולגבי מה שמצינו אצל אימו של אלישע "אחר", שיצא לתרבות רעה, וקיבלו חז"ל שהגורם לכך היה שאמו אכלה מאכל אסור, או הריחה מאכל אסור, גם זה כאמור רק ענין סגולי, כי לא מצינו שעבירה המטמטמת את ליבו של האדם, מעבירה את הטמטום גם לבן היונק ממנה.

 

הרי, אם כך היה, גם מי שאכלה בעבר הרחוק מאכלות אסורות, ונתטמטם ליבה, תהיה מנועה לעולם להאכיל את התינוק משום שהטמטום יעבור גם אליו, לא מצינו כן.

 

וההכרח הגדול לכך שמדובר בענין סגולי בלבד, הוא מדברי הש"ך שהמדובר ביולדת שדינה כידוע כחולה שיש בו סכנה, ומותר לה לאכול מאכלות אסורות, ולמרות זאת על זה נאמר שראוי שאשה אחרת תניק את בנה.

 

בהקשר זה מביא רבינו שליט"א את מה שהאריך לבאר בספרו מנחת אשר ויקרא (מהדו"ב סימן כ"ב), שמי שאוכל מאכלות אסורות כדי לפקח את נפשו "ודאי מסתבר שאין בזה כל טמטום הלב, דהלא אמרו עבירה מטמטמת לבו של אדם ולא מצוה".

 

כלומר, הרי פיקוח נפש מצוה היא, ולא המאכל מטמטם את נפשו של האדם אלא העבירה, ואם כשהוא אוכל את מאכל האיסור המדובר יש מצוה בידו של פיקוח נפש, לא ייתכן שאכילה זו תטמטם את ליבו.

 

"ועל כרחך שאין בזה אלא מדת חסידות, ומשום כך לא מצינו בזה לשון איסור, אלא יש להזהיר, כלשון הגהות אשרי, ואף הרמ"א כתב לא תאכל, ואין בזה כל איסור, ואף לא טמטום הלב".

 

לכן, פוסק רבינו שליט"א ש"כאשר מדובר אפילו בחשש רחוק של סכנה ופיקוח נפש ברור שאין לחשוש לזה כלל".