אם מותר לחלל שבת עבור חולה שיכול לעשות בעצמו

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/WhatsApp_Image_2022-07-06_at_19.27.21_11.jpeg

הרב ישראל מלכה

יש לעיין, האם ע"פ ההלכה יש להימנע מלעשות פעולות של פיקו"נ עבור חולה שיש בו סכנה במקרה שבו החולה יכול לעשות זאת בעצמו.

ונבאר הלכה זו מיסודה בס"ד.

א) הנה עיקר הדין של ההיתר לחלל שבת לפיקוח נפש נאמר במקור ההלכה ביומא פ"ד ע"ב ואילך דילפינן לה מקרא דוחי בהם, ובשו"ע סי' שכ"ח, לא רק על החולה עצמו, שמותר לו לחלל שבת לפקח את נפשו, אלא גם על אחרים.

ופשטות הדברים היא, שמאחר שראינו שנפשו של ישראל חביבה אצל הקב"ה והצלתה דוחה איסורי התורה, אין נפקא מינה מיהו העושה.

ואף שהיה מקום לטעון, דכל אדם אמור באופן טבעי לטפל בעצמו, וכשבידו לעשות כן אין זה נחשב לפיקו"נ כלל כלפי חבירו, נראה פשוט שאי"ז נכון כלל, דמכל מקום עצם המצב הוא מצב סכנה, ובפרט מן הטעם שהרי התורה הטילה את האחריות על חייו של אדם מישראל על חבירו, והנמנע מלהציל את חברו עובר בלא תעמוד על דם רעך, ומאחר שהאחריות מוטלת עליו, מסתבר שאין חילוק בינו לבין החולה עצמו כלל, ושניהם שייכים בהיתר של "וחי בהם".

ועי' משנ"ב סי' שכ"ח סק"ו בשם הרדב"ז, שאף הנמנע לחלל שבת לפיקוח נפש של חברו, עובר בלא תעמוד על דם רעך, אמנם יל"ע בזה באופן שיכול החולה להציל את עצמו, ומסתבר בפשיטות, דכל כה"ג אין דין לא תעמוד על דם רעך כלל, וכמו דפשוט דאף דילפינן בסנהדרין ע"ג ע"א חיוב להוציא ממון עבור הצלת חברו, אם יש לחברו להוציא בעצמו ממון, אינו חייב להוציא משלו [אם יודע שיוציא חברו, עי' ר"ן כתובות כ"ט ע"ב מדפי הרי"ף וערוך השלחן יו"ד רנ"ג י"ז], כן הוא לגבי ההצלה עצמה, וכעי"ז כ' במנחת שלמה ח"א סי' ז' ד"ה ברם, וכבר יש לזה מקורות בדברי המפרשים בסנהדרין שם ואכמ"ל, ולכאורה לפי זה אין לנו להישען על טעם זה להתיר לחלל את השבת לפיקוח נפשו של מי שיכול להציל עצמו, אך באמת נראה לעיקר, דעצם מה שהטילה התורה האחריות לחיי החולה על חברו, מזה נלמד שאין טענה לומר מה לי ולחולה זה שאחלל עליו את השבת, אלא הוא והוא שווין, אפילו באופן שהוא פטור.

ב) ועוד מסתבר ופשוט, שמאחר שבגמרא ביומא שם מצינו מלבד ההיתר של "וחי בהם" גם את היתרו של רבי שמעון בן מנסיא שלומד מן הפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת" – "אמרה תורה חלל עליו שבת אחת בכדי שישמור שבתות הרבה" – הרי מפורש לנו בגמרא שזהו דבר פשוט שדין פיקוח נפש לא נאמר לחולה עצמו בלבד, אלא לכל אחד ואחד [וגם דרשת הפסוק שנאמר בלשון רבים מורה כן, שנאמר על הציבור. ושוב מצאתי שכ"כ הקרית ספר על הרמב"ם פ"ב, עיי"ש]. וכבר ידוע מדברי הפוסקים שאף דרשא זו היא להלכה ולא רק הילפותא מ"וחי בהם", והרבה הלכות לא למדנו אלא מדין זה דחלל עליו שבת אחת, וכנודע.

ג) אמנם מצינו בפוסקים שטרחו לבאר איך ילפינן לזה. כתב הלבוש (או"ח סי' שכ"ח ס"ב):

"אבל מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת… והרי הכתוב אומר [ויקרא יח, ה] וחי בהם ולא שימות בהם, שפירושו שיחיה בהם ולא שימות בהם [יומא פה ע"ב]… וגם אין פירושו שלו לעצמו אומר כן שיחיה עצמו בהן ולא ימות, כלומר הוא עצמו יכול לחלל את השבת במקום סכנה ולא אחרים בעבורו, דא"כ תחיה בהם הוה ליה למימר, וחי לשון נסתר הוא, כלומר לאחרים יאמר כן שיסייעוהו שיחיה בהן, אפילו בחילול שבת או שאר עבירות, והוא עצמו אתי בק"ו, נ"ל".

[ועיין במלבושי יו"ט שכתב באופן קצת שונה, שהדקדוק הוא ממה שלא נאמר "ויחיה בהם", דמשמע על החולה עצמו].

ד) ובמהר"ם ן' חביב ביומא שם, הקשה מנא לן ד"וחי בהם" מתיר גם לאחרים, "דלמא קרא איירי על האדם עצמו דאינו חייב לקיים המצוות אם הוא אנוס והולך למות בעבור שמירת המצוות אלא יעבור עליהם", וכ' ליישב שיש לדייק מתחילת הפסוק "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי" – לשון רבים, ומסיים "וחי בהם" לשון יחיד, משמע שהציווי הוא לציבור, לחלל את השבת להצלת נפשו של החולה.

ומקושייתו מבואר שעבור החולה עצמו ג"כ צריך קרא דזהו בגדר אנוס, ולכן הוקשה לו מנא לן בנוגע לאחרים שאינם אנוסים, וכבר תמה עליו הבית שערים (או"ח סי' ש"ט), דבשלמא אם מהפסוק היינו לומדים רק שיש רשות לחלל את השבת לפיקוח נפש, היה אפשר לומר כן, אבל הרי למדנו משם שיש מצוה בדבר, וא"כ "מהיכי תיתי לא יהיה כל בר ישראל מחויב במצוה זו, ולא קשיא מידי".

והנה מה שתמה הבית שערים, בוודאי לא נעלם ממהר"ם בן חביב שמן הפסוק למדנו מצוה ולא רשות גרידא, ומסתבר שכוונתו להקשות דזה גופא מנלן ללמוד מהפסוק מצוה ולא רשות בלבד (ושאם כן יהיה חילוק בין החולה עצמו לשאר ישראל), וזה שתירץ דמזה שהוא לשון רבים מבואר שהיא מצוה וא"כ אין חילוק בין החולה עצמו לשאר ישראל.

ועכ"פ מזה למדנו סברא נוספת, דכיון שהוא מצוה, אין טעם לחלק בין החולה עצמו לשאר ישראל.

[ולגופן של דברים היה מקום לומר דע"כ לאחרים אתי קרא, דאצל החולה עצמו מסתבר שהוא בגדר אנוס על חילול השבת הזו, ואינו צריך היתר מיוחד כלל מדין "וחי בהם", ובעל כרחך דין זה בא ללמד שכל אחד מישראל שייך בהיתר זה].

ה) ואמנם לעומת זאת, באיסור והיתר הארוך (שער נ"ט אות מ"א) כתב: "ואפילו אם החולה בעצמו היה יכול לעשות ע"י הדחק, מותר לבריא לעשות לו כמו לחולה עצמו". והביאו האליה רבה (סי' שכ"ח ס"ק ב').

ויש לפרש את דבריו בשני אופנים שונים:

  • גם לדעת האיסור והיתר אין כל חילוק בין החולה עצמו לבין שאר ישראל, אלא שנקט את האופן המצוי, שבו חולה מבקש מישראל אחר לעשות עבורו פעולות להצלת נפשו, וזה כשאינו יכול בקלות לעשות בעצמו, אבל מצד הדין, בכל פעולה שלא תהיה, אין חילוק בין החולה עצמו לבין הישראל.
  • דעת האיסור והיתר, שמלכתחילה בפעולות שיכול החולה לעשות בעצמו בקלות, אסור לישראל אחר לעשותן עבורו, אבל מה שיכול החולה רק ע"י הדחק, בזה אין חובה שיתאמץ לעשות בעצמו, משום שסו"ס הוא חולה שיש בו סכנה, ואיננו רוצים לדחוק אותו, ובזה כבר מותר לישראל אחר גם לעשות, כמו במצב של חולה שאינו יכול לעשות כלל, שבזה פשוט לאו"ה שמותר גם לישראל אחר, כמפורש בגמרא.

ובשו"ת בצל החכמה (ח"ב סי' כ') הבין מדבריו כאפשרות השניה שכתבנו, ואמנם מעיר שגם לדעה זו "דהיינו דוקא כשהחולה גם רוצה לעשותן בעצמו, אבל היכא שהחולה אינו רוצה לעשותן בעצמו יען אינו מרגיש כל כך ברע ואינו מאמין לדברי הרופא שהוא בכלל סכנה וכל כה"ג, בודאי חובה מוטלת על אחרים למלאות אחרי פקודות הרופא לחלל את השבת להצלת החולה. ומכש"כ כשהחולה בעצמו אינו יודע שלפי דעת הרופא הוא בכלל סכנה, שאין צריכין לגלות לו הדבר כדי שיעשה הוא בעצמו המלאכות הדרושות להצלתו, אלא יעשו אותן אחרים בשבילו".

ואמנם עיקר מה שמבין בדברי האיסור והיתר אינו מוסכם, ובשמירת שבת כהלכתה (פרק ל"ב סעיף ד'), כתב "אין הבדל בין חילול שבת להצלת חיי האדם הנעשה על ידי החולה עצמו לבין חילול שבת הנעשה על ידי אחרים העושים למענו", ובהערה ט"ו שם כתב בשם הגרש"ז אויעבאך לפרש את דברי האיסור והיתר שהביא האליה רבה כמו שכתבנו בדרך הראשון, דאורחא דמילתא נקט.

וע"ש שמביא שכך היא הכרעת הערוך השלחן (סי' שכ"ח ס"ק) וז"ל: "ודע דבכל דיני חולה אין חילוק בין החולה עצמו לישראל אחר דכל שמותר לעשות בעדו מותר גם ישראל אחר וכל שאסור לעשות בעדו גם החולה עצמו אסור".

ו) והנה בהא דמותר לעשות שבות בשינוי לחולה שאין בו סכנה, העיר המג"א ס"ק מ"ד שהיינו אפילו על ידי אחר ולא רק ע"י החולה עצמו, ולכאורה כוונתו בזה, דחולה שאין בו סכנה לפעמים יכול לעשות בעצמו, ומ"מ שרי, ובאמת האמרי בינה (שבת סי' כ"ו) הסתפק בזה, וכתב להוכיח מדברי המהרש"א בעירובין ק"ג ע"ב, שכתב לגבי הנידון בסוגיא שם בכהן שעלתה לו יבלת ופסול לעבודה, וצריך לעבור שבות בכדי לחתוך אותה ולהכשירו לעבודה (עיי"ש הסוגיא ודברי התוס', ואכמ"ל), שאף שאין שבות במקדש, מכל מקום אם חברו יכול ליטול לעצמו היבלת, אסור לחברו לעבור על השבות בכדי להכשיר את חברו, אף שאין שבות במקדש, ורק אם אינו יכול מותר גם לחברו, ודקדק מזה האמרי בינה, דה"ה לגבי שבותין לחולה, שאם בעצמו יכול לעבור השבות, אסור לחברו, "ואף דמה נ"מ אם ישראל זה עושה או זה, כיון דשרי לעבור על השבות במקום צער, נאמר דלא אסרו כלל השבות, ואין חילוק בין אם החולה בעצמו עושה או חבירו, מ"מ הא גם שם לא גזרו על שבות במקדש, ולדעת כמה פוסקים לא גזרו אף באפשר לעשות בלעדי השבות, עיין מל"מ הל' יוה"כ, ובכל זאת לא שרינן לעבור בשביל שיזכה חבירו, ולעשות בעצמו שרי אף דגם בלעדו יתעביד עבודה, רק כדי שיעבוד הוא שרינן לו השבות, ולאחר אסור, כן נמי בחולה לא שרינן לאחרים לעשות במקום דיכול לעשות בעצמו".

ועיין שם שמביא שמהתורת חיים בסוגיא שם משמע דלא כמהרש"א, אלא שאין חילוק בינו לבין חבירו, ולפי דבריו ה"ה לחולה, ועיי"ש.

[ואגב לענין עיקר שאלה זו, מש"כ הרמ"א בדין חושאב"ס (סי' שכח י"ז) "וכל שאסור לעשות ע"י ישראל, אפי' ע"י החולה בעצמו אסור", ומקורו מהב"י, אין ללמוד מזה דיש יותר היתר ע"י החולה עצמו מאחרים (ולומר דמה שמותר יותר קל ע"י החולה עצמו), כי אין הכוונה שם אלא לענין המשך הדין במסייע, עיי"ש, וברור].

ויש לעיין אם יש ללמוד משיטת המהרש"א והאמרי בינה (שנראה שנוטה לדבריו), גם לענין פיקוח נפש, ויש מקום לומר דכ"ש הוא, שאם בשבות שיש לומר שלא גזרו חכמים כלל במקום חולה (ועכ"פ בשבות דשבות, או שבות דא"י) דעתם שע"י אחר אסור אם יכול החולה עצמו לעשות, כ"ש באיסורי תורה, דקי"ל שבת אצל פקו"נ דחויה, ומ"מ יש כאן איסור, שאין להתירו אם החולה עצמו יכול לעשות.

אך לעיקר נראה, דההיפך הוא הנכון, דבשבותין לחולה שאין בו סכנה אין מצוה דוחי בהם, ואין מוטלת עליו האחריות מדינא דלא תעמוד על דם רעך, ולכן שפיר יש לדון דכל שהחולה עצמו יכול לעשות, לא יתקע עצמו לעשות במקומו, אבל בפיקוח נפש שהוא מצוה גמורה דוחי בהם, המוטלת עליו מדינא דלא תעמוד על דם רעך, אין חילוק בינו לבין חבירו, ואין ללמוד מדברי מהרש"א והאמרי בינה לנידון דידן כלל.

ז) ושוב מצאתי באמרי יושר (ח"ב סי' קצ"ג אות ג'), שכתב "…מהרש"א לא מיירי כלל בסכנת נפשות, אבל בסכנת נפשות שהתירו ע"י גדולי ישראל ואין עושין ע"י קטנים, לענ"ד אין שום סברא להחמיר אף בדאפשר לחולה לעשות. וכה"ג אשכחן בתוס' גיטין מ"ה בהא דאין פודין השבוים יותר מכדי דמיהן דלהשבוי בעצמו או אשתו שהוא כגופו מותר רק לאחר אסור, אבל גם שם לא מיירי במקום סכנה, אבל בסכ"נ, הכל מותר אף לאחרים כמ"ש תוס' גיטין נ"ח ד"ה כל ממון, ואין להמציא חדשות חומרות בפקו"נ".

ואחר העיון נראה מדבריו טעם אחר למה אין ללמוד מחושאב"ס לחולה שיש בו סכנה, משום שיש לחשוש לתקלה שתצא מכך, שיסמוך על החולה המסוכן שיעשה בעצמו, ופעמים שיבוא לידי סכנה שלא יהיה מסוגל לעשות בעצמו [וזה הוא שמשווה זאת להא דאין עושין ע"י קטנים, שלכאורה אינו נוגע לענין כלל, וע"כ כמו שביארנו].

והנה מצינו במאירי ביומא (ס"ו ע"ב): "כל שיש בה סכנת נפשות מחללין אפי' בדבר הנראה שלא יהו אחרים צריכים לכך, אלא שהמסתכן עצמו יכול להשתדל בהצלתו בלי עזר אחרים".

ולכאורה דברים מפורשים הן להיתר, ואמנם הבצל החכמה שם כתב, שליישב דברי המאירי עם דברי האיסור והיתר (לפי איך שהוא מפרש דברי האו"ה לחומרא) צריך לומר, שכוונתו של המאירי במש"כ "בדבר הנראה", "היינו שכך נראה בעינינו אבל אין הדבר ברור, ויתכן דאף שנראה לנו כן טועים אנחנו בהשערתנו, ולכן מותר לאחרים לחלל שבת להצלתו, אבל כשברור שהמסתכן יכול להציל עצמו בלי דוחק אה"נ שאסור לאחרים לחלל שבת עבור הצלתו. אבל זה דוחק כי מסתבר דמיירא, אפי' כשיש דבר הנראה לעין שיכול להציל את עצמו".

ולענ"ד הן הן דברי המאירי כטעם זה דהאמרי יושר, דלעולם עלינו לחשוש שאין המסתכן יכול להציל עצמו, ואף שנראה לנו שאפשר הדבר, אין לנו לסמוך ