אמירת אמת או שקר פוגשת את העוסקים ברפואה באופן תדיר, כשהם צריכים לבשר לחולה, או לקרובי המשפחה שלו, בשורות קשות. לרוב, השיקול הוא בין אמירה מלאה ושלימה של האמת, לבין טשטוש של העובדות והצגתן באופן מעומעם. כמובן, שהסיבות לשקול מהלך כזה נובעות מערכים וטובת החולה, ולא חלילה משיקולים אחרים, וכידוע, בפועל זאת אחת הדילמות המשמעותיות והמורכבות של צוותים המטפלים בחולים קשים.

מעבר לשיקול של זכויות החולה, שבהלכה אינן מוגדרות דיין משום שההלכה מתייחסת יותר לחובותיו של המטפל, יש את עצם העיקרון של אמירת אמת, כשיקול חשוב של המטפלים, הן כשלעצמו והן כמפתח חשוב לשיתוף פעולה מצד החולה וסביבתו, ובעיקר – לקבלת הסכמתו מתוך הבנה של מצבו, לפני טיפולים שונים.

בהלכה אנו מוצאים גם שיקולים חשובים שקשורים גם בחולים חסוכי מרפא או סופניים, לתת לחולה להתפלל על מצבו, לעשות חשבון נפש, תשובה, אמירת וידוי, וכן לערוך צוואה מסודרת. בפרט שחלק מהחולים אי ידיעת האמת מטריפה את דעתם, ואילו הידיעה אף שהיא קשה, מרגיעה אותם ומאפשרת להם לתכנן את שארית חייהם בצורה יעילה. יש שגם מגייסים כוחות נפש גדולים להתמודד עם מחלתם, דווקא כשהם מודעים למצבם.

מאידך, החולה עלול דווקא לחשוש שעקב מצבו ינטשו אותו, לפתח חוסר אמון, להתנהג בצורה בלתי צפוייה, או לשקוע בייאוש חמור.

במאמר בעבר עסקנו בהרחבה בנידון זה. כעת, נבחן את נושא ה"אמת" כשלעצמו – ואת משמעות הכללים ההלכתיים שנאמרו לגביו, על ההתנהלות במצבים אלו.

כאמור – זהו רק אחד השיקולים בדרך להבנה כיצד יש לנהוג.

נאמר בתורה (משפטים כ"ג ז') "מדבר שקר תרחק", וקיימת חובת אמירת אמת, ואפילו בלבבו, ושלא ידבר אחד בפה ואחד בלב.

באופן האיסור לדבר שקר מצינו ג' שיטות:

• בספר יראים (ח"א רל"ה) כתב שלא הזהירה התורה להתרחק משקר אלא כשיכול השקר להביא נזק לחברו, אבל שקר שאינו בא לידי רעה, לא הזהירה תורה עליו, וז"ל:

"מדבר שקר תרחק. צוה יוצרינו בפ' ואלה המשפטים מדבר שקר תרחק חייב להתרחק אבל שקר שיוכל לידי חברו וצריך לתת לב בזה הענין שיוכל לבוא שקרו לידי היזק. ומקצת פירשו רז"ל בשבועות פ' שבועת העדות (ל' ב') דתנו רבנן מניין לדיין שלא יעשה סיניגוריא לדבריו ת"ל מדבר שקר תרחק מניין לדיין שלא יושיב בור לפניו ת"ל מדבר שקר תרחק מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק ת"ל מדבר שקר תרחק. מניין לדיין שיודע בדין מרומה שלא יאמר הואיל ועדים מעידין אותו אחייבנו והקולר יהא תלוי בצואר עדים ת"ל מדבר שקר תרחק, וטובא איכא התם ומקצתן כתבתי. וכל יראי ה' יתנו לב להתרחק שיוכל לבא לידי רעה. ואם יאמר לא חשבתי שיבא הדבר לרעה דבר המסור ללב לכך נאמר ויראת מאלהיך. אבל שקר שאינו בא לידי רעה לא הזהירה תורה עליו דדבר למד מענינו שברשע רע לבריות הכתוב מדבר דכתיב מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע. והא דתניא בכתובות פ"ב (ט"ז ב') כיצד מרקדין לפני הכלה ב"ש אומר כמות שהיא וב"ה אומר כלה נאה וחסודה אמרו ב"ש לדבריכם הרי שהיתה חגרת או סומא היאך יאמר כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק ההיא יש בו רעה לבריות כדברי ב"ש שנראה כגונב דעת הבעל".

• הגרי"פ פערלא בהערותיו על הרס"ג (עשה ר"ב) חידש שאין איסור לומר שקר, אלא שזו מידה מגונה, עיקר דבריו מאבן עזרא על הפס' מדבר שקר תרחק שכתב: "עם הדיין ידבר, שלא ידין דין שקר, והיינו שמה שכתבה התורה 'מדבר שקר תרחק' הוא רק בדיינים ובעדים, וכפי שלומדת  הגמרא (שבועות ל' – ל"א) מפסוק זה ארבע עשרה הלכות שונות הנוגעות לחובותיו של הדיין, לחובותיו של תלמיד היושב לפני רבו הדיין, לחובותיו של עד, ולחובותיו של בעל-דין.
• מאידך בס' חרדים, (מובא בתועפות ראם על ס' יראים, שם סק"א) כתב שיש מצות עשה לדבר אמת, אפילו בדברים סתם, ואסור לשקר אפילו כשאינו מזיק לאיש. ובחזו"א כתב (אמונה ובטחון, פ"ד אות י"ג), שאיסור שקר הוא גם כשאיננו משמש לאונאה, אלא אף בסיפור דברים בעלמא. ובס' היראה לרבינו יונה כתב "ומאד היזהר שלא לשקר, אפילו בדבר הבאי, כי חילול השם יש בדבר, ואף לא להשתכר בשקר". ובשערי תשובה, (שער ג' אות קפ"ו) כתב, שאסור לשקר אפילו בדברים שאין הפסד. ובשו"ת אגרות משה (חחו"מ ח"ב סי' ל') הוכיח שיש איסור לשקר גם כשאין בזה נזק לאיש, והתירו רק כשביטולה של תורה הוא קיומה.

מאידך, אכן, על פי ההלכה אין אמירת האמת ערך מוסרי מוחלט, ולכן בתנאים מסוימים של התנגשות וסתירה בין ערך האמת לערכים אחרים (כגון חיי אדם, שלום וכד'), מותר לסטות מן האמת.

מותר ואף מצוה לשנות מפני השלום כמובא במסכת יבמות (דף נ' ע"ב): "וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון, מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'. ר' נתן אומר, מצוה, שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו'. דבי רבי ישמעאל תנא, גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב "ואדוני זקן" ואח"כ כתיב "ואני זקנתי".

כמו כן מצינו דוגמאות אחרות שהתירו לשנות מן האמת, כגון "למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז" (ברכות דף ד' ע"א), ולצורך פיקוח נפש מותר לחתום על דבר שהוא שקר (כתובות דף י"ט ע"א).

ממקורות אלו נראה, כי במצב שבו מוכרע מטעמים אמיתיים ושקולים כי טובת החולה היא דווקא להסתיר ממנו את מצבו, אין איסור של שקר.

עם זאת, כידוע בשנים האחרונות מתפתחות יותר ויותר השיטות הרואות באמירת האמת לחולה, גם אם בצורה מותאמת ונכונה, ולא פתאומית וקשה, את ברירת המחדל העדיפה לא רק מבחינת ערכים של זכויות החולה והאוטונומיה שלו, אלא גם ובעיקר כחלק מהצרכים שלו, והאסטרטגיה הטיפולית העדיפה עבורו.

ישנה גם סייעתא דשמיא מיוחדת לאמירת אמת, שהדברים מתקבלים ורצויים אצל השומעים, גם אם הם קשים ולא נעימים, יותר מאשר מצב שבו משקרים או מעמעמים את האמת – אנשים נוטים לחשוד ולזהות כשמסתירים מפניהם את האמת, ולכן לרוב הנזק מאי-אמירת האמת משמעותית וניכרת יותר מהתועלת שבדבר.