לאחר האחרונה נפוץ פעולות בבדיקות אנטיגן לאבחון קורונה. בדיקת האנטיגנמן באמצעות דגימת מקלון הבדיקה ברירית האף, לאחר מכן טבילת מקלון הבדיקה בחומר, וטפטוף החומר והספגתו במכשיר מיוחד, המזהה את התוצאה ומראה אותה על פני שטח מיוחד: במקרה של תוצאה שלילית נצבע קו אחד. במקרה של תוצאה חיובית נצבעים שני קווים.

בדיקה זו מצטרפת למגוון רחב של תוצאות בדיקות תוצאות דומות והן מופיעות גם באמצעות פסים לפי תוצאת הבדיקה, כמו בדיקת היריון ובדיקות ביתיות לאבחון מחלות שונות.

יש לברר האם מותר לבצע בדיקות אלו בשבת או לא.

החשש הראשון שיש לדון בו הוא מצד מלאכת צובע. מצינו בפוסקים שכתבו לחדש ביסוד מלאכת צובע, שגדרה של המלאכה הוא צביעת דבר מתוך מטרה שהדבר ייצבע. לדוגמא:צביעת ציור, או צביעת קיר. אבל כשהדבר הנצבע יהיה צבוע, אין בזה מלאכה.

בדרך זו ביאר הקהילות יעקב (שבת סימן מ) את יסוד ההבדל בין מלאכת כותב למלאכת צובע. בכתת צובע, אמנה, מלא המטרה היא שהדבר ייצבע, ולמעשה הצבע משרת את הדבר שעליו הוא נצבע. במלאכת כותב, זאת, ההיפך: הנייר משרת את האותיות הכתובות בדיו.

וכבר קדמו החתם סופר (כתובות ה, ב) שהקשה מדוע המשמש עם הבתולה בשבת אינו חייב משום צובע, הרי נהגו להניח מפה בקשר לראות עליה לאחר התשמיש את דם הבתולים, ואם כן יש צביעה של המפה. ותירץ החתם , שמצד הדברצבע, הסדין, אין כל תועלת בדם, שאינו אלא מלכלך אותו. רק אנו זקוקים לזה למטרה אחרת. לכן, אין בזה משום צובע.

כלומר, גם במקרה שלנו אנו מבקשים בבעייה, ויש לנו בכל מקום אם היא אינה מועילה לדבר הנצבע עצמו אין בזה משום מלא.

דברים אלו הם יסוד ההיתר בבדיקת נידה את עצמה בשבת, ואינה חוששת שיהיה דם על בד הבדיקה, וכמו שכתב השולחן ערוך הרב (קונטרס אחרון סימן שב):

 

 

 

"ודאי דשאני חזותא דלא מילתא היא בכלל כשאין לו חפץ בה כלל, וגם אין דרך העולם לחפוץ בה כלל… ותדע דאם לא כן אסור לאשה שפירסה נדה בשבת ליתן שום מוך שהתקינה לנידתה משום צובע".

כוונתו, שאף שהיא חפצה לראות את הדם (במקרה שישנו), מכל מקום התועלת אינו עבור הבגד הכללי, וזה אינו נחשב לצובע.

בשמירת שבת כהלכתה (פרק לג, הערות לסעיף כ) צידד על פי דברים אלו להתיר לבצע בשבת בדיקת שתן הצובעת את ההקיסמים, אך לבסוף הסתייג כתוצאה מכך, והביא שני צדדים בנושא מפי הגרש”ז אויערבאך זצ”ל. בתחילה אמר הגרש"ז, שיש לחלק בין זה לבדיקת נידה המותרת בשבת, משום שבבדיקת נדה "רוצים רק לראות אם יש דם או לא, ורק מפני שאי אפשר להוציא את הדם באצבע כדי לעשות על ידי בד"כ כדי לדעת על ידו אם יש דם או לא, מה שאין כן הכא הרי מעונינים לראות השתנות הצבע הנגרמת על ידי השתן, ומכיון שכן, אפשר דשפיר חשיב צובע”.

כלומר – במקרה דנן יש מטרה לראות את המצביעה, אבל בבדיקת נידה רוצים לראות רק את הדם, ובמקרה מוכרחים להוציא בזה על ידי בד, זה נחשב שיש מטרה לצבוע את הבגד, אבל בבדיקת שתן וכדומה יש צביעה. אמנם, לאחר מכן מסתייג הגרש”ז ונוטה יותר קל:

"אך יש להסתפק, דכיון שאין רוצה כלל בצביעת הקיסם, רק למען דעת דבר אחר, אין זה דומה בכלל לצביעה שהיתה במשכן. כן טוב לעשותו שהשתן יתקרב מאליו אל הקיסם, דחשיב רק גרמא”.

מצד מלאכת, הלכה היא רישום וציור צורות אומר שאפילו כותבים אסור מדרבנן. יש לעיין מה דין ביצוע קו פשוט.  

בשולחן ערוך (סימן ש”מ סעיף ה') נפסק: “מותר לרשום בצפורן על הספר, כמו שרשמין לסימן, שאין זה דבר המתקיים”. במשנה ברורה (ס”ק כ”ד) מבאר: “ודוקא רשימה כעין קו בעלמא לזכרון שיש בזה איזה טעות סופר, שום דלא חשיב כתב כלל ומבלאו הכי; אבל לעשות כמין אות ודאי אסור אפילו באות אחת”.

למרות שהמשנה ברורה מציין שאין זה נחשב כתב כללי, מכל מקום אנו רואים שלא הותר הדבר אלא באופן שהוא אינו מתקיים, אבל אם הוא מתקיים יש איסור דרבנן.

הקו המצטייר על ערכת הבדיקה אכן מתקיים – הוא אינו נמחק לאחר זמן קצר. אך המושג "לדבר שאינו מתקיים" עשוי לכלול גם דבר שעומד ריקה מיד לאחר הכתיבה. למרות זאת

 

 

שהכתב עצמו ממשיך להתקיים, הערכה בכללותה נזרקת, ובמהותה אין לה שימוש אפשרי נוסף לאחר שבוצעה בה בדיקה, יש שכתבו לדון זאת כדבר שאינו מתקיים.

שיקול נוסף לקולא הוא, שהצבע כבר נוכח בשטח הבדיקה, אלא שהוא רק משתתף בעקבות תגובה כימית. לדעת השמירת שבת כהלכתה (פרק מהערה ט) הדבר אסור מדרבנן, על פי דברי הפרי מגדים (סימן שמ, מ”ז ס”ק ג) שכתב שאותן שכותבים “דבר סתר בנייר עם חלב שנחלב ולא נתבשל עדין ונבלע בנייר ואין רשומו ניכר וכשבא. לחבירו נותן אותו אצל האש ושלהבת וניכר כתב ההוא”, הדבר אסור מדרבנן.

עוד מצינו בזה בשו"ת שבט הלוי (חלק ז סימן קו) שנשאל לענין בדיקה לחולה כליות "ואמרו לו הרופאים לעשות כל יום בדיקה שיוציא האוכל מהמעיים ע"י צינור, וצריך ליתן האוכל על נייר כחול ואם הנייר יתהפך לאדום וזה סימן שהכל בסדר, וצריך לעשות כן כל יום”. ראשית מבאר הרב וואזנר למה אין בזה איסור תורה, משום שהאדם לא כתב, אלא עשה פעולה שיתגלה הכתוב כבר, וכן לענין מלאכת צובע, הוא לא צבע, אלא עשה פעולה שיתגלה הצבוע. לאחר מכן הוא כותב, שבמקרה שלו לא ברור שיתהפך הצבע, ספק דרבן לקולא. אמנם בכל מקרה הוא מסייג, יש לומר כן, אבל אם רק על ידי איזו חומצה מדרג הצבע, אולי יש בזה משום צובע.

בנידון שלנו, חומרי הצבע נוכחים בשטח הבדיקה, אלא שהם צריכים לחלבוני האנטיגן שאליהם הם יכולים להיצמד ולצבוע אותם. מצד אחד, כח הצבע כבר היה קיים. אך מצד, הדבר הנצבע לא היה נוכח לפני הבדיקה, ורק עכשיו הוא נצבע, כך שלכאורה הדבר חמור יותר, ואולי אף חמור יותר מהמקרה של הפרי מגדים, שבו כפי שכתב הרב וואזנר הכל היה כבר כתוב, אלא שעדיין לא התגלה, ועל ידי פעולה מסויימת הוא מתגלה; מה שאין כן כאן, שיין לא היה כתוב כללי, ורק עכשיו הגיע על ידי הבדיקה הגורמים הנצבעים [מצד שני, יכול שהמשטח הנצבע הלא היה קיים, וכך גם הצבע, אלא שהוא צריך להצטרפות חומר מסויים שיתגלה], וצריך עיון בנקודה זו.  

בכל מקרה, הרב וואזנר אינו מתיר אלא במקרה של ספק האם ישתנה הצבע או לא, אך בנידון דידן קו אחד יתבצע בודאי, והספק הוא רק האם ייצבעו שני קווים. אז מאחר שאין כאן ספק נראה דעת הרב וואזנר יהיה להחמיר בנידון בדיקת האנטיגן, אך בדיקות שבהן או שתתבצע צביעה או שלא, יש להקל.

במאמר מאת הרב יהושע נויבירט (עטרת שלמה ז) הוא מצדד בכל שיקולים אלו שהזכרנו הנה, ומדבריו נראה שעיקר השיקול להתיר בדיקות אלו בשבת הוא משום שהוא זורק.

 

 

מיד לאחר ביצוען, והן נעשות דרך לכלוך וקלקול. בענין זה הוא מביא ששמע מפי הגרי”ש אלישיב להתיר בזמן הצורך, משום “דאין זה אלא דרך לכלוך, כי מיד אחרי שהשתמש בקיסם ומצא מה שרצה לראות, הוא זורק את הקיסם”.

אמנם הוא מביא שם שבספר ישיב משה כתב ששאל את הגרי”ש אלישיב והשיב שאם מדובר במצב של פסיק רישיא לצביעה, חייב משום צביעת הנייר. ובביאורים שם דן אם חייב מדאורייתא או שרק אסור מדרבנן. איי”ש.

לא מצאתי ספר זה, אך ראיתי בספר וישמע משה (חלק א עמ' קכה) שהביא בשם הגרי”ש, בענין מה שכתב השו”ע (סימן שכ, כ) שיש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים צריך להיזהר שלא יגע בידיו הצבועות. בבגדיו או במפה מחשש צובע, ושאלו את הגרי”ש אם הוא הדין למקנחן בנייר חד פעמי, והשיב “דכל דבר שזורקין אותו מיד ואין שומרים אותו לא שייך בזה איסור של צובע”. [כך גם פסק בשש”כ פרק יד כא].

ובמאמר מאת הרב יוחנן בורגר ראיתי שכתב לדון בזה מצד שהמלאכה נעשית שלא כדרכה, שהרי אין דרך לצבוע בצורה כזו, והביא כעין זה משו”ת התעוררות תשובה לגבי בדיקת שבעה נקיים, שאין דרך לצבוע על ידי שייתן סמרטוט בגופו לצבוע.

אך נראה שאין לדמות הדברים אחד לשני, מאחר שדרך צביעה אינה אחידה, אלא כל משטח ומשטח יש לו דרך צביעתו, דרך צביעת קירות שאינה דומה לדרך צביעת ציור ע”ג נייר, וכן צביעת אותיות, כל צביעה אחרת. כלים שונים כמו מכחול, עפרון, או מברשת צבע, ואם לפי סוגים שונים של צבע, סוגים שונים של צבע, סוגים שונים של קירות, או פחם, או דיו, מצב דומים זה לזה, איפה המשטח הנצבע שבו אין כל הבדל להלכה, יש מקום לומר שבו. שמצויות בדיקות בדיקות, שדרכן הוא בציון לפי צורה מסויימת, יהיה שייך בעניין הצביעה והדבר לא ייחשב כצביעה שלא כדרכה.

בתשובה מאת רבינו הגאון רבי אשר וייס שליט”א, העוסקת בבדיקת סוכר או בבדיקת ימים פוריים, הוא מסיק קל לחולה שאין בו סכנה או לצורך גדול, ומצרף כמה טעמים:

1. הסברא האמורה שמאחר שהמקלון נזרק מיד לאחר שימוש אין זה בגדר של מלאכה המתקיימת.
2. לאחר שאין בצביעה זו תועלת עצמית אלא לצורך בדיקה ובירור מסויים, יתכן שהדבר נחשב מלאכה שאין צריכה לגופה. שני טעמים אלו אינם מתירים אלא מורידים את החומרה לאיסור דרבנן בלבד.
3. על פי הטעם האמור שאין צובע אלא מצביע על הדבר הנצבע.

 

 

אך לעיקר כותב הרב וייס סברא חדשה ומרתקת:

"אמנם הנראה עיקר, דאין בזה מלאכת צובע כלל, דאין צובע אלא בנותן צבע ע"ג דבר, והצבע המתקבל הוא הצבע שנתן והניח ע"ג הדבר, אבל בנידון דידן שהצבע המתקבל איננו כלל מה שנתן הצובע אלא הצבע המתקבל נוצר ע"י תגובה. כימית אין בזה מלאכת צובע כלל, וכיוצא בזה כתבתי במק”א דאין מלאכת צובע בעדשות המשקפיים המשנים צבעם ע” קרני השמש או סרט שעל ידו מודדים חום שצבעו ranking ע”י חשיפה לחום, דאין בזה צובע כיון שאין כאן נתינת צבע ע”י. הצובע אלא שינוי צבע שמקורו בשינויים מולקולריים, וכן נראה בני”ד. כללו של דבר אין צובע אלא ע”י נתינת צבע ולא בשינוי צבע ע”י תגובה כימית וכדו', ואף שאין לי ראיות ליסוד זה כיון שפשוט הוא בעיני בסברא, ונראה שיש לדון עוד דאף אם נניח דגם בזה יש מלאכת צובע מ”מ. אינו צובע בידים ואין כאן אלא גרמא וידוע דבמלאכה דרבנן אין איסור גרמא, וכבר נתבאר דהוי רק דרבן משום מלאכה שאין צריכה לגופה, ומשום שאינו מתקיים.

אף שיש לדון בעוד צדדים בנושא מרתק זה, אין כאן המקום להאריך עוד. נזכיר את מסקנת השמירת שבת כהלכתה, המתיר לבצע בדיקות אלו רק על ידי קירוב הנוזל למקל הבדיקה במקום להיפך, כך הדבר אינו נחשב אלא כגרמא. לעומת זאת, בארחות שבת (חלק א פרק טויף סז) כתב: "קיסם מצופה בחומר המשנה את צבעו כאשר טובלים אותו בנוזל מסויים אין להשתמש בו בשבת אלא לצורך ספק פיקוח נפש", ובהערה צז שם הביא את דברי הגרש”ז, אך למעשה למעשה. מחמיר בענין זה. אמר, דעת רבינו הגר”א וייס שליט”א בקצרה בזה לצורך, אם יש לו צורך לעשות זאת, כמו ללכת לבית הכנסת, או לבקר את הוריו, יש למקל על מה לסמוך.