זהות אביו ואמו של אדם – הינה בעלת משמעות רבה בתחומים שונים בהלכה: האב מחוייב לזון את ילדיו; הבן מצווה בכבוד אביו ואמו; לאחר פטירת ההורים – הילדים מתאבלים עליהם ויורשים את נכסיהם. גם בעניני יוחסין יש משמעות רבה לזהות האב והאם: יהודי הוא זה הנולד לאם יהודיה; כהונה ולויה עוברות מן האב אל הבן; כאשר אשה נשואה הרה לגבר יהודי שאינו בעלה, הרי הוולד הנוצר הוא ממזר ואסור לבוא בקהל.

ישנם מקרים בהם מתעורר ספק בנוגע לייחוסו של אדם. לדוגמה: במהלך דיון בתיק גירושין, טוען הבעל כי ילד שנחשב לילד משותף של הזוג – למעשה איננו בנו, והוא מבקש להפטר מהחובה לזון אותו.

עם התפתחות המחקר המדעי, נוצרו אפשרויות שונות המסוגלות לאשר או לשלול קשר אבהות (ואמהות) ברמות שונות של אמינות:

[א] בדיקה על סמך סוג הדם – שיטה הבסיסית ביותר משווה את סוג הדם של הילד והאב. במידה שסוג הדם של הבן אינו כולל מרכיבים מסוג הדם של הבעל, הרי שבאמינות של 93% הוא אינו אביו.

[ב] בדיקת סיווג רקמות – בדיקת המערכת התורשתית האחראית על תיאום רקמות הגוף. מערכת זו מקבלת מחצית ממרכיביה מהאב ומחצית מהאם. אם אין כל זיהוי בין הבעל לילד במערכת זו – הרי שבאמינות של 98% – 99.9% הוא אינו האב.

[ג] בדיקת ד.נ.א. – הזיהוי בבדיקה זו קרוב ל-100%.

התפתחות הכלים המדעיים הללו הביאה למחלוקת גדולה בין גדולי הפוסקים לגבי התוקף והמשקל ההלכתי של הבדיקות הללו. הדבר עשוי להיות נוגע למעשה בתחומים הלכתיים שונים הקשורים באבהות, וכאמור לעיל. תחום הלכתי נוסף שבו עשויות הבדיקות הללו להועיל, הוא היתר עגונות: כאשר אדם נהרג בנסיבות טראגיות ומצב הגופה מקשה לברר את זהותו, תוכל בדיקת ד.נ.א לוודא את זהותו של אותו אדם, ובכך להתיר לאשתו להנשא!

למעשה, היחס ההלכתי לבדיקות הללו שנוי במחלוקת בין הפוסקים, ויש בזה דעות שונות. כפי שנראה, בתחומי הלכה שונים נצרכת רמה שונה של בירור, ולכן גם היחס ההלכתי לבירור גנטי – משתנה מנושא לנושא. במאמר זה נלמד כמה מהמקורות שהובאו בפוסקים במסגרת הדיון האמור, ונראה את הכרעת גדולי הפוסקים בנושא – הלכה למעשה.

המקור הקדום ביותר שהובא בענין זה הוא דברי ספר חסידים, סימן רל"ב. ספר חסידים מתאר בירור אבהות שערך הרס"ג: מעשה באדם שנסע לחו"ל עם עבדו והשאיר את אשתו ההרה בבית. אחר כך מת אותו אדם, והעבד הלך ותפס את נכסי הנפטר וטען שהוא בנו של הנפטר. כשגדל הבן האמיתי הוא רצה לתבוע בעלות על הנכסים, אך חשש מאותו עבד שהיה מקושר לשלטונות. הוא התארח אצל הרס"ג וסיפר לו את המעשה. בסופו של דבר הרס"ג ביצע בדיקת אבהות מקורית: הקיזו דם מהבן לתוך כלי אחד, ומהעבד לכלי אחר, ולקחו עצם מהנפטר והניחו אותה בכל אחד מהכלים. כאשר הניחו את העצם בדם העבד – הדם לא נספג בה, ואילו כשהניחו אותה בדם הבן – הדם נספג. בדיקה זו הוכיחה מי הוא הבן האמיתי, כשההסבר לבדיקה הוא שהבן ואביו הם גוף אחד, ולכן דם הבן נספג בעצם של אביו. [יש לציין כי רמת הבירור הנצרכת כדי להוציא ממון ממוחזק, היא גבוהה ביותר. רוב, לדוגמה, אינו מהוה בירור מספק לשם כך, ולמרות זאת, סמך הרס"ג על הבדיקה הנ"ל גם להוציא ממון ממוחזק!] ספר חסידים מביא מעשה זה כסיוע להלכה בהלכות אבלות: על הבן להתענות בכל שנה ביום פטירת אביו, משום שהבן והאב הם גוף אחד.

הנה לנו, לכאורה, מקור מופלא לכך שכבר בדורות קדמונים הועלתה אפשרות של בירור אבהות באמצעות תופעה גופנית־טבעית, ואף לא לענין איסור בלבד אלא לענין הוצאת ממון. ולא עוד, אלא שספר חסידים לומד מכאן יסוד רעיוני, שהאב והבן "כגוף אחד", ולכך קושר גם את ענין ההתענות ביום פטירת האב.

