ברכות ללקויי חושים – ברכות הריח למי שאינו מריח (anosmic)

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/123.jpg

הרב יוסי שפרונג

ברכות הריח למי שאינו מריח (anosmic)

בהמשך לעיסוקנו בשבועות לאחר בהלכות ברכות ללקויי חושים, במאמר זה נעסוק בהלכה נפוצה למדי, מנה לנבוע ממגוון סיבות: ברכת הריח למי שאינו מריח.

באופן טבעי, הלכה רלוונטית בעיקר למוצאי שבת קודש, שבו תיקנו לנו חכמים את ברכת הריח על הבשמים.

בעוד שנראה לנו במבט שטחי כי לקות בחוש הריח הנה נדיר ביותר, אחד מכל מאה אנשים יסבול מבעיה הבעלות בחושי הריח או הטעם (הקשורים אחד בשני וחוש הריח הדומיננטי מביניהם), בין אם מאבדן מלא של חוש הריח, או ריח ושיבוש בהם (זיהוי מוטעה). או הרחה חלשה). ההסיבות האפשריות לפגיעה מגוונות ומאות סיבות אפשריות, אך בעיקר גורמים לכך, אף וסינוסים זיהומים בדרכי הנשימה העליונות, חבלת ראש, או חשיפה לתחושה. פגיעה בריח יכולה להיות תופעת לוואי של נטילת תרופות שונות, ושל תרופות כמו סוכרת, סרטן במוח או אלצהיימר. יצילנו השם מכל אלה.

דומה שאין חולק על המקרה הנפוץ – אף סתום מנזלת.

מה יעשה אדם במצב כזה במוצאי שבת קודש? האם עליו לברך על הבשמים? האם הוא יכול להוציא את בני ביתו בברכה זו?

בעל תרומת הדשן (פסקים סימן רד) כותב כך:

"ואשר הקשית על המנהג שהשליח מברך בבית הכנסת על הבשמים, וחוזר ומברך לבני ביתו, דמאי שנא ממי שאינו מריח דכתב ר' אפרים דאינו מוציא בני ביתו? לא דקדקת כלום לפניך בקושיא זאת, דהשליח ציבור, אף על פי שבירך על הבשמים בבהכ”נ, יכול לברך לעצמו עוד בביתו, דברכת נהנין הוא, ומי יעכב על ידו אם ירצה לברך על הבשמים אפילו בחול , ולכך יכול להוציא ג”כ אחרים. מה שאין כן היה במי שאינו מריח, דאינו יכול לברך בשביל עצמו כל מה שהרי אינו נהנה, ואפילו אם ברכה זו לבני ביתו, מצוה וחובה כמו קידוש והבדלה – יכול להוציא לבני ביתו ולפטור אותם ידי חובתן…".

הוי, אדם שחוש הריח שלו פועל כתקנו, יכול לומר לברך ולחזור ולברך על הבשמים ואינו כולל ברכה לבטלה, ומשום שברכת הריח היא ברכת הנהנין, ואפילו בימות החול הוא יכול לעשות כן. האדם אינו מריח, אין לו לברך ברכת הריח דווקא משום שזו היא ברכת הנהנין, וזה לא מריח איך יכול לברך, הרי אינו נהנה.

וכך אכן נפסק בשו”ע (סימן רצז, ה): “מי שאינו מריח אינו מברך על הבשמים”.

אין מדובר רק על מי שחוש הריח שלו נפגע באופן חסר תקנה – המכונה "תרן". גם מי שסובל באופן ארעי מצינון (ובכלל זה ליקוי ריח שמחמת וירוס הקורונה), ומחמת אינו מסוגל להריח, דינו שווה הוא אינו יכול לברך ברכת הריח (כה”ח). הטעם לכך פשוט: הברכה על ריח היא כפשוטה: ברכה על ריח טוב שהאדם מריח ונהנה ממנו. אם הוא אינו מריח, לא שייך שיברך, והוא דומה למי שיברך ברכות הראייה בעיניים עצומות.

אבל זה לא תמיד חוש הריח נפגע בצורה מלאה, ולפעמים ישנה יכולת הרחה חלשה, והאדם מתלבט האם הוא יריח דבר מה כשיריח את הבשמים, או לא. כמובן שבמצב כזה הוא חושש מפני ברכה לבטלה. הפוסקים כתבו (עיין כף החיים סימן רטז, ג), שמותר לו להריח מעט את הבשמים לפני הברכה, כנראה לדעת האם הוא יכול להריח אותם, ואם יסביר לו שהוא אכן מצליח להבחין בריח הבשמים, יברך אותם כרגיל. אבל למרות שאסור נהנה מריח טוב בלי ברכה. בטעם הדבר כתב הגרח”פ שיינברג זצ”ל, שאחר שאין מדובר אלא בהרחה מועטת, דומה למה שמצינו בהלכה שטעימת התבשיל בעלמא בחשד לבחון את טעמו אינה מחייבת ברכה (כמבואר בשו”ע סימן רי, ב).

עד שלב זה מדובר בהלכה ברורה ופשוטה, אך כשבאים לדון בשאלה האם אדם יכול להוציא אחרים על ידי חובתן, הסוגיא מסתעפת.

בדברי התרומת הדשן שציטטנו הייתה תוספת מעבר לאמירה הכללית שמי שאינו מריח אינו יכול לברך. בדבריו מבואר עוד שלמרות שאינן יכול לברך לבד שהרי אינו נהנה, מכל מקום אם הייתה ברכה זו חובה לבני ביתו בגדר של מצוה וחובה כמו קידוש והבדלה- הוא יכול להוצא אותם ידי חובה ולפטור אותם ידי חובתם.

אבל דברים אלו אינם מוסכמים, כפי שנכתב בקצרה בתשובת התרומת הדשן, דעת רבינו אפרים אינו כן. כך מצטט את דבריו הטור:

“וכתב עוד ה”ר אפרים, מי שאינו מריח ומברך על הבשמים הוי ברכה לבטלה, והוצאת בני ביתו אינו יכול. דמי ולא לקידושא ואבדלתא וברכת המוציא של מצוה שהן חובה, אבל זה אינו אלא מנהג בעלמא . ולא נהירא, שהרי פורס אדם פרוסה לבני ביתו אף ע”פ שאינו אוכל עמהם! והתם מאי חובה איכא? וכן הורה לי אדוני אבי הרא”ש ז”ל”.

כלומר, דעת הטור בשם הרא”ש, מסכימה למה שכתב תרומת הדשן, שהוא יכול להוציא את בני ביתו ידי חובתן אפילו שהוא עצמו אינו מריח ואינו שייך בברכה זו כלל.

ובשולחן ערוך (שם):

"מי שאינו מריח אינו מברך על הבשמים, אלא אם כן נתכוון להוציא את בני ביתו הקטנים הגיעו לחינוך או להוציא מי שאינו יודע".

המשנה ברורה מאיר שכמובן בני הבית צריכים לריח את הבשמים (גם כשבעל הבית מסוגל להריח את הבשמים שאר בני הבית צריכים להריח את הבשמים, אבל במקרה שלנו אם הם לא יריחו תהיה זו ברכה לבטלה, שהרי המברך – בעל הבית – אינו מסוגל בכלל להריח. ואינו שייך בעצמו בברכה). [1]

עכשיו ננתח את ההלכה לגופה: דברי התרומת הדשן צריכה עיון רב: הרי מדובר בברכת הנהנין, שבה הכלל הברור והפשוט הוא אפשר להוציא אחרים ידי חובת הברכה הוא אם נהנה בעצמו, כמבואר למשל בדברי השולחן ערוך (סימן קסז, יט) [ 2 ] , שאדם שאינו אוכל בעצמו אינו יכול לפטור אחרים בברכת “המוציא”. איך אפשר לעשות זאת בברכת הריח?

ואכן, כבר בדברי התרומת הדשן אנו מוצאים את התשובה לכך. למרות שהוא עצמו כותב הכנסת בברכת הנהנין שמשום שמשום יכול השליח ציבור לחזור לביתו אחרי שבי על הבשמים בבית ולחזור ולברך שהוציא את בני ביתו חובת הבדלה, ומן הטעם בברכת הנהני שאין הגבלה על מספר הפעמים שיכול לברך אותה, ומוסיף וכותב שמשום. שברכה היא זו ברכת הנהנין אי אפשר שיבר מי שאינו נהנה מן הבשמים, מכל מקום שהיא טוענת אותה בגדר שמאחר בברכה "חובה" – הוא יכול להוציא את האחרים ידי חובת.

ואם יצא בעצמו. החידוש הגדול בהלכה זו הוא גם כאשר מדובר על ברכת הנהנין, שתלויה בהנאת הגוף, גם כן שייכת הלכה זו, זו מהטעם הערבות, אך רק כאשר הברכה היא בגדר "חובה", ומאחר שאני שייך בחובה זו אני יכול להיות ערב לחברי מישראל גם כן. יצא ידי חובתו בערבות זאת.

בנקודה זו מתעוררת המחלוקת:

יש בפוסקים שהלכו בדרכו של רבינו אפרים וטענו על התרומת הדשן, שברכה זו אינה מנהג ואינה חובה, היא אינה כללית בקבלת ערבות ששייכת רק בדברים שהם חובה.

טוענים שזו אינה כה פשוטה, מאחר שמצינו כמה דוגמאות של ברכות שעיקרן אינן אלא מנהג, ולא חובה גמורה, וכל אדם יכול להוציא באחרים ידי חובתן. לדוגמא, ברכת הברית (יו,ד רסא, א) וברכת הכרפס בליל הסדר (תפד, ד).

לעניין ליישביא קוש זו חידש הגרש”ז אויערבאך זצ”ל, שיש חילוק בין תקנות חכמים אלו. התקנה של ברכת בריטניה ושל ברכת הכרפס תוקנו כ”מצוה”, אף שהם ביסודם מנהג בלבד, ברכתן נחשבת כברכת המצוות, אז הוא יכול להוציא אחרים ידי חובתם. לעומת זאת, ברכת הבשמים במוצאי שבת, תקנתה מיסודה הייתה למעשה להשיב את הנפש עם צאת השבת והסתלקות הנשמה. הוי עיקר התקנה היא בגדר של הנאה, מה שעיקרה אומר שהיא אינה שייכת למי שאינו נהנה מן הריח והוא אינו יכול להוציא את האחרים על ידי חובתן.

הערה נוספת העיר רבי עקיבא איגר – לדעתו דבר במי שאינו מריח גורמת שאפילו אם ברכת הבשמים במוצאי שבת בגדר של חובה גמורה, מכל מקום אותו אדם שאינו מריח לא היה בגדר של מחויב בברכה זו, לא יוכל להוציא את האחרים ידי חובתן.

משום כך, כתבו הפוסקים שאין אפשרות להוציא ידי חובה אחרים אם אינו מריח בעצמו, אלא רק במקרה שרוצה להוציא את בניו הקטנים, שכל פיהם הוא מחויב בברכה זו מתוקף מצוות חינוך, אבל לא כשרוצים להוציא ידי חובה את מי שמחויב בברכה מעיקר הדין כמו אדם גדול אינו יודע לברך.


[1] הפוסקים דנו בשאלה מדוע אין ברכה זו נחשבת הפסק על המברך, שבעצמו אינו שייך בברכה, בין ברכת בורא פרי הגפן לשתיית היין.

[2] כפי שמביאו המשנה ברורה.

המדור בבניה ויעלה בקרוב…