במאמר זה, המאמר המסכם של סדרת המאמרים בנושא ברכות, נרצה לחזור לפרט שביארנו במאמר הקודם בקצרה ובצורה שאיננה ממצה, לבאר אותו יותר ביסודיות, ולהוסיף את הוראתו של רבינו הגר”א וייס שליט”א שנשמטה מן המאמר הקודם.
כזכור, במאמר הקודם עסקנו בשאלה האם מי שאינו מדבר יכול לצאת ידי חובת ברכות בהרהור שלהן, ומה עליו לעשות במקרה שבו אין לו אפשרות. ראינו שיש מקום להתיר זאת במקרה באונס. בסוף המאמר שאלנו: האם בכלל זה תקף גם לברכות הנהנין, כלומר שמי שלא יכול בכלל לברך, יכול לאכול בלי ברכה או לא. נפרט יותר מהשיקולים בשאלה זו.
בגמרא בברכות (לה, א) מצינו בביאור החובה לברך לפני האכילה: “סברא הוא! אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה”.
מפרש רש”י: “דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם”.
מיד אחר כך מביאה הגמרא ברייתא: "תנו רבנן, אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל… אמר רב יהודה אמר שמואל, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר לה. הארץ ומלואה. ר' לוי רמי (=הקשה משני פסוקים), כתיב "לה' הארץ ומלואה", וכתיב "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"? לא שאלה; כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. אמר רב חנינא בר פפא, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל…”.
הנה כי כן, בתחילת הברייתא מופיעים שני מושגים: בתחילה נאמר "איסור" על הנאה בלי ברכה. ובהמשך כלומר, כי מי שנהנה בלי ברכה "מועל", גוזל. כך מבואר גם בהמשך המימרות שמביאה הגמרא, שכל עוד האדם לא בירך, המזון שייך להקב”ה. רק הברכה משייכת את המזון אל האדם. לכן, מי שנהנה בלי ברכה, נחשב כגוזל את הקב”ה.
לסיכום – יש לנו חיוב ליהנות בלי ברכה, שמבוסס על סברא – כיון שנה הוא צריך להודות; בגמרא נראה שמעבר לחיוב לברך ישנו גם איסור מעין גזל ומעילה במקרה שאיננו מברך. האם שני חלקים אלו קשורים זה לזה או אפילו תלויים זה בזה?
אנחנו כבר יודעים מהי הנפקא מינה: בקשר לחיוב הברכה אנו מבינים כי אם אדם נמצא במצב שהוא אנוס על הברכה, הוא יוכל על כל פנים לאכול את מזונו – שהרי הוא מנוע מלברך, ולמה שלא יאכל על כל הפנים. אבל בקשר לאיסור, זו כבר תהיה שאלה, משום אם הוא אנוס מלברך, אין לו לגזול!
חקירה יפה זו מופיעה בכמה וכמה רבותינו, והלן נפרט מעט ממה שכתבו על כך; אך עוד קודם לכן ברצוננו לדקדק דבר נאה בדברי רש”י בהקשר זה, שייתכן שמשנה את התמונה.
צריך להודות על הפרש לברך משום סברא שמאחר שנהנה צריך להודות. אחר כך, בדברי הגמרא לגבי לגזל, פירשנו שהכוונה היא שהוא גוזל את המזון עצמו, שאינו שייך לו עד לאחר הברכה. אך רש”י בבואו לבאר את דברי רב חנינא “כאילו גוזל להקב”ה” כותב: “גוזל להקב”ה – את ברכתו “.
המהרש”א על אתר מתפלא על רש”י – מדוע כותב רש”י שהוא נחשב כגוזל את הברכה? ברור יותר לבאר, שנחשב כגוזל את הדבר שאותו הוא אוכל, וכמבאר בגמרא, שלפני הברכה הוא שייך להקב”ה, ורק על ידי הברכה הוא נחשב כשלו.
רק ליישב את קושיית המהרש"א, ניתן לומר, שאכן קודם הברכה הפירות שייכים להקב"ה, אך הקב"ה העמיד את המזון שברא כבר לטובת האדם ולתועלתו, אלא שהאדם מוגדר "בעל חוב", לשלם עוד שנה קודמת מן המזון, באמצעות הברכה . לכן, כביכול החובה שיש לאדם כלפי הקב”ה היא חובה לברך, והברכה היא הדבר שאותו הוא גוזל כאשר הוא איננו מברך.
לפי זה – יכול להיות שאפילו שיש בעולם משום גזל על הנאה מן הזה בלי ברכה, מקום אם הגזל הוא על הברכה, זה שייך רק כאשר הוא יכול לברך, אך כאשר הוא אנוס מלברך, אין עליו תביעה על הברכה, ושוב הוא יכול לאכול. אף בלי ברכה ואינו נחשב כגוזל.
על כל הפנים. ידועה קושיית הפני יהושע בסוגיא, שתמה תמיהה גדולה: מאחר שראינו שהחיוב לברך על הנאתו הוא חיוב מסברא, הרי קיימא לן בכמה מקומות בתורה ש”סברא – דאורייתא”! כלומר, שתוקף הסברא הוא כתוקף של מצוות דאורייתא, אף שלא נוויצטנו עליהם בתורה. לפי זה, הוא תמה למה הכלל הוא שספק ברכות, הרי ספק דאורייתא לחומרא!
הפני יהושע מתרץ, שלמרות שיש ספק דאורייתא כלפי חיוב הברכה, מכל מקום אין להחמיר בספק זה, כי אם נחמיר והוא יברך, הוא נמצא בספק נגדי של ברכה לבטלה.
התירוץ של הפני יהושע חשוב ויסודי לכמה הלכות, ואין כאן המקום להאריך בדבריו, אך בדברים אנו מוצאים נטייה גדולה לדחות מעיקרה את ההנחה שעומדת בבסיס הקושיא של הפני יהושע. לדעתם, כלל לא נאמר דין זה של ספק ברכות כשמדובר בברכות הנהנין, משום שהרי אסור ליהנות מן בלי ברכה, והנהנה בלי ברכה כאילו מעל. יסוד הדברים הוא במהרש”א בפסחים (קב, א).
יש אומרים שכך גם דעת התוספות. בברכות (יב, א) מסתפקת הגמרא במקרה מסוים האם יוצא ידי חובה בברכתו, וכותבים התוספות (ד”ה לא): “ור”י היה אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת”. המגן אברהם (סימן רט, ג) תמה למה לא נאמר לגבי זה את הכלל של ספק ברכות בחשבון. אבל היא רבי עקיבא איגר מבאר, שכוונת התוספות על פי דברי המרש”א, שאין אומרים את זה בברכות הנהנין.
בתוך יו הוא נחשב גם לשיקול שהעלה הפני יהושע, שכתב להצדיק את הכלל של ספק ברכות גם בברכות הנהנין בטענה שאם לא כן יהיה בספק ברכה לה. מבאר רבי עקיבא איגר: "ולא הוי כאן חשש ברכה לבטלה, דאם לא יברך יהא אסור לו לשתות!".
כלומר, במצב זה של ספק, אסור לאכול או לשתות, שהרי אסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה. אבל היא באמת יכולה לאכול. לכן אין כאן מקום לומר ספק ברכות ולא יברך, אלא יברך ויאכל.
על כל הפנים, בהקשר לנידון שלנו, אנו מוצאים כאן למעשה את שני פנים של החקירה: מחד גיסא את דעתו של יהושע, שלדעתו בדבר אין כאן אלא "חיוב" ברכה בלבד, שכן, במקום ספק שייך הכלל של ספק ברכות קלי (ורק לאחר שלדעתו) זהו חיוב דאורייתא הוא תמה שספק דאורייתא לחומרא, אבל לדעות הסוברות – וכן הלכה – שחיוב ברכת הנהנין מדרבנן, הוא פטור מהחיוב ויכול לאכול ללא ברכה). לעומת זאת, דעת המהרש”א וההולכים בשיטתו [1] , שברכת הנהנין אינה חיוב בלבד, בדומה לברכת המצוות למשל, אלא יש גם גדר של איסור בלי הברכה, כולל לא שייך לגבי הכלל של ספק ברכות קונקרטי, שהרי אין להתיר את זה. האיסור מספק.
אם כך, להלכה, שפסק השולחן ערוך (סי' ר”ט) שבכל ברכות הנהנין שהם מדרבנן, הכלל הוא שספק ברכות, אם כן במקום שהוא אנוס, יכול לאכול בלי ברכה.
כל זה כולל כל קשר בין ה”חיוב” על ה”איסור”. אבל כבר רמזנו לעיל, שבהחלט יכול שהדברים תלויים זה בזה, וגדר הגזילה והמעילה הוא במה שנהנה בלקיים את החיובו לברך, אבל אם הוא פטור מלברך וכגון שהוא אנוס, הרי גם מהצד של הגזילה הוא יכול לאכול בלי ברכה.
כעין זה מצינו שבט הלוי (חלק ו סימן כג), שנשאל האם אדם שמאושפז בבית החולים ונמצא בזמן ובמקום שאסור לו לברך, האם מותר לו לאכול ללא ברכות, וגדר השאלה היה שמצד אחד כזה הוא אנוס, ומצד שני יש בזה איסור של הנאה מהעולם. הזה בלי ברכה.
על כך כותב הרב וואזנר שלמרות שאכן קיים איסור, מכל מקום במקום אונס כפי שמצינו בבעל קרי (ראה במאמר הקודם) הרי התירו לו, ואין הבדל בין סוגי האונס, ומאחר שאם אנחנו מניחים שבמקום אונס לא חייבו חכמים לברך, אם כן גם לא נאמר האיסור . לאכול בלי ברכה. ובודאי לא מסתבר להעמיד כל הענין במצב שבו יש חשש פיקוח נפש.
על כך מקשה הרב וואזנר, ממה שכתב המשנה ברורה (ביה”ל סימן ס”ב) לאסור לשתות בתוך בית המרחץ, וטעמו, שאף שהוא במקום שהוא אנוס מלברך, כל זה טוב אם היה רק חובת ברכה, שאז נאמר שבמקרה זה הוא פטור מחיובו. , אך מאחר שהוא גם איסור ליהנות בלי ברכה, אם כן אין להתיר, ומה גם יכול לצאת ולברך ולשתות בבית או לחדר אחר המרחץ ששם מותר לכל הפחות להרהר את הברכה.
[אגב, מדברי הביאור הלכה, ובעיקר מדבריו במשנ"ב ס"ק ט', עולה גם לעיל שבמצב של או אמיתי יכול לאכול בלי ברכה. ע”ע מנחת שלמה מהדו”ק סימן י”ח שדקדק כן].
כותב הרב ווזנר, צריך לומר שהעיקר הוא כמו שכותב בסוף, יכול לצאת מבית המרחץ ולשתות, ומעיר הרב וואזנר:
"וצריכים להוסיף קצת על דבריו דודאי זמן מועט כזה לצאת מהמרחץ או בבית האמצעי אינו בגדר אונס כלל לפטרו, אבל זמן ממושך אפי' אינו נוגע כלל לפקו"נ שפיר נקרא אונס, והגדר בזה יראה בעניי, הוא בטול מזון יום אחד , דהיינו צום שלם . , דזה ודאי בגדר אונס גמור וצער, ולרוב גם בגדר המזיק, והיינו האי דבעל קרי בברכות שם”.
בדברים אלו סיימנו את המאמר הקודם, אך קוראים נאמנים העירו לנו ששכחנו שדבריו של השבט הלוי אינם מוסכמים, שהרי רבינו המנחת אשר (ח”ב) סימן כ”א) חולק עליו. ואכן בדבריו שם כותב רבינו הגר”א וייס שליט”א, שהשיעור שנתן השבט הלוי לזה, ביטול מזון של יום שלם, הוא שיעור מופרז, ולמרות שנכון הדבר שלא בכל אמצעי מזון של זמן קצר ייחשב הדבר שהוא אנוס מלברך, אלא אומרים לו להמתין מעט. עד שיהיה במקום שבו יצליח לברך, מכל כשיש אונס שמתמשך שיעור זמן שנחשב כצער וסבל, הוא נחשב אונס גמור, אף אם לא עבר שיעור זמן של יום שלם.
יצויין, כי גם בדבריו של הביאור הלכה אין זה נראה שכוונתו לשיעור כך כל קיצוני, שהרי רק טען שהנ במרחץ יכול לצאת ולברך או לחקור את זה בו מותר לו עכ”פ להרה, ולא נראה כלל שאלו מדובר בשיעור משמעותי יותר מזה עדיין לא נחשב. אונס, וכדברי השבט הלוי שרק יום שלם של המקום נחשב אונס לענין זה.
[1] רבים הם. יש לציין שהמג”א הנ”ל סובר אחרת ומפרש את דברי התוספות באופן אחר
המדור בבניה ויעלה בקרוב…