אולם כבר עמדו האחרונים שאין לבנות על מקור זה בנין גדול מדי. ראשית, אין כאן סוגיה תלמודית מפורשת ולא פסק הלכה מסודר בדברי הפוסקים, אלא מעשה שהובא בספר חסידים. שנית, אין לנו ידיעה ברורה בטיב אותה בדיקה, כיצד פעלה, מה היו תנאיה, ומהו יחס ההלכה אליה. ושלישית, גם אם נראה במעשה זה מעין תקדים רעיוני לכך שקיים בירור ביולוגי של אבהות, עדיין אין הכרח לומר שממנו נלמד לדורות לכל סוגי הבדיקות ולכל התחומים.

האליה רבה, בסימן תקס"ח סעיף ט"ו, מביא את המעשה שהובא בספר חסידים, ומקשה עליו מן הגמרא בבבא בתרא נח ע"א. שם מסופר על אדם ששמע מאשתו שרק אחד מעשרת הבנים הוא בנו, וכשמת אמר: "כל נכסי לחד ברא", ולא פירש למי. באו הבנים לפני רבי בנאה, והוא אמר להם: לכו וחבטו על קבר אביכם עד שיעמוד ויגלה לכם למי נתכוון. הלכו כולם, ורק אחד מהם לא הלך; ועל כן פסק רבי בנאה שכל הנכסים שלו.

שואל האליה רבה: אם אמנם ישנה דרך לברר אבהות על ידי מעין בדיקה גופנית, מדוע לא עשה רבי בנאה כך, ובחר בדרך של ניסיון התנהגותי. עצם הקושיא מורה שהוא ראה במעשה רב סעדיה ענין שיש להתחשב בו, ושסבר שיש בו משמעות גם לענין בירור ממון, אלא שהוא נסתר מן הגמרא.

בגמרא שם, הרשב"ם בתחילה מפרש שרבי בנאה שיער שהבנים הממזרים ילכו לחבוט על הקבר, ואילו הבן הכשר ימנע מכך. אך מיד אחר כך כותב הרשב"ם שרבי בנאה הורה לתת את הנכסים לאותו בן הואיל וסירובו לחבוט על הקבר מוכיח שהוא הצנוע שבהם ומסתבר שאותו אהב אביהם יותר. ויש להבין מדוע לא פירש הרשב"ם שרבי בנאה הורה לתת את הנכסים לאותו בן משום שהוא בנו האמיתי של הנפטר!?

הרש"ש עומד על ההערה הנ"ל בדברי הרשב"ם, וכותב שאולי התכוון הרשב"ם בדבריו ליישב את קושית האליה רבה: הבדיקה אותה ערך הרס"ג אכן היתה מבררת מיהו הבן האמיתי, אך לפי פירושו של הרשב"ם רבי בנאה שיער שכוונת האב היתה לתת את הנכסים לבן הצנוע ביותר, וכדי לברר ענין זה הוצרך רבי בנאה לשלוח אותם לחבוט בקבר, ולא יכול היה להסתפק בבדיקה אותה ערך הרס"ג.

הרש"ש מציע תירוץ נוסף לקושית האליה רבה: בדיקת הרס"ג היתה מגלה בודאות שהבנים ממזרים, ורבי בנאה רצה להמנע מכך, לכן העדיף לשלוח אותם לחבוט בקבר – מה שלא יגלה מיהו ממזר, אלא רק יראה מיהו הבן הצנוע מכולם. הרש"ש מסיים כי הסבר זה נראה לו יותר. מפשטות דברי הרש"ש, הכותב שרבי בנאה נמנע מעריכת הבדיקה הזו כדי לא לגלות את פסולם של הממזרים, משמע שברמת העקרון יש לבדיקה הזו תוקף לקבוע ממזרות! [במאמר מוסגר: העקרון המוזכר בדברי הרש"ש שיש להשתדל להמנע מבדיקות העלולות לגלות ממזרות, מיושם למעשה בבתי הדין כיום, ובמקרים של זוגות נשואים, משתדלים שלא לערוך בדיקות ד.נ.א. כדי לא לעורר ספיקות ולהרבות ממזרים].

בשו"ת מנחת אשר, חלק ג סימן פ"ז, דן הגאון רבי אשר וייס שליט"א באריכות רבה בתוקף ההלכתי של בדיקות דנ"א, ובתוך דבריו שב לדון גם במעשה ספר חסידים. לדבריו, פשוט שאין ללמוד ממנו שבדיקה כזו מועילה לקביעת ממזרות.

ראשית, אפשר לחשוב על סיבות נוספות מדוע נמנע רבי בנאה מעריכת אותה בדיקה, אף אם אין לה תוקף לקבוע ממזרות: יתכן שרב בנאה לא רצה לנוול את המת; יתכן שהמת מת לפני זמן רב ודמו יבש וכבר אין אפשרות לעשות את אותה בדיקה. בנוסף, דבריו של הרש"ש שרבי בנאה נמנע מהבדיקה כדי לא לפרסם את פסולם של הבנים – קיימים ועומדים אף אם מבחינה הלכתית אין לבדיקה תוקף לקבוע ממזרות, שהרי בכל מקרה היה יוצא לעז ופקפוק על כשרות הבנים. לכן, אין להוכיח מדברי הרש"ש לענין תוקפה של בדיקה זו לקבוע ממזרות.

במאמר הבא נדון ביסוד הדין בהלכה, ונראה את השיקולים בפוסקים, ובעיקר בתשובת רבינו הגר"א וייס.