במאמר הקודם פתחנו את הדיון בשאלת ההסתמכות על בדיקת אבהות. נידונו מספק מקורות שהתברר שאין הם בכדי להכריע את הנידון.

כעת ניגש ללב הענין בהלכה.

כדי להגיע להכרעה נכונה בדין בדיקות גנטיות, צריך תחילה לברר עיקר יסודי: ההלכה אינה דורשת בכל מקום אותה רמת בירור.

בגמרא בגיטין ב ע"ב נאמר: "עד אחד נאמן באיסורין". אלא שהגמרא עצמה מסייגת ואומרת, שכלל זה שייך במקום שלא איתחזק איסורא, אבל במקום של אשת איש, שהוא "דבר שבערוה", אין דבר שבערוה פחות משנים. נמצא, שיש תחומים שבהם התורה האמינה לעד אחד, ויש תחומים שבהם אינה מסתפקת אלא בשני עדים.

בקידושין סו ע"ב נאמר: "בן גרושה ובן חלוצה פסולו בשנים". תוספות רי"ד מבאר שהמעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה וחלוצה כדי לפוסלה לכהונה, הרי זה כדבר שבערוה, וצריך שני עדים. השב שמעתתא, בשמעתתא ו פרק ט"ו, מביא את דברי הרמב"ם (בהלכות סנהדרין) הפוסק שדי בעד אחד להעיד על אשה שהיא גרושה כדי לאסור לכהן להנשא לה. הוא מקשה על כך מדברי הגמרא הנ"ל שכדי להעיד על כהן שהוא בן גרושה יש צורך בשני עדים, ובפשטות הרי זה משום שנדון זה נחשב ל'דבר שבערוה' וכדברי התוספות רי"ד.

ה'שב שמעתתא' מבאר בשיטת הרמב"ם, כי אכן אין הדבר נחשב ל'דבר שבערוה' ולכן די בעד אחד לברר שהאשה גרושה ואסורה לכהן, אולם כאשר הנדון הוא לפסול את הנולד ממנה לכהונה, בזה יש צורך בשני עדים, משום שכל דין שמהותו 'פסול הגוף' של אדם, מצריך בירור של שני עדים. כך לגבי פסול חללות, וכך לגבי פסול ממזרות.

מאידך גיסא, לענין היתר עגונות מצאנו מסלול אחר לגמרי. השולחן ערוך באבן העזר סימן י"ז סעיף כ"ד דן במקרים שונים בהם יש קושי בזיהוי הנפטר. ובין היתר, מתיחס למקרים שזיהויו נעשה באמצעות 'סימנים'. המושג 'סימנים' מוכר יותר בהקשר של השבת אבידה: כאשר אדם מוצא אבידה שיש בה סימן, הוא מכריז על כך, והמאבד – בעל האבידה – יכול לקבל אותה בחזרה לרשותו אם ידע לפרט את סימני האבידה. מושג זה קיים גם בהלכות עגונות: כאשר לא ניתן לזהות את הנפטר באופן הרגיל, אך יש סימן מובהק בגופו של הנפטר, לדוגמה: כתם לידה במקום מסויים בצורה מיוחדת, וידוע שלבעל הנעדר היה כתם כזה, אזי אנו מניחים שהגופה היא אכן של הבעל הנעדר, ולא חוששים שמא המת שלפנינו הוא אדם אחר שגם בגופו קיים סימן כזה.

השלחן ערוך מפרט מהם ה'סימנים' שניתן לזהות את הנפטר על פיהם. הכלל העולה מדברי הפוסקים הוא שכאשר מדובר על סימנים 'רגילים', כגון שומא [ – כתם במקום מסויים], גובה, גוון עור – אין להסתמך על כך כדי לקבוע שהנפטר הוא הבעל ואשתו מותרת, אולם כאשר מדובר על 'סימן מובהק' כגון: אצבע חסירה, אף עקום מאוד – יש לסמוך על כך ולהתיר את אשתו להנשא. [בדברי הפוסקים קיימת חלוקה של הסימנים לדרגות שונות של הוכחה: סימן גרוע, סימן בינוני, וסימן מובהק].

הבית שמואל (ס"ק ע"ב) מביא את דברי ה'משאת בנימין' ש'סימן מובהק' הוא כזה שאינו מופיע אלא בא' לאלף לכל היותר. דברים אלו מהווים לכאורה מקור להסתמכות על בדיקות ד.נ.א. לענין היתר עגונה – בדיקת ד.נ.א. היא בעצם 'סימנים' – מאפיינים שונים הקיימים בתאי הגוף של האדם, כאשר הסיכוי שקיים אדם נוסף בעל ד.נ.א. זהה – שואף לאפס.

גם בדיני ממונות מצינו משמעות לסימן. הטור בחושן משפט סימן רצ"ז עוסק בכמה מקרים של ויכוח בין שניים על הבעלות של חפץ הנמצא ביד אחד מהם: במקרה הראשון, ראובן טוען שהחפץ הוא שלו, והוא נתן אותו לשמעון כדי שישמור לו עליו. ואילו שמעון, לעומתו, טוען: 'לא היו דברים מעולם', והחפץ הוא שלו מאז ומעולם. במקרה השני יש עדים שראובן הפקיד את החפץ אצל שמעון, אך שמעון טוען שהוא החזיר את הפקדון לראובן. במקרה השלישי, קיים אומדן לפיו מצבו הפיננסי של שמעון אינו מאפשר לו להחזיק ברשותו חפץ כה יקר, ומנגד – ראובן התובע מוסיף ומפרט סימן מובהק שיש בחפץ. בכל המקרים הללו – תביעתו של ראובן נדחית.

הש"ך מדייק בדברי הטור שבמקרה השלישי כתב ששמעון נאמן לומר 'להד"ם', ולא כתב ששמעון 'נאמן'. מפרש הש"ך: במקרה זה, בשונה מהמקרים הקודמים, אם יטעו שמעון שהחזיר את החפץ, והחפץ שברשותו הוא חפץ אחר שלו, לא תתקבל טענתו! וטעם הדבר: הואיל וראובן פירט סימן מובהק שיש בחפץ, ברור שהחפץ שברשותו הוא החפץ שתובע ראובן; לא תתקבל טענה מצד שמעון כי 'במקרה' יש לו חפץ אחר שגם בו יש אותו סימן. רק אם שמעון יטען 'להד"מ', כלומר: יטען שהחפץ היה שלו מאז ומעולם [ולראובן נודעו בדרך כלשהי סימני החפץ] – אז תתקבל טענתו של שמעון. בדברי הש"ך מבואר ש'סימן מובהק' מועיל גם להוציא ממון מרשותו של מוחזק.

אם כן, כדי לוודא או לשלול את קיומם של איסורים 'רגילים' – די בעד אחד; על מנת לקבוע ממזרות – יש צורך בשני עדים; על מנת להתיר לעגונה להנשא – ניתן להסתמך על 'סימן מובהק' שנמצא בגופו של הנפטר על מנת לקבוע כי הוא אכן הבעל הנעדר; על מנת להוציא ממון – לא די ב'רוב', ויש מחלוקת בפוסקים האם סימנים מועילים.

על רקע זה, ננסה לדון כיצד יש להתיחס לבדיקת ד.נ.א? האם היא שקולה לרוב, לעדות, או אולי היא נחשבת ל'סימן מובהק'?

[לעיל ראינו ב'ספר חסידים' מקור לכך שיש אפשרות להסתמך על 'בדיקת דם', ואף לענין הוצאת ממון, אלא שקשה ללמוד מכך על הבדיקות הנפוצות כיום הנערכות באופן שונה. סייג נוסף בענין היא העובדה שהדברים לא הובאו בדברי הפוסקים להלכה].

בדיון על בדיקת ד.נ.א. יש מקום לטענה נוספת: מטבעה של בדיקה המבוססת על מחקר מדעי, שהיא מוגבלת באמינותה, שהרי תמיד קיימת האפשרות שמחקר עתידי יביא לגילויים חדשים שאולי יטילו ספק בממצאים הנחשבים כיום לברורים ומבוססים. כמו כן, קיים תמיד אחוז מסויים של 'טעויות אנוש' בבדיקות מעבדה, ואולי משום כך אין לקבל את תוצאות הבדיקות הללו ללא עוררין.

מן הצד השני נשמעת הטענה, שמדובר בחשש רחוק ביותר, והדעת נוטה שאין להתחשב בו: הרי גם כאשר אנו מסתמכים על עדות של שני עדים – רמת הבירור הגבוהה ביותר בדיני התורה – אין אפשרות להמלט מהסיכוי הקטן שהעדים טועים או משקרים, ומדוע אפוא נחשוש לטעות במחקר מדעי המקובל על דעת החוקרים כולם!?

בתשובתו, הרב וייס נשאל בענין אדם שגדל כבנו של כהן, ובשלב כלשהו הכיר גרושה ורצה לשאת אותה לאשה. אמו סיפרה לו שלמעשה הוא אינו בן של האדם אותו חשב לאביו, משום שהלה כלל לא היה מסוגל להוליד. לדברי אמו – הוא נולד מתרומת זרע. בדיקת ד.נ.א. שערך אותו אדם, איששה את הדברים וקבעה כי הוא אינו בן של האדם שהיה מוחזק כאביו. השאלה ההלכתית שנשאלה היא האם ניתן לסמוך על בדיקת הד.נ.א. כדי לשלול את כהונתו של אותו אדם, ולהתיר לו להנשא לגרושה. בתשובתו, מאריך הרב וייס בענין תוקפה של בדיקת ד.נ.א. לענין קביעת ממזרות, אך הוא מרחיב גם בשאלה התוקף של בדיקה זו בתחומי הלכה נוספים. בתחילת התשובה מפרט הרב וייס דינים שונים מכל חלקי השלחן ערוך, שבהם השאלה האם ניתן לסמוך על בדיקת ד.נ.א. – נוגעת להלכה.

הרב וייס קובע כי ככל שמדובר בדינים בהם יש צורך דוקא בבירור של עדים, אין לסמוך על בדיקת ד.נ.א. ורק עדות של שני עדים מועילה באותם עניינים. הרב וייס מוסיף ומסביר, כי למרות שהסיכוי לטעות בבדיקה זו הוא קטן ביותר, ויתכן שהחשש שהעדים משקרים הוא גדול יותר, למרות זאת אין להסתמך על הבדיקה במקום עדים, משום שמה שאנו סומכים על עדים אינו משום שברור לנו שהם דוברי אמת, אלא משום שכך הוא דין התורה לסמוך על העדים, וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה.

הרב וייס טוען כי מתוך סוגי הבירורים הקיימים בהלכה [רוב, עדים וכדומה], מסתבר שבדיקת ד.נ.א. דינה כסימנים: ההסתמכות על סימנים [לענין השבת אבידה ועוד] מבוססת על כך שלא סביר שקיים חפץ נוסף בעל אותם סימנים. ועל אותה הנחה ממש מתבססת גם בדיקת הד.נ.א. המניחה שהנתונים הגנטיים המסויימים הללו לא יופיעו אצל שני אנשים. הרב וייס קובע כי בדיקת ד.נ.א. דינה כסימן מובהק שלכל הדעות הוא מועיל מדאורייתא.

הרב וייס מציין כי לגבי דיני ממונות נחלקו הש"ך [שראינו לעיל] והקצות החושן אם יש לסמוך על סימנים, אך להלכה נראה שיש לסמוך על כך, וממילא יש לסמוך גם על בדיקת ד.נ.א. לענין נדון ממוני. כמו כן, מעיקר הדין יש לסמוך על בדיקת ד.נ.א. גם לענין היתר עגונה, אלא שלמעשה נוהגים לצרף צדדים נוספים כדי להתיר עגונה, ולא לסמוך על בדיקה זו לבד. אמנם לענין דיני אבלות, ולענין קבורה [כאשר מתעורר נדון לאיזה נפטר שייך חלק מסויים מגופה, והיכן לקבור אותו] יש לסמוך על בדיקה זו.

לענין קביעת ממזרות, יש צורך בעדים, ולכן אין לסמוך על בדיקת ד.נ.א. הרב וייס מוסיף ומסביר כי למרות שלענין ממון סמוכים על סימנים מובהקים למרות שגם שם לא די ברוב ויש צורך בעדים, הרי שכאשר הנדון הוא על ממזרות, זהו נדון חמור יותר, הדומה ל'דיני נפשות', ובו לא מועילים סימנים.

הרב וייס כותב טעם נוסף שמחמתו נכון להמנע מלסמוך על בדיקת ד.נ.א. לענין ממזרות: מטבעו של המדע שהוא מתפתח מתקופה לתקופה, ולכן לעולם יש להתייחס למחקר המדעי בערבון מוגבל, שכן יתכן שדברים המקובלים כיום כברורים, יתבררו בעתיד כלא נכונים. הרב וייס מוסיף כי ככלל, אנו סומכים על הידוע כעת, וכפי שמבואר בפוסקים שסמכו על דברי הרופאים בשאלות בעניני נדה ושבת, ולא חששו שמא בעתיד יתגלה שדבריהם אינם נכונים. אלא שכאשר מדובר על שאלות של ממזרות שאינן נוגעות רק לאדם הנדון לפנינו עצמו, אלא גם לדורות הבאים, בתחום זה, נראה שיש מקום לחשש הנ"ל, ולכן יש בזה טעם נוסף שלא לסמוך על בדיקת ד.נ.א. בעניני ממזרות, אלא רק על עדים. [דברים אלו מחדדים שוב את הנקודה עליה עמד הרב וייס לעיל, בענין עדות: גם לגבי עדות קיימת אפשרות שהעדים משקרים, והחשש לכך לא בהכרח קטן יותר מהחשש שהמחקר המדעי יתברר בעתיד כמוטעה, אך למרות זאת, כאשר יש לפנינו עדות, דין התורה הוא לפסוק על פיה, ולא לחשוש לשקר או לטעות. בשונה מכך, כאשר אנו באים לפסוק על פי בירור מציאותי, כמו באמצעות בדיקת ד.נ.א. אז עלינו להתחשב גם באפשרויות אלו].

הרב וייס מוסיף טעם נוסף שלא להתחשב בבדיקת ד.נ.א. בעניני ממזרות: במדרש מבואר שבמקרה של ניאוף, גם כאשר האשה הרה לבעלה, הקב"ה משנה את צורת פניו של הוולד כך שידמה לנואף, כדי לפרסם את החטא. מעתה, דן הרב וייס, יתכן שבאופן דומה גם המטען הגנטי של הוולד ישתנה, ולמרות שהוא בן ביולוגי של האב, הד.נ.א. שלו יהיה שונה. אפשרות זו מצטרפת אף היא כסיבה נוספת לכך שלא לסמוך על בדיקת ד.נ.א. בעניני ממזרות.

לענין השאלה באותו אדם שהוחזק ככהן, מסקנתו של הרב וייס היא שיש לסמוך על הבדיקה ולהתיר לו להנשא לגרושה. ואף שכדי לפסול אדם מכהונה יש צורך בעדות, אין זה אלא כאשר מדובר על אדם שבאופן טבעי הוא כהן, אלא ש'התחלל' ונפסל, על ידי שאמו נשאה לגרושה. אבל בנדון השאלה לא מדובר על 'לפסול' את הכהן, אלא לברר שמעולם לא היה כהן, ומה שהוחזק ככהן היה בטעות. במקרה כזה, די ברמת בירור של 'עד אחד נאמן באיסורים', ובדיקת ד.נ.א. בודאי מועילה. אמנם למעשה, ככל שהדבר אפשרי, כדי להשתדל למצוא סימוכין נוספים [מסמכים רפואיים וכדומה] לכך שאותו אדם אינו בן של המוחזק כאביו.

בסיום דבריו הרב וייס מוסיף שתי סיבות נוספות שלא לסמוך על בדיקת ד.נ.א. לענין ממזרות:

• גם אם לבדיקה עצמה היה תוקף של עדות, הרי שהעובדה שממצאי הבדיקה מתקבלים בבית הדין באופן שאינו עדות כשרה: בכתב, ומפי עד אחד שעל פי רוב הוא מפסולי עדות – מונעת מהבדיקה תוקף של עדות. [במאמר מוסגר: ברור כי ניתן 'להתגבר' על הבעיות הללו, אם לדוגמה הדיינים עצמם יהיו נוכחים בכל הליך הבדיקה. אולם כפי שראינו לעיל, המגמה היא להמנע מלעורר ספקות ולהרבות ממזרים].
• בכל בדיקת מעבדה קיים אחוז מסויים של טעויות אנוש, וענין זה לשכעצמו יש בו כדי לשלול מהבדיקה תוקף של עדות: בעדות, העד מעיד על שראה ושמע בעצמו, אבל הטכנאי המעיד על תוצאות הבדיקה אינו מעיד אלא שאלו התוצאות, ואין בידו לברר לנו שלא אירעה טעות במהלך הבדיקה כפי שאכן קורה באחוז מסויים. [גם בדברים אלו מתחדד העקרון שראינו לעיל, כי ככל שיש לפנינו עדות, הרי דין התורה הוא לסמוך עליה, בלא להתחשב באפשרות שהעד משקר וכדומה, אך כאשר אנו באים להחשיב את תוצאות הבדיקה כבירור גמור, אין אנו יכולים להתעלם מהאחוז הנ"ל של טעויות, הגורם לכך שאין לבדיקה תוקף של בירור ודאי כזה שנתנה התורה לעדות].