נשאלתי באישה אחת ששמעה קול אזעקה מבעית עקב המלחמה בימים אלה בארצנו הקדושה, ומאחר שהם מתגוררים באזור שקט ורגוע שאין מצויות בו אזעקות כמעט, נחרדה מאוד מן הדבר, ובעלה שואל אם יש לה לבדוק את עצמה שמא ראתה דם או לא.
והנה בגמרא בנדה (עא, א) מצינו:
"ותתחלחל המלכה ואמר רב: מלמד שפרסה נדה, הכא נמי – אגב ביעתותא דמלאכא דמותא חזיא, והאנן תנן: שחרדה מסלקת את הדמים! הא לא קשיא, פחדא צמית, ביעתותא מרפיא".
הוי אומר, שיש הבדל בין "חרדה ופחד" לבין "בהלה", חרדה מסלקת את הדם, ובהלה פתאומית גורמת ליציאת דם. (לשון רש"י: "דאגה שאינה באה פתאום, אלא דואגת שמא יבואו אויבים להורגה, צומת את המקור מלהוציא דם ואפילו בשעת וסתה, ביעתותא הבאה פתאום, שלא היתה חרדה עד עכשיו ופתאום היא מרגשת בצערה כו' פותח את המקור").
ובחתם סופר (יו"ד סימן קס"ג) נשאל "על דבר אשה שאירע לה פחד פתאום, ואח"כ בלילה שמשה מטתה, ולמחר מצאה סדינה מלוכלך בדם וגם על עד שלו שבודאי בשעת תשמיש היה, ונסתפק אם צריכים כפרה".
יסוד השאלה הוא, שמאחר שכבר קודם התשמיש הגיע הפחד, והפחד עלול להביא דם, אם כן היה לה חיוב לבדוק את עצמה קודם תשמיש, וכיון שלא בדקה הרי היא בגדר שוגג שחייב כפרה ולא בגדר אנוס.
[השואל רצה להביא ראיה לדבריו שהיה לה לבדוק עצמה, ממה שמצינו בנדה (סו, א) בענין אישה הרואה דם מחמת תשמיש, שבאה אישה כזאת לפני רבי, ואמר לתלמידו אבדן "זיל בעתה" (לך והבהל והפחד אותה), הלך אבדן ועשה כן, ויצא ממנה דם רב, ואמר רבי, שבכך נתרפאה. מכך לכאורה יש ללמוד שבהלה פתאומית גורמת ליציאת דם. אמנם החתם סופר דוחה ראיה זו, משום שבזה המדובר הוא על הצטברות דם שאינו דם נדות הרגיל אלא "דמים יתירים", וייתכן שרק אלו יוצאים בעקבות בהלה].
החתם סופר מביא את דברי הגמרא הללו שמהם מוכח שבהלה פתאומית מוציאה דם, ותמה:
"אלא דלפי זה קשה טובא, דא"כ נתוסף לנו וסת חדש בכל הנשים, וכשם דבוסת הימים איכא יום שלשים השוה בכל הנשים וצריך לפרוש עונה הסמוכה ליום שלשים, הכא נמי נימא מקרה הפחד הוה מקרה השוה בכל הנשים וצריכה לפרוש מבעלה כמו שקבעה וסת למקרה ממקרי הגוף, ולא היה להפוסקים לשתוק מזה, ולא ראינו ולא שמענו מעולם".
על כן, כותב החתם סופר: "והאמת נלע"ד בזה, שהפחד פתאום מרפיא ומתחלחל לשעה ברגע הפחד ומרגשת בעצמה, ואיננו כשאר מקריים שחיישינן שמא ראתה טפת דם כחרדל, או שמא ארגשה ולאו אדעתה וכדומה, כי אם יצא ממנה דם יצא בשפע ולשעתו ובהרגשה רבה כי זה ענין חלחול דקרא ותתחלחל המלכה, ואם לשעתה לא הרגישה, תו לא חיישינן לה להצריכה בדיקה או פרישה כלל".
מחדש החתם סופר, שהסיבה שלא מצינו בפוסקים להגדיר זאת כאחת מן הווסתות המחייבות בדיקה, הוא מפני שכאשר אין עם הבהלה הרגשה גמורה ומתמשכת של יציאת דם בשפע, כנראה שלא אירע מצב זה של "חלחלה", ולכן אין צריכה לבדוק את עצמה כלל.
וכך פוסק הלכה למעשה בחוט שני נדה סימן קפ"ד ס"ק ט"ז, "דהביאור הוא דמחמת הפחד ראתה בהרגשה, אבל אם אומרת שלא הרגישה, שפיר דמי וטהורה".
[משמע מדבריו, שצריך הבעל לשאול אותה אם הרגישה או לא, ובאמת כך מבואר בסוגה בשושנים (סי' ג סעיף ט"ז), שאף שכשאומרת שלא ראתה ולא הרגישה מותרת מיד, מכל מקום מוטל על בעלה לשאול על כך. וזה לכאורה אפילו לשיטת החתם סופר].
לפי זה הוא מבאר את מה שלא מצינו בחתם סופר שיבאר (אך משמע מתוך דבריו גם כן), לגבי מה שמצינו בנדה (סט, ב ועא, א) שלדעת בית שמאי כל הנשים מתות נדות, ובגמרא שם ההוא אמינא היא שהביאור הוא משום שמתבהלות ממלאך המות, גם בזה צריך לומר שרואות דם בהרגשה באותה שעה, אבל בעלמא, בלי הרגשה, אין לחשוש.
הגאון הנצי"ב נשאל (בשו"ת משיב דבר חלק ב' סימן לג), על אישה שישבה על ספסל, ונפלה ממנו, ונחבלה "בצדדי המקור", ויצא שפע דם מן המכה, וגם נבהלה מאוד, אם צריכה לחשוש שיצא דם מן המקור משום הבהלה. השואל הוסיף "לתמוה על מעשים בכל יום שאשה מתבעתת ואין חוששין לזה כלל אף לבדוק את עצמה".
ועל כך השיב הנצי"ב, "ונראה דהא ודאי בשעת יציאת הדם מן המקור אפילו בשעת ביעתותא מרגשת שנעקר דם ממנה, וכמו באסתר כתיב ותתחלחל שהרגישה בפנים שנפתח חללה, משום הכי כל זמן שלא הרגישה אין לחוש כלל".
ועי' גם בשו"ת עמק שאלה (סימן כח).
אמנם מצינו להגאון רבי שלמה קלוגר, בשירי טהרה (קנאת סופרים סי' כ"ח, מהדורה חדשה עמ' לז), שנשאל על אישה מינקת בתוך י"ב חודש, "ואירע לה פחד פתאום על ידי ריב ומצה שהיה לפני ביתה, ובעלה לא היה בעיר, ובלילה בא בעלה ושמשה מיטתה בלי בדיקה, ולמחר בבוקר מצאה כתונת שלה מלוכלך בדם ובדקה עצמה והיתה טהורה, ואחר איזה שעות פרסה נדה, וברור לה שהיה הדם קודם תשמיש ומחמת הפחד לא הרגישה ונפשה בשאלתה אם היא צריכה תשובה, ואם להודיע להבעל לקבל תשובה".
בתשובתו כותב הגרש"ק בצורה נחרצת, שמאחר שמצינו בגמרא הנ"ל שבהלה מוציאה דם, "אם כן בודאי הוי אז כהגיע עת וסתה והיה לה לבדוק, ובודאי לא נחשבת אנוסה בזה.. אם כן ודאי הוי פשיעה שלא בדקה".
לאור דברי הגרש"ק הללו כותב בספר אוצרות הטהרה (עמ' תתקז) בשם הגרי"ש אלישיב, שמסתבר לדינא כהגר"ש קלוגר, משום ששיטת החתם סופר מבוססת על ההנחה שעל ידי בהלה מגיע הרבה דם בהרגשה דווקא, ואין לנו מקור לדברים אלו, וייתכן שאינו כן אלא רואה מעט דם אפילו שלא בהרגשה, ולכן יש לפסוק מעיקר הדין כהגרש"ק. אמנם, מסיים שם: "אמנם למעשה בזמננו צריך לברר אצל הרופאים אם כהיום הפחד גורם באמת לביאת הדם".
[וכ"כ בשו"ת תפארת שמואל סי' כ"ח, שחילוק החתם סופר, אינו מוכרח ואין לו מקור].
הגאון רבי מאיר ברנדסדופר בספרו קנה בושם על הלכות נדה (סימן קפד אות יג) מעיר, שאף שאין בידינו להכריע במחלוקת זו שבין החתם סופר להגר"ש קלוגר, "מכל מקום המציאות כהיום נוכחנו לדעת דמפחד פתאום או אפילו מחמת שארי התרגשות פתאומית הם רואות אפילו רק ראיה מועטת, ואם כן בודאי מן הראוי דלאחר פחד פתאום תבדוק עצמה, ומכל מקום אם עברה ולא בדקה בודאי דאין לחוש".
נקודה מעניינת בענין זה, מצינו בשו"ת מהר"ם שיק, בתחילת חלק יו"ד, בתשובת חתנו של מהר"ם שיק, כותב לדון באישה בהיתה אצל הרופא לבדיקה פנימית, האם יש לחוש שמחמת זאת היא נחרדת ויש לה לחשוש ליציאת הדם, וכותב לחלק, שדווקא בהלה פתאומית לגמרי היא הגורמת יציאת הדם, כמו שבהלה פתאומית יכולה חלילה לגרום למות, מה שאין כן "דאם מקדימין אל האדם איזה הקדמה קודם שמבשרין אותו הבשורה אז אין לידאג כיון שלא שמע הבשורה בפתע פתאום", אם כן גם לגבי יציאת הדם, ייתכן שכאשר אין מדובר בבהלה פתאומית לגמרי אלא יש מוכנות לקראת הדבר, לא יבוא הדם, גם אם בפועל נחרדת בשעת הבדיקה.
לכאורה לפי דבריו ניתן לומר שבמצב מלחמה גם כן יש קצת התכוננות לקראת שמיעת אזעקות וכבר יודעים מה לעשות, ולא נבהלים כמו בפעם הראשונה שבא הדבר בפתע פתאום, וכך היא המציאות, שגם כן לא תצטרך לחשוש ליציאת הדם.
ואמנם אין זה נוגע למעשה, כי חמיו המהר"ם שיק זצ"ל, כותב לו על החילוק הזה: "זהו סברא האפשרי אבל אין לעשות מעשה על סברא, וגם אין כל הטבעיים שווין ופעמים גבי אישה הבעיתותא קלה ולפי טבעה גורם מה שבאשה אחרת ביעתותא דפתאום גורם, ואין כל המזגין שוין".
וביותר, שלכאורה יש ראיה פשוטה שלא כדבריו, כמו שכותב בשיעורי טהרה להגר"מ גרוס שליט"א, ממה שמצינו בגמרא בסוטה (כ, ב), שמוציאין את מי שנמצאה סוטה מעזרת נשים, משום שהיא מתבהלת ומפחדת כשרואה שתיכף תמות, ומחמת כן היא תיטמא נדה, וכך פוסק הרמב"ם (הלכות סוטה פרק ג הלכה טז): "אם טהורה היא יוצאה והולכת לה והרי היא מותרת לבעלה, ואם טמאה היא מיד פניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאה גידין גידין והן אומרין הוציאוה הוציאוה שלא תפרוש נדה והנדות מטמאות עזרת נשים והן מוציאין אותה מעזרת נשים שהיא עומדת בה".
ולכאורה, הרי היא יודעת שהיא אכן סוטה, וכבר שמעמידין אותה בבית המקדש היא יודעת מה עתיד לבוא לה ואין זו בהלה בפתע פתאום, ומבואר מזה שלא כדבריו.
[ואמנם אפשר לחלק ע"פ מה שכתב הנצי"ב שם בין שמא ראתה לשמא תראה, וכן יתכן שהפחד מן המוות הוא תמיד פתאומי, עיין שם בתשובת חתן מהר"ם שיק הנ"ל, אמנם לעיקר נראה שחידוש זה אינו עיקר להלכה].
להלכה, בין מורי ההוראה בדורינו, נחלקות הדעות בענין, וכל אחד ישאל לרבו, ובוודאי שיש מקום רב להקל שלא להצריך בדיקה. וגם בקרב המחמירים להצריך בדיקה, דעת הגר"ע אויערבאך והגר"נ ויג ועוד, שדי בבדיקת הבגד הסמוך לגוף לראות אם לא יצא דם [ואם הבגד הסמוך לגוף הוא צבעוני, שבכל מקרה לא תיטמא אף אם יהיה עליו מעט דם כיון שלא הרגישה, אין ענין לבדוק בגד זה].
המדור בבניה ויעלה בקרוב…