חבר בית מדרש גבוה להלכה ורפואה, הרב איתיאל כ"ץ שליט"א, ערך כרך נוסף בסדרת ספרי הלימוד וההדרכה היוצאים לאור על ידי בית מדרשנו. הכרך החדש, עוסק בגדרי "מלאכת מחשבת" ומשמעותן על יסודות הלכות רפואה בשבת. נשתף את ציבור הקוראים בסיכום של אחד החלקים בספר הלימוד.
הצורך במלאכת גוי:
במשנה במסכת שבת (קנג, א) מובא כי אדם המהלך בדרך במקום שאין בו עירוב, ונכנסה שבת מוטלת עליו החובה לתת לנוכרי את חפציו עד מוצאי שבת.
הגמרא (שם) מבארת, כי היות ואדם בהול על ממונו, הקילו חכמים שיוכל לתת חפציו לנוכרי עד שיגיע למקום משתמר בו יוכל להניח את חפציו.
רש"י (שם) מבאר כי ללא הקלת חכמים היה אסור לתת לנוכרי לטלטל את חפציו, היות והנוכרי נחשב שלוחו של ישראל.
סוגיה זו נפסקה להלכה בשולחן ערוך (רסו, א).
מלאכת גוי בהצלת נפשות:
בגמרא במסכת יומא (פד, ב) מובא כי כאשר יש צורך לחלל שבת עבור הצלת נפשות, עדיף שההצלה תיעשה על ידי ישראל גדול, ולא על ידי גויים או נשים:
"…מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו. ולא שבת זו בלבד אמרו אלא לשבת אחרת. ואין אומרים: נמתין לו שמא יבריא, אלא מחמין לו מיד, מפני שספק נפשות דוחה את השבת, ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת. ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי כותיים, אלא על ידי גדולי ישראל. ואין אומרין יעשו דברים הללו לא על פי נשים ולא על פי כותיים, אבל מצטרפין לדעת אחרת".
בעלי התוספות (שם) מנמקים כי החשש שמא הגוי יתעצל בהצלה, והחולה עלול להסתכן מכך.
טעם נוסף מנמק הרא"ש (יומא, ח, יד) היות וישנו חשש שאנשים יראו ויסברו בטעות שיש בכך חובה, וחלילה בפעם הבאה ימנעו מלהציל ויטרחו לחפש נכרי או קטן[1].
תוספות הרי"ד (יומא, פד, ב) מפרש את דברי הגמרא, ש"אין אומרים" הכוונה שאין חובה לחזר אחר גוי או קטן, אך כאשר הם מזומנים לפנינו מוטב לחלל שבת על ידם. לפירושו ניתן לדייק את לשון הגמרא "אין אומרים" ולא "אין מצילים".
שולחן ערוך (שכח, יב) מופיע כי כאשר יש צורך לחלל שבת עבור חולה, עדיף שהחילול יתבצע על ידי יהודי גדול בן דעת. המשנה ברורה (שם) מנמק את טעמו של השולחן ערוך כהרא"ש, ומסביר שכל מה שניתן להפחית איסור עדיף, ומלאכה בשינוי הינה מלאכה האסורה רק מדרבנן.
ברם, הרמ"א (שם) פוסק כדעת תוס' הרי"ד, ומסייג, כי במידה וניתן לבצע בלא עיכוב על ידי שינוי או על ידי אינו יהודי, עדיף.
על דברי הרמ"א, שכתב כי המנהג להשתמש בנוכרים עבור הצלת פיקוח נפש, כתב הט"ז (שכח, ה) כי אין זה מנהג רצוי, היות והסכנה היא ודאית, אף שיש ספק הצלה, עדיף שההצלה תתבצע על ידי ישראל ולא על ידי גוי, היות וחזקה שהיהודי יזדרז יותר בהצלה.
כעמדת הרמ"א, מופיע במשנה ברורה (רעח, ב) על דברי השולחן ערוך (שם) שכתב כי מותר לכבות נר עבור שינת החולה הנתון בסכנה. המשנה ברורה מציין, כי במידה וישנו אינו יהודי שניתן לבקש ממנו לכבות ללא עיכב זמן, יש לבקש ממנו.
הגרש"ז אוירבעך זצ"ל בספר שולחן שלמה (שבת, שכח, יב, טז, ג) מנמק את דברי הט"ז הדוחה את המנהג הופיע ברמ"א, כי היות שיתכן שהגוי לא יפעל בזריזות, אזי מי שרואה זאת עלול לטעות שאין חובה להיות זריז בהצלה בשבת, לפיכך עדיף על ידי יהודי[2].
וכן בשו"ת אגרות משה (ח, או"ח, כה) מסיק להלכה כהט"ז, ולא כמנהג המופיע ברמ"א.
בשו"ת אגרות משה (חו"מ, ב, עט, ג-ד) מבאר כי דברי הט"ז נאמרו אף לדעה ששבת דחויה אצל פיקוח נפש, ואין צורך להמתין שמא עדיף לעשות על ידי נוכרי או בשינוי. היות שההצלה דורשת זריזות, נדחית השבת גם מפני האפשרות להמתין לעשות באופן פחות חמור.
סייג לעמדה זו מופיע בשו"ת שבט הלוי (ח, עד) המסיק להלכה, אף שעיקר ההלכה כהט"ז, נוהגים לכתחילה כשאפשר בלא עיכוב כהרמ"א.
בספר שמירת שבת כהלכתה (לב, כח) מבהיר את הצורך להפחית באיסורי שבת, ובמידה שניתן יש לבצע באמצעות שינוי, חובה לעשות כן.
בהערה (שם) מובאת דעת הגרש"ז אוירבעך זצ"ל, כי גם במידה ופועלים בשינוי יש ליידע את הנוכחים כי מעיקר הדין ניתן לבצע ללא שינוי אם אין אפשרות אחרת.
עוד הוא מציין, אף כאשר ניתן לבצע בשינוי, במידה והאדם טעה ובצע כרגיל ללא שינוי, אינו נחשב כחילול שבת, היות שנעשה עבור פיקוח נפש. ברם, באופן שניתן לבצע ללא חילול שבת כלל, וטעה וחילל שבת, הרי זה נחשב כחילול שבת.
בספר חוט שני (שבת, ד, עמ' קצד) מבהיר כי יש להעדיף שימוש במכשירים רפואיים שהפעלתם כרוכה בסך איסורים פחות יותר. ובזמן שיש בהילות של פיקוח נפש, יש למהר בהצלה ולנקוט את הפעולות הנדרשות, בלי להתחשב בסך האיסורים. מוסיף, כשיש צורך בנסיעה, עדיך ליצור קשר טלפוני ולהזמין אינו יהודי, מאשר שהיהודי ייסע בעצמו.
'מלאכה שאין צריך לגופה' לעומת שאר 'איסורי דרבנן':
ברי"ף (שבת, סא) מובא שחכמים התירו לבצע מספר פעולות האסורות בשבת, כלאחר יד, במקום צער או הפסד ממון.
הר"ן (שם) תמה מדוע לא התירו לכבות דליקה בשבת היות והכיבוי הוא "מלאכה שאין צריך לגופה"? ומיישב בתירוצו הראשון כי היות שאם הכיבוי היה מלאכה ה'צריך לגופה' איסורו היה מדין תורה, לא כולם בקיאים להבדיל בין המקרים, ולפיכך חכמים אסרו אף במקום הפסד.
מדבריו נראה כי פעולה באופן של 'מלאכה שאין צריך לגופה' חמורה יותר משאר איסורי 'דרבנן', היות ותתכן אפשרות באותה סיטואציה שיהיה בה איסור תורה.
בשולחן ערוך (שכט, א) מופיע שמותר לכבות דליקה כדי להציל נפשות. המגן אברהם (שם) מעלה כי אף שניתן להציל באמצעות איסור 'הוצאה', עדיף לכבות היות שזו 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'.
החיי אדם (מה-מו, טו) מפקפק בדברי המגן אברהם, וחוכך שעדיף להוציא מאשר לכבות, היות שבימינו אין רשות הרבים, ומלאכה שאינה צריכה לגופה חמורה מאשר איסור הוצאה מדרבנן, היות ויש בה צד חיוב (כאשר צריך לגחלים)[3].
דוגמה נוספת לחומרה של 'מלאכה שאין צריך לגופה', ניתן לראות במשנה ברורה (שמב, א) על דברי השולחן ערוך (שם) הכותב כי כל איסורי שבת אסורים אף בבין השמשות, למעט איסורי דרבנן במקום שיש צורך או מצווה.
המשנה ברורה מציין כי 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', היא חמורה מכל איסורי דרבנן היות שהיא קרובה לאיסור דאורייתא, ולפיכך אסורה גם בבין השמשות[4].
דוגמה נוספת מופיעה בשולחן ערוך (שטז, ח) הפוסק שאין איסור שבת בהמתת כינה, לעומת פרעוש שיש איסור שבת בהמתתו. המשנה ברורה (שם) מעלה, שאם בלילה יש ספק האם זו כינה או פרעוש, מותר לצוד אך אסור להרוג.
השער הציון (שם, סא) מבאר כי אף שההריגה היא מלאכה שאין צריך לגופה, ולא גזרו איסורי דרבנן בבין השמשות, אסור, היות ועיקר הפעולה אסורה מדין תורה יש לאסור במקום ספק.
'שינוי' לעומת שאר איסורי דרבנן:
הגמרא במסכת פסחים (סו, ב) מעלה כי הלל היה דואג שהקדשת הבהמות לקורבנות בבית המקדש, ייעשו בתוך העזרה סמוך לשחיטתה, למנוע מעילה בקורבן.
הגמרא תוהה כיצד ניתן לעשות זאת בשבת, הלא הבאת הבהמה והסכינים למקדש כרוכה באיסור "מחמר"? הגמרא מעלה כי אף שזהו איסור "שבות" מדברי חכמים, לצורך מצווה מקילים בו. הלל מציין כי אינו זוכר את מקור השמועה, אך מבהיר כי חרף זאת יש להניח למנהג ישראל להמשיך שהם בני נביאים.
מפירוש רש"י (שם) נראה כי איסור שבות (איסור דרבנן) הנעשה כלאחר יד, הרי הוא קל משאר איסורי שבות, היות ואין שכיחות לנהוג כך. כלומר, גזירת חכמים אינה בתוקף מעיקרא כאשר הפעולה נעשית בצורה משונה היות ואין שכיחות לכך[5].
'שינוי' לעומת 'גוי':
ברי"ף (שבת, סא) מובא שחכמים התירו לבצע מספר פעולות האסורות בשבת, כלאחר יד, במקום צער או הפסד ממון.
הר"ן (שם) תמה מדוע לא התירו לכבות דליקה בשבת היות והכיבוי הוא "מלאכה שאין צריך לגופה"? מתוך תירוצו השני עולה (לפי גרסת מהר"ם), כי מלאכה המתבצעת כלאחר יד (בשינוי) על ידי ישראל, קלה מאם הייתה מתבצעת על ידי גוי ללא שינוי.
בשולחן ערוך (שכח, יז) מובא מספר דעות כיצד יש לטפל בחולה בשבת.
בספר מור וקציעה (שכח) מעלה שלא כדעת הר"ן, ולדבריו, יש להעדיף מלאכה באמצעות גוי, מאשר בשינוי על ידי ישראל.
כדעה זו מובא בספר קצות השלחן (קלד, ד) שעדיף לבצע מלאכה על ידי גוי מאשר מלאכה בשינוי על ידי יהודי. ומנמק כי איסור "שבות" ללא מעשה (אמירה לגוי) פחות חמור מאיסור "שבות" שיש בו מעשה (שינוי).
כמשמעות זו נראה מדברי המשנה ברורה (רסו, כט) על המובא בשולחן ערוך (שם) כיצד צריך לנהוג אדם ההולך בדרך, ומחזיק כיס, ונכנסה השבת.
המשנה ברורה מעלה שההיתר המובא בשולחן ערוך, להמשיך ללכת בצורה שלא יגיע לידי חיוב תורה, הינו בתנאי שאין עמו גוי או קטן עמו. משמע ש'מלאכה' על ידי גוי היא האפשרות העדיפה, על פני מלאכה בשינוי.
מדברי משנה ברורה אלו תמה החזון איש (שבת, נו, ד) על דברי הר"ן שכתב כי עדיף לעשות מלאכה כלאחר יד (שינוי) מאשר על ידי נוכרי.
בשו"ת שבט הלוי (ה, לח) מעלה כי פשרה בין השיטות. במלאכה שאיסורה מדברי חכמים, עדיף לעשותה על ידי גוי כדרכה, מאשר בשינוי על ידי ישראל. אך מלאכה שאיסורה מדין תורה עדיף שיעשה ישראל בשינוי.
מלאכת קטן:
במשנה במסכת שבת (קכא, א) מובא כי קטן שבא לכבות דליקה, יש למנוע ממנו היות ומצווים שישבות בשבת. הגמרא (שם) מבארת שמדובר בקטן העושה לדעת אביו.
רש"י (שם) מפרש כי קטן עושה לדעת אביו, היות והבן רואה שאביו מרוצה ממעשיו, כמי שצווה עליו לעשות.
בעלי התוספות (שם) מבארים כי מדובר בקטן שלא הגיע לגיל חינוך.
בגמרא במסכת יבמות (קיג, ב) מסופר בגמרא כי רבי יצחק איבד את מפתחות בית המדרש ברשות הרבים, והיה צריך להם ביום השבת. רבי פדת הציע שישלח קטן וקטנה לשחק במקום האבדה, כדי שימצאו ויביאו מעצמם.
מתוך ציטוט מאורע זה מעלה הגמרא (שם) שאין בי"ד מצווים למנוע מקטן לעבור איסור.
הלכות מלאכת קטן בשבת נפסקו להלכה בשולחן ערוך (שמג).
מקור נוסף העוסק במלאכת קטן בשבת, מופיע בשולחן ערוך (רסו, ה) העוסק באדם ההולך בדרך והגיע שבת ובכיסו כיס עם כסף. נפסק בשולחן ערוך, כי במידה ויש עמו ילד קטן, עליו לתת לו את הכיס, היות וקטן אינו בר חיוב על מצוות, ועדיף שהוא יטלטל את הכיס בשבת.
הביאור הלכה (שם) מציין, כי במידה והילד הקטן הוא בנו, אזי יש עדיפות שלא להשתמש בו היות והאב מצווה על חינוכו של בנו.
כאשר מדובר בפיקוח נפש, לא זו בלבד שאין איסור להשתמש בקטן, ישנה עדיפות לעשות על ידו באופנים מסוימים, ראה, שולחן ערוך, שכח, יב.
'שינוי' לעומת 'קטן':
הגרז"נ גולדברג זצ"ל, במאמרו בהלכה ורפואה (ג, עמ' קלח) דן מהו האופן המועדף לענות לטלפון בשבת לצורך רפואי, האם עדיף שהרופא יענה באמצעות שינוי, או עדיף ילד במידה שהוא זמין כמובן.
מסקנתו, כי עדיף שהרופא יעשה מלאכה עבור חולה שיש בו סכנה בדרך שינוי וכלאחר יד, מאשר באמצעות קטן, אפילו שאינו בנו.
אך הוסיף, כאשר הקטן עצמו עושה את המלאכה בדרך שינוי או שהוא אינו יודע איזה מלאכה הוא עושה, אזי במידת האפשר עדיף שהקטן יבצע את הפעולה מאשר שהרופא יעשה בעצמו בדרך שינוי.
'שינוי' לעומת 'שניים שעשו':
בשו"ת ציץ אליעזר (יז, כ, ג) מעלה כי עדיף לעשות מלאכה עבור חולה שיש בו סכנה בדרך של 'שינוי' ו'כלאחר יד', מאשר בשיתוף עם אחר בדרך של 'שניים שעשאוה'.
בספר פני ברוך (ביקור חולים כהלכתו, ג) מצטט את המחלוקת בהיתר "שנים שעשואה" המובאת לעיל, ומסיק כי יש להעדיף פעולה בשבת עבור חולה ב"שינוי" מאשר "שנים שעשואה", היות ויש דעות כי הפטור ב"שנים שעשואה", הוא רק מעונש אך איסורו עדיין איסור תורה.
'גוי' לעומת 'גרמא':
בשו"ת רבי עקיבא איגר (סד) דן האם מותר להטיל מום בבכור לפטור אותו מפדיון. וחותם את דבריו בהשוואה לדין כיבוי דליקה בשבת, כי עשייה על ידי ישראל בדרך גרמא, עדיפה מאשר אמירה לגוי לבצע זאת. וכן העלה בשו"ת מנחת שלמה (ב, עמ' פג-פד, קסו).
משו"ת חתם סופר (אהע"ז, כ) עולה כי אמירה לגוי עדיפה על פני 'גרמא' על ידי יהודי.
בשו"ת זכר יצחק (נד) העלה מתוך דברי הרמב"ם, שעשייה על ידי 'גוי' או 'גרמא' שווים בדינם.
לסיכום:
סדר עדיפות עשיית מלאכות בשבת כאשר ההלכה מאפשרת זאת, תתבצע לפי המדרג הבא (מהקל לחמור)[6]:
א. אמירה לגוי – איסורו מדרבנן, והוא הקל משאר האפשריות[7], היות שאינו כרוך במעשה[8].
ב. גרמא – הותרה במקום הפסד[9]. ויש שנקטו[10] שהיא האפשרות המועדפת [יותר מאשר אמירה לגוי][11].
ג. אמירה לקטן – כשאינו בנו, איסורו מדרבנן ויש למנוע חילול שבת על ידו[12]. כאשר הקטן בנו, חמור יותר, איסורו מהתורה שמצוות האב על שביתת בנו[13].
ד. שינוי – איסורו מדרבנן, ואינו נחשב "מלאכת מחשבת"[14].
ה. שנים שעשאוה – איסורו מדרבנן, פטורים אבל אסור[15]. ויש דעות שחייבים בדיני שמים[16].
ו. מלאכה שאין צריך לגופה – איסורה מדרבנן, והיא החמורה מכולן, היות שהיא קרובה לאיסור תורה[17].
סדרי עדיפות בהצלת נפשות בשבת:
א. כאשר ישנה דחיפות, לכל הדעות ההצלה תתבצע על ידי ישראל גדול וללא שינוי[18].
ב. כאשר אין דחיפות:
לדעת השולחן ערוך[19] תמיד יש להעדיף שההצלה תתבצע על ידי ישראל ולא על ידי גוי או קטן. לדעת הרמ"א[20] נכון להעדיף (במידת האפשר) שההצלה תתבצע על ידי גוי. המנהג הרווח כפסיקת השולחן ערוך[21].
ג. כאשר ההצלה מתבצעת על ידי יהודי, במידה שיש דחף, יש לפעול כביום חול ללא שינוי[22]. כאשר אין דחיפות, ישנה עדיפות לפעול בשינוי, או במידת האפשר באמצעות שנים[23].
[1] ראה שלמי יהונתן (שכח, יב) המעלה שבע הבדלי דין בין שיטת התוספות והרא"ש.
[2] ראה שם עוד (אות טז, א) שכתב כי עדיף לעבור על ב' איסורים פעם אחת (התקשרות טלפונית/ אמירה לגוי), מאשר לעבור איסור אחד מספר רב של פעמים (נסיעה ברכב פרטי).
[3] ראה שכך צידד להלכה המשנה ברורה (רעח, א).
[4] ראה (שם) בשער הציון המביא בשם הפרי מגדים, כי אסור לומר לגוי לכבות בבין השמשות, שזה חמור ונחשב כאמירה לגוי להדליק.
[5] לעניין "שינוי" בפיקוח נפש, ראה לעיל מקור: שולחן ערוך, שכח, יב.
[6] להרחבה, ראה: קדושת השבת (א, יז, ענף 4); ארחות שבת (כ, לח).
[7] על פי, שולח ערוך (רסו, א); פרי מגדים (א"א, שז, ז); משנה ברורה (רסו, כט); חזון איש (או"ח, נו, ד).
[8] קצות השלחן (קלד, ד),
[9] שולחן ערוך (שלד).
[10] שו"ת רבי עקיבא איגר (י, ד); שו"ת מנחת שלמה (ב, עמ' פג-פד, קסו; א, עמ' עו).
[11] ראה באריכות קדושת השבת (א, הערה כ, ענף 2).
[12] שולחן ערוך (שלד, סה); משנה ברורה (שמג, א).
[13] שולחן ערוך (שמג).
[14] על פי מסכת פסחים (סו, ב), ורש"י (שם). שמירת שבת כהלכתה (ל', הערה מו).
[15] חיי אדם (ט, ט)
[16] משך חכמה (ויקרא, כו, ב); שו"ת האלף לך שלמה (או"ח, קמד). ראה עוד, שו"ת מנחת שלמה (ב, כה).
[17] משנה ברורה (שמב, א).
[18] שולחן ערוך (שכח, יב).
[19] שם.
[20] שם.
[21] ט"ז (שכח, ה); שולחן שלמה (שבת, שכח, יב, טז, ג); שו"ת אגרות משה (ח, או"ח, כה).
[22] שו"ת אגרות משה (חו"מ, ב, עט, ג-ד).
[23] רמ"א (שכח, יב).
המדור בבניה ויעלה בקרוב…