ברכת הנהנין על תרופות שטעמן ערב

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/123.jpg

הרב יוסי שפרונג

כמובטח במאמר הקודם, פתחנו בסדר מאמרים על אודות ברכות שונות ללקויי חושים, מרייה ושמיעה ועד טעם וריח. בשבוע שעבר עסקינו בשאלה האם אדם הסובל מחוסר יכולת זמני או קבוע לטעום את מאכלו מברך עליו או לא. בתוך הדברים העסקנו במי שאינו מסוגל לאכול אותו בצורה טבעית, או במי שלמרות שהוא אוכל את המזון ככל האדם – הוא אינו חש טעם באוכל (הדוגמה המפורסמת מהשנים האחרונות הם חולי הקורונה).

הפעם, נסטה לרגע מן השורה המחייבת אותנו לעסוק בנושאים שתחת הכותרת הכללית, ועסוקה בשאלה מצויה ביותר, אף שהיא אינה עוסקת בלקויי חושים אלא בכל אדם מן השורה, ומן הטעם שהיא מעין השלמה לנושא המאמר הקודם שבו פתחנו.

הקשר בין תרופות למרירות-טעם היה שנים רבות מעין גזירת גורל, אך בעידן המודרני, חברות התרופות השקיעו רבות בשיפור טע תרופות שונות, כמה סיבות:

  1. תרופות שנועדות לילדים, ויש חשש שהם לא יסכימו ליטול אותן אם ישמר טעמן המקורי המר;
  2. מוצרי בריאות משלימים מתאימים לגדר הכרח, כמו תפי תזונה ולא מיניהם למיניהם, שיש מקום שצריכתם תעלה פלאים תעסוקה שטעמם ערב לחדר כלענה;
  3. תרופות שנועדו לנטילה קבועה, והורגש הצורך על אלו הנוטלים וכן אותם.

מטעים אלו נופוצו תרופות רבות בטעם משופר, כשהמתקת התרופה נעשית בדרכים שונות. אני רוצה, בודאי בתרופות המשווקות כסירופ, אבל גם בכדורים שונים, ההמתקה מתקנת באמצעות שילוב ממתקים בשילוב התרופה עצמה – שהיא הופכת הכי הרבה [זה נפוץ בכדורים שנועדו למדבר, או במוצרי ויטמינים לילדים המשווקים כסוכריות לכל דבר]. ולעית, ההמתקה והרגע המותרת באמצעות ציפוי של הכדור בשכבה חיצונית דקיקה של ממתקים, הגורמים לכך שבבים הקצרים בין פיקיות הטעם מורגש טעם מתוק הטעם המר האופייני.

תרופות מתוקות אלורו את השאלה ההלכתית הפשוטה: האם יש לברך עליהם?

בגמרא בברכות (מד, ב) מצינו: "השתה מים לצמאו וכו' [=מברך שהכל] לאפוקי מאי? אמר רב אידי בר אבין: לאפוקי למאן דחנקתיה אומצא”.

כלומר, ההדגשה על שתיית מים לצמאו באה ללמד, שתיית מים קשורה להשתחרר ממחנק, אינה חייבת ברכת שהכל. מדגישים התוספות (מה, א ד”ה דחנקתיה):

“ודווקא מים, שאין לו הנאה כי אם לשתות מים לצמאו, והנאה דחנקתיה אומצא אין זה נחשב הנאה; אבל שאר משקים שלעולם הגוף נהנה מהן בכל ענין מברך, ואפילו חנקתיה אומצא, כדאמרינן לעיל – ואף על גב דלרפואה אתי בעיברוכי…”.

דברי התוספות ברורים: ההלכה לפיה דווקא שתייה במקום צמא מחייבת ברכה נאמרה רק במים, שאין בהם טעם, והנאה מהם אינה אלא בשעת צמא. אבל בשאר משקין, יש להם טעם בפנים, לעולם מברך עליהם, אפילו אם מטרתו אינה ההנאה מן הטעם, אלא לצורך רפואי גרידה (ובדומה לזה שחנקתו אומצא).

כראיה מביאים התוספות את דברי הגמרא כמה דפים קודם לכן (לו, א). ואכן, שם הדברים נראים ברורים עוד יותר. הגמרא עוסקת במי ששותה שמן זית, שכמה אמוראים אמרו, שמברך עליו בורא פרי העץ. הגמרא דנה במה מדובר, כי בכמה אופנים של שתייה של שמן זית אין לברך כלל (משום שהוא מזיק, או משום שהוא טפל למאכל אחר), ומסיקה הזז במי ששותה את שמן כ”אניגרון” – מין מאכל, שאוכלים אותו מלווה בשמן, ועושה. כן לרפואה. והחידוש הוא: "מהו דתימא כיון דלרפואה קא מיכוין לא לבריך עליה כלל, קא משמע לן, כיון שאית ליה הנאה מיניה – בעי ברוכי ".

כלומר: מזון שהתועלת ממנו היא רפואית בלבד, אין מברכים עליו כלל. אבל אם יש לו טעם טוב, הוא נהנה ממנו – מברכים עליו גם אם המטרה היא רק רפואית.

כאן נעצור לרגע להשוות את הדברים למה שהבאנו בסוף המאמר הקודם מדברי רבינו המנחת אשר, שכתב בכמה מקומות (עיין למשל מנחת אשר קורונה עמ' ער”ד), שביסוד גדר אכילה ישנן שלוש חלוקות:

  • האחת, מעשה אכילה, דהיינו בליעה טבעית.
  • הנאת אכילה, שבה נחלקו האמוראים אך אינה שייכת כלל להנאה מן הטעם, אלא הכוונה להנאה מהרגשת השובע, בין אם הכוונה לשביעת המעיים או לשביעת החיך ובזה בודאי יש הנאה גם כשאינו מרגיש טעם.
  • ג. "דרך אכילה", למשל, מי שכרך אוכל בסיבסו אינו נהנה מטעמו, שאז זהו סימן על כך שאינו אוכל בדרך אכילה.

למרות שלפי זו אין הכרח לחוש טעם טוב במזון, אפילו מזון שאין בו טעם כלל מחייב ברכה, אין זה סותר למה סק שהנו מן הסוגיא, ומשום שיש לחלק בין מזון שיש בו תועלת תזונתית שהאדם חש הנאה ממנה, בעקבות שהוא חש תחושת שובע האכילה. , אם אוכל שיש בו תועלת אחרת, למשל תועלת רפואית, אך אינו מעוררת תחושת שובע. התועלת רפואית אינה נחשבת כתועלת התזונתית, ומשום שאין בה הנאה .

הבדל זה מבוסס על כך שהחובה לברך ברכת הנהנין מיוסדת על איסור ליהנות מהעולם הזה ללא ברכה.

נשוב לסוגיא. כפי שהסקנו מן הסוגיא, ובדומה לדבריהם בדף מ"ד, מבארים גם שם התוספות:

“ונראיין הדברים, דאם אדם שותה משקין, אם המשקין רעים לשתות, דלית ליה הנאה מיניה – לא בעי ברוכי; ואי אית ליה הנאה מיניה בלא הרפואה – בעי ברוכי”.

דברי התוספות הללו, שלהם מסכימים גם רבינו יונה (שם לב, ב) והרא”ש (ברכות פרק ו סימן מג) והמרדכי (רמז קנא), הם הבסיס לפסק השולחן ערוך בסימן ר”ד סעיף ח, הכותב כך:

"כל האוכלים והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחייך נהנה מהם, מברך עליהם תחלה וסוף".

ומחדד המשנה ברורה (ס”ק מ”ג):

“רצונו לומר, אף על פי שאינו תאב להם כלל, ואינו אוכלם אלא מחמת אונס חליו; כיון שעל כל פנים החיך נהנה מהם. ולא פוקי אם הם רעים, שאין לו הנאה מזה, אף על פי שמתרפא מהם אינו מברך כלל”.

למרות שהלכה זו נראית ברורה, ומובילה למסקנה פשוטה שלפיה יש לברך על כל תרופות שיש לה טעם טוב, ואין לברך על תרופה שטעמה מר, הפוס התחבטו לגבי תרופות בנות ימינו, ומשום שבעוד שהתרופות עסקו הפוס, ולמעשה גם הגמרא העוסקת בשמן הזית, היו תרופות. טבעיות, צמחי מרפא או מיצוי שלהם, שהטעם שלו הוא טעמן המקורי והטבעי ולא טעם בגלל המתקהכותית. לעומת זאת, התרופות המודרניות מבוססות על חומרים סינתטיים, שטעמן הגולמי מריר, וההמתקה שלהן נעשית באמצעים מלאכותיים. איך עלינו להתייחס איפה למוצר זה – האם כמוצר שיש לו טעם טוב או לא?

התלבטות נקודות בנקודה זו, ובאחרים, אנו מוצאים בנתו שלן הגרש”ז אויערבאך זצ”ל. תלמידו, הרב נויבירט זצ”ל, פסק בספרו שמירת שבת כהלכתה (פרק מ סעיף צז), שיש לחלק בין ויטמינים ממותקים, אסור תרופה, שאין לברך עליה אפילו אם היא מתוקה. בהערה הוא מבאר, שהטעם הוא שלדעתו ולא מתאים לעצמה מרה אלא שמעורב חומר מתוק, המתייחס בה טפל למרכיב שהוא העיקר, על פי הכלל ללכת אחרי התרופה – ועל העיקר, שיש התרופה המרה, הוא אינו מברך – אין לברך על התרופה. המתוקה.

אך דעת הגרש”ז אויערבך הוא מביא, הייתה שיש חילוק מהותי בין ההלכה הרגילה של עיקר וטפל להלכה זו. בעיקר וטפל אנו עוסקים בשני מאכלים שיש חובה לב עליהם, וההלכה היא שכאשר הוא מברך על העיקר, הוא פוטר את הטפל; אבל כשאינו מברך על העיקר כלל – למה יהיה פטור מלברך על הטפל? הרי אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, וסוף סוף הרי הוא נהנה. כך ידוע גם בשם מרן הגרי”ש אלישיב.

במהדורה החדשה לספרו, הוסיף הרב נויבירט והעיר כי עם השנים חזר בו הגרש”ז אויערבך מפסק זה, והורה שאין לברך על תרופה המעורבת עם סוכר. הוראה מאוחרת זו מקורה בספר נשמת אברהם, ושם מופיעה הוראתו השניה של הגרש”ז בצורה מעט שונה. לפי דבריו שם, הגרש”ז ראה לנכון לחלק בין שתי סוגי תרופות, וכפי שפירטנו מתחיל המאמר: תרופות מצוות במתיק, שעליהן סבר הגרש”ז שיש לברך ומשום שהוא נהנה מהסוכר לפני שהוא טועם את התרופה, ותרופות המעורבות עם הממתיק, בין סירופ או כדורי. מציצה, שעליהם אין לברך "כי אדם בריא לא ישתמש בו להנאתו".

יש להניח, ומשמעות ממקורות אחרים הופיעו הוראה זו, שסברת הגרש"ז לא נטתה לכיוון הרב נויבירט, אלא חילקה התרופות שבהן עסק השולחן ערוך, שהן מזון לכל דבר ומתיקות טבעית, כמו התרופות שלנו שאינן משתמשות כלל אנשים בריאים והמתיקות שלהן רק נועדה לאפשר את בליעתן, ומשום כך אין להן כללית של אוכל, לחייב ברכה עליהן.

ועיין שם עוד, שמביא בשם הגאונים רבי משה בין פיינשטיין ורבייה יוסף, שלא ירדו לחלק האופנים של עובדת התרופות, אלא הורו בפשטות לברך על תרופות מתוקות.

בנשמת אברהם שם, וכן בשש”כ, הביאו את עצתו של הגאון הרב ולדינברג בעל ה”ציץ אליעזר”, שייעץ לצאת מהספק על ידי אמירת ה”יהי רצון” המקובל לפני לקיחת תרופה: “יהי רצון מלפניך ה’ אלוקיי שיהא עסק זה. לי לרפואה כי רופא חינם אתה”. לדעתו, אמירת יהי רצון זה תוציא את האדם מכלל האיסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה.

המדור בבניה ויעלה בקרוב…