כשצריכים להקליד דבר מה, כגון בטלפון, או במחשב בבית החולים, גם כאשר עושים זאת לצורך פיקוח נפש, יש לעשות זאת לכתחילה בשינוי, כמבואר בשו"ע בסימן שכ"ח סעיף י"ב ברמ"א. מאחר שאין מדובר בפעולה רפואית ישירה, גם ההולכים לאורו של מרן השו"ע שלא הצריך עשייה בשינוי כשמדובר בפיקוח נפש, מחמירים יותר, לעשות בשינוי (וזאת כשאין נכרי).

העשייה בשינוי, הגדרתה היא עשייתה שלא כדרך צורת עשיית המלאכה. אך הדרך הברורה ביותר לעשייה בדרך זו, כפי ששמענו מרבינו מרן הגר"א וייס שליט"א, היא לעשות בדרך שמסרבלת את הפעולה. לא מדובר בסירבול שמעכב את הפעולה, אלא רק פחות נוח, כך שלא סביר שאדם היה נוקט בדרך זו בימות החול.

בין היתר, מצוי שממליצים לאנשי צוות רפואי להקליד כשהאצבע המקלידה לבושה ב"אצבעון". האצבעונים המצויים, העשויים גומי, נועדו לשימוש בשעת תפירה במחט, בכדי להגן על האצבעות מדקירה. יש לעיין, האם דינם של אצבעונים אלו הוא ככלי שמלאכתו לאיסור או לא.

גם אם נכריע שאכן אצבעונים אלו דינם ככלי שמלאכתו לאיסור, אין בכך לאסור את השימוש בהם לפעולה של ההקלדה, משום שמותר להשתמש בכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו – כלומר בכדי לבצע בו פעולות היתר, כגון פטיש, המשמש בדרך כלל לפעולות האסורות לעשותן בשבת ולכן דינו ככלי שמלאכתו לאיסור, ומכל מקום מותר לפצח איתו אגוזים בשבת – פעולת היתר. אך עם זאת יש לדיון זה משמעות חשובה ומשתי סיבות:

ראשית, ההיתר של "מחמת גופו", קיים רק בכלי שמלאכתו לאיסור ולא ב"מוקצה מחמת גופו". בפוסקים מבואר, שכלי שמלאכתו לאיסור שאין לו כל שימוש מקובל של היתר אלא אך ורק של איסור, אין דינו ככלי שמלאכתו לאיסור (וכנ"ל) אלא הוא חמור יותר, כמוקצה מחמת גופו, כלומר דבר שלא נועד לו שום שימוש אפשרי בשבת. במוקצה מחמת גופו אסור להשתמש בשבת לצורך גופו – כלומר לצורך מלאכת היתר. ייתכן שדינם של אצבעונים אלו כמוקצה מחמת גופו, משום שלכאורה איננו מכירים עבורם שום שימוש היתר כלשהו.

בנקודה זו, דחוק לומר שמשום שמשתמשים בהם להקלדה בשבת, שימוש זעיר ושולי זה יחשיב את האצבעונים בכללותם ככלי שמלאכתו לאיסור שיש לו גם שימושי היתר. הכלל המסתבר בהלכה זו, הוא שעל אף שעיקר השימוש בכלי הוא אכן דבר איסור, מכל מקום השימוש המשני שבכלי, שהוא שימוש היתר, יהיה שימוש בלתי משונה ומוזר לאופיו של הכלי וייעודו, וזאת אף אם לצורך פעולת ההיתר ישנם כלים ייעודיים אחרים באופן רגיל. (כך לדוגמא בפטיש לפצח בו אגוזים, תכליתו של פטיש היא להכות ולרסק, ותכלית זו מתקיימת בדרך כלל ביחס לקירות או מסמרים, אבל גם כשהיא מתקיימת באגוזים היא איננה משונה, וזאת למרות שקיים כלי ייעודי לפיצוח אגוזים).

שנית, אפילו אם תנוח דעתנו שאצבעונים אלו אינם אלא כלי שמלאכתו לאיסור "רגיל", היינו שיש לו גם שימושי היתר, ואינו נחשב כמוקצה מחמת גופו, עדיין כבר חידש לנו המשנה ברורה (סימן שח, ס"ק יב), שאין להשתמש בכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או מקומו, אלא אם כן אין לו כלי היתר לתכלית זו. וכך פסק הכף החיים (ס"ק כ"ב). מסתבר, שהאחות או הרופא הצריכים להקליד בשינוי, יכולים למצוא כלי היתר שבאמצעותם יוכלו להשתמש ולשנות מההקלדה הרגילה ואין להם כל הכרח להשתמש דווקא באצבעונים אלו.

[ואמנם, באגרות משה (או"ח חלק ה סי' כא אות יב) כתב שאין לטרוח לצורך זה הרבה או לבקש מהשכן].

לגופו של ענין: האם אצבעונים אלו נחשבים בכלל ככלי שמלאכתו לאיסור או לא? יסוד הדיון הוא, שמחד גיסא הם משמשים כחלק ממכלול האביזרים של פעולת תפירה האסורה בשבת, אבל מאידך גיסא הם אינם משמשים לעצם הפעולה האסורה, אלא אך ורק נלבשים על האצבע, ותו לא.

וכמה מקורות מצינו בדברי הפוסקים בנוגע לשאלה זו.

המקור החשוב לסוגיא זו הם דברי הרמב"ן הידועים בשם הראב"ד, לגבי דינו של נר – כלומר כלי שממלאים בו שמן ומושכים בו את הפתילה אל מקום מוצאה ושם מדליקין אותה. כשהנר דולק, הכלי הוא מוקצה כדין בסיס לשלהבת שהיא מוקצה. אבל כשהנר כבוי, הוא נחשב כלי שמלאכתו להיתר, ומשום "שאינו אלא בסיס לפתילה ושמן ואין עושין מלאכה ולא אמרו אלא כגון קורנס ומגרה שבהן עושין מלאכת איסור".

כלומר, אם המלאכה לא נעשית על ידו, אף על פי שהוא חלק מהכלים והתנאים לעשייתה, אינו נחשב כלי שמלאכתו לאיסור.

אמנם התוספות בשבת לו, א ד"ה הא סוברים שנר כן נחשב כלי שמלאכתו לאיסור, וכך פסק המשנ"ב בסימן רע"א ס"ק י"ט, וביתר ביאור בשער הציון שם ס"ק ט"ו מגדולי הפוסקים.

ובדורנו יש בפוסקים שכתבו כן אפילו לגבי ספר טלפונים, שמחמת שמשמע לדעת מספר טלפון שיוכלו לחייג שהוא מלאכת איסור, נחשב הספר עצמו כלי שמלאכתו לאיסור (יש בפוסקים שדנו בזה מצד עובדין דחול או שטרי הדיוטות, אך עיין למשל בשבות יצחק מוקצה שכתב בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שהוא כלי שמלאכתו לאיסור משום שמשמש ומאפשר פעולת איסור, וגם בשש"כ סי' כ' וסי' כ"ח כתב כן).

אם אכן כל דבר המשרת ומאפשר ומשמש כחלק מפעולת איסור נחשב כלי שמלאכתו לאיסור – ייתכן שגם אצבעונים אלו בכלל זה. אך מאידך גיסא, ייתכן שמאחר שהאצבעונים אינם נדרשים כלל לעצם פעולת האיסור, ואינם אלא חלק מהמעטפת הכללית של הפעולה, ואפילו לא הכרחית, אף שהם מיועדים אך ורק לפעולות אלו ואין להם תשמיש אחר, אינם נחשבים כלי שמלאכתו לאיסור.

מאחר שאין בידינו להכריע בזה, דומה שהדרך הטובה ביותר היא לייחד לעולם את האצבעונים הללו לשימוש ההיתר של ההקלדה בשינוי השבת, שכן כפי שפסק החזון איש (אורח חיים סימן מ"ג), מועיל ייחוד כלי לכלי שמלאכתו לאיסור, להגדיר אותו לשימוש בלעדי של מלאכת היתר, ואז הוא נחשב כלי שמלאכתו להיתר.