דין תשלומין בתפילה שנאנס מלהתפלל בעבודה בחדר מיון

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/123.jpg

הרב יוסי שפרונג

משולחנו של רב בית החולים

שאלה:

שלום הרב שפרונג,

אני רופא בחדר מיון בבית חולים. אני משתדל למצוא זמן פנוי להתפלל, אבל עקב האינטנסיביות הגדולה בעבודה במיון, קורה לפעמים שמחמת עומס העבודה אינני מספיק להתפלל. בפרט מצוי הדבר בימות החורף, שבהם משך הזמן לתפילת מנחה הוא מצומצם. אני יודע שמאחר שאני עוסק במצוה של הצלת נפשות, אני פטור מן התפילה כשאינני יכול להתפלל. אך רציתי לדעת האם עליי להתפלל תפילת ערבית פעמיים במצבים כאלה, או לא.

תשובה:

  • כעיקרון חובה על הרופא העובד בזמנים קבועים למצוא זמן לתפילה ולשאר המצוות בכדי שלא יתבטל באופן קבוע מן המצוות.
  • אך אכן כשאירע מקרה שנטרד במלאכתו הוא פטור מן התפילה כדין עוסק במצוה.
  • אם המשמרת בבית החולים התחילה אחרי שהגיע זמן התפילה, כגון כמצוי שמשמרת בוקר נפתחת בשעה שבע בבוקר, ומשמרת צהריים מתחילה בשלוש אחה"צ, ומשמרת לילה בשעה 23:00, ובכל אלו כבר היה זמן להתפלל לפני כן, יש חובת תשלומין להתפלל את התפילה הבאה פעמיים אם לא הספיק הרופא להתפלל במהלך המשמרת.
  • רופא שעבד ברציפות בכל זמן התפילה, דינו שהוא פטור מלהתפלל תפילת תשלומין, וראוי שיתפלל תפילה נוספת בתורת נדבה ויחדש בה דבר.

התשובה בהרחבה:

אכן, כלל גדול הוא בהלכה, ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה", כפי שלמדו חכמים בסוכה (כה, א). כפי שדייקת בדבריך, אכן הפטור הוא רק היכן שלא מתאפשר לך להתפלל, אבל כשאתה יכול לפנות זמן להתפלל עליך להקפיד על כך. ובפרט, כפי שהעירו הפוסקים ומורה רבינו הגר"א וייס שליט"א ע"פ דברי הברכי יוסף (באו"ח סימן ל"ח), כשמדובר בעבודה קבועה לאורך שנים רבות, שאותה יש לתכנן כך שיהיה זמן גם להתפלל, ולא להימנע מקיום מצוות באופן קבוע. הניסיון מוכיח שהרופאים שתפילה חשובה להם מצליחים למצוא זמן קבוע לתפילתם, או על כך פנים למצוא את הזמן לתפילה.

אך כפי שאתה מציין, העבודה בחדרי המיון היא אינטנסיבית ביותר, ובעוד שלפעמים העומס אינו גדול, פעמים רבות הוא כבד ביותר והרופאים נאלצים להתרוצץ שעות ארוכות בין המשימות שמוטלות עליהם, כך שאכן מצוי הדבר שהם אינם יכולים למצוא זמן לתפילה, ובמקרה זה אכן דינם כעוסקים במצוה הפטורים מן המצוה.

שאלתך לגבי תפילת ערבית שתיים היא מעניינת ותלויה ביסוד הדין של פטור העוסק במצוה.

הנה יסוד הדין של תפילת תשלומין, בשו"ע (או"ח סימן קח):

"טעה או נאנס ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים, הראשונה מנחה והשניה לתשלומין כו', טעה ולא התפלל מנחה, מתפלל ערבית שתים, הראשונה ערבית והשניה לתשלומין… הזיד ולא התפלל תפילה אחת אין לה תשלומין אפילו בתפילה הסמוכה לה, ואם רצה יתפלל אותה נדבה".

אם כן, מדובר במי שנאנס, כגון שהיה חולה או שיכור (משנ"ב ס"ק ב), או מי ש"טעה" – כלומר שהיה סבור שהתפלל ונזכר שעדיין לא התפלל (ביאור הלכה ד"ה טעה). אמנם כמבואר בסעיף ח' בשו"ע, בכלל זה גם מי שהיה לו עוד זמן להתפלל וחישב להתפלל אחר כך, ואז שכח להתפלל, גם הוא אינו נחשב מזיד כיון שלא ביטל את התפילה בשאט נפש שהרי תכנן להתפלל (משנ"ב ס"ק כ"ג).

אך על כל פנים יסוד החיוב תשלומין נאמר במי שהיה חייב להתפלל, ולא התפלל, שאז אם עשה כן במזיד ובשאט נפש, אין לו תשלומין, ובשאר המקרים עליו להתפלל תשלומין בתפילה הסמוכה.

והנה במשנ"ב בסימן צ"ג ס"ק ח' כתב לגבי העוסק ב"צרכי ציבור", שכתב שם המשנ"ב, שאינו צריך להפסיק מכך להתפלל, "ואין צריך להתפלל מנחה שתים בשביל תשלומי שחרית, שכיון שבשעת חובתו היה פטור ממנה, מן הדין אינו צריך לתשלומין כלל". [וכ"כ המשנ"ב גם בסי' ק"ו ס"ק ג].

כפי שמביא בשער הציון שם, הדבר נתון במחלוקת באחרונים.

בשו"ע בהלכות אנינות (יו"ד סי' שמ"א, ב) נפסק:

"מי שמת לו מת בשבת, יאכל במוצאי שבת בלא הבדלה ולא יתפלל ולא בבוקר קודם קבורה, ולאחר קבורה יתפלל תפילת שחרית אם לא עבר זמנה. אבל תפילת הערב לא יתפלל שכבר עבר זמנה. ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתיים, כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל".

על דין זה כותב הדרישה:

"מכאן היה נראה, דהוא הדין להעוסקים בצרכי ציבור וכיוצא בו בזמן התפילה, שפטור מלהתפלל, וכמו שכתב רבינו באורח חיים סוף סימן צ"ג, ומתוך העסק עבר זמן אותה תפילה – שגם כן אינו צריך להשלימה בזמן תפילה שאחריה להתפלל שתים אחת לתשלומין, כיון שג"כ בזמן העסק היה פטור מתפילה כמו באבלות דהכא, דמה לי פטור מכח אונס דאבלות, או עסק מצוה. ולדעתי כל שכן הוא, דהא בשעת עסקו בצרכי ציבור גם כן עבד עבודת השם יתברך, ומה יתרון לבעליו כי אם ראות עיניו וק"ל".

כלומר, הדרישה לומד מדין זה של אונן, שנפסק שאינו צריך לחזור ולהתפלל, לכל העוסקים במצוה, שגם כן פטורים, וכותב שהוא כל שכן, משום שהם היו עסוקים בעבודת השם בקיום מצוותיו.

אמנם הט"ז (שם ס"ק ה') כותב "תמה אני אם יצאו דברים אלו מפיו", וטענתו היא שהרי יש חובת תשלומין על מי שהיה אנוס מלהתפלל, וגם מי שהיה אנוס מלהתפלל הוא בגדר פטור מן התפילה, ובעל כרחך לא כל מי שפטור מן התפילה אינו חייב להתפלל תשלומין. וביאר, שמה שמצינו באבילות אינו דומה, משום שיש לחלק בין מצב של "פטור", לבין מצב של "אונס". וכך הוא מבאר את הדברים: אונן למעשה יכול להתפלל ואין שום דבר שמונע ממנו להתפלל. אלא ש"האבילות פוטרתו". זהו פטור גמור שאינו מחייב אחר כך תשלומין. לעומת זאת, כשהפטור הוא מחמת טירדא, "אין זה קרוי פטור מצד עצמו אלא אונס, דהא באמת אי אפשר לו להתפלל", ועל זה תיקנו תשלומין.

אמנם, גדולי הפוסקים נקטו שדברי הדרישה צודקים ופסקו כמותו להלכה. הם דוחים את טענת הט"ז ולמעשה מחלקים בין מצבים שונים, וכפי שמבאר הש"ך בנקודות הכסף (שם):

כשאדם מחוייב להתפלל, אלא שאירע לו אונס אקראי, שלא אפשר לו להתפלל, אזי הוא עדיין מחוייב לקיים את חובתו בתפילת תשלומין. כך למשל החולה או השיכור או מי ששכח להתפלל.

כשאדם פטור מלהתפלל "מן הדין", ואין חילוק האם היה יכול בפועל להתפלל (כמו אונן) או שהיה מנוע מלהתפלל (כמו הטרוד במצוה), אין שום חיוב שעליו לקיים ע"י תפילת תשלומין.

ומשום כך פסקו הש"ך שם, וגם המג"א בסימן צ"ג, כדעת הדרישה, וכך נטו אחריהם שאר הפוסקים והמשנ"ב.

האחרונים נטו לבאר את המחלוקת בשאלה האם יסוד דינו של העוסק במצוה פטור מן המצוה הוא בגדר של אונס בלבד, או שזהו פטור מעיקר הדין מקיום המצוה בשעה שהוא עסוק במצוה אחרת. (עי' קה"י ברכות סי' ט"ו ועוד). לפי דבריהם, דעת הדרישה והש"ך והמג"א והמשנ"ב היא שזהו גדר של פטור ולא של אנוס.

רבינו הגר"א וייס שליט"א מעיר, שצריך לומר שהדברים אינם תלויים לגמרי אחד בשני, משום שמצינו מחלוקת אחרת התלויה לכאורה בשאלה זו, לגבי מי שהיה עוסק במצוה ובכך נפטר ממצוה אחרת, ובכל זאת קיים את המצוה השניה, האם יצא ידי חובת המצוה או לא (והיינו אם יכול לברך בעשייתו, או אם סיים לעסוק במצוה ועדיין זמן החיוב של המצוה שנפטר ממנה). והמשנה ברורה בשער הציון (סימן תע"ה ס"ק לט) כתב שיצא ידי חובתו [אלא שמסתפק אם יכול לברך].

ולכאורה הנחה זו מבוססת על כך שדינו של העוסק במצוה הוא שהוא נחשב רק כאנוס על קיום המצוה השניה, אבל הוא עדיין בר חיובא לגמרי, ואם מקיים אותה בכל זאת ודאי מצוה בידו ויוצא בזה ידי חובה, אבל אם גדר הדין הוא שהוא פטור מן המצוה לגמרי כעת, איך יוצא בה ידי חובתו.

ולפי זה, יוצאת לכאורה סתירה בין פסקי המשנה ברורה, האם דינו של העוסק במצוה הוא כפטור או כאונס, ולכן בהכרח אין הדברים תלויים זה בזה לגמרי.

וזאת יש לדעת שרופא נחשב עוסק במצוה אפילו אם עיקר כוונתו היא להרוויח ממון ולא לעסק המצוה, משום שהוא עוסק במצוה עצמה ולא רק בהכשר מצוה, ובזה אפילו אם כוונתו העיקרית היא להרוויח ממון הוא נחשב עוסק במצוה הפטור מן המצוה, כמו שכתב הביאור הלכה בסימן ל"ח.

על כל פנים, הכרעת ההלכה היא, שבמצבים שתיארת, הדין הוא שהיית פטור מן התפילה מן הדין, ואין עליך חובת תשלומין.

אמנם במשנ"ב בסי' קח, ב כתב שגם בזה נכון שישלים התפילה שלא התפלל בתורת נדבה ויחדש בה דבר.

ועוד יש לציין, שעל פי המבואר במשנ"ב בסימן ע"א ס"ק ד, מי שבתחילת זמן החיוב בתפילה לא היה עוסק במצוה עדיין ויכול היה להתפלל, ואחר כך נעשה עוסק במצוה ולא התפלל, חייב להשלים תפילתו משום שכבר חל עליו החיוב. ודבר זה מצוי במשמרות שמתחילות בשעה שבע בבוקר, או שלוש אחה"צ, או באחת עשרה בלילה.

 

המדור בבניה ויעלה בקרוב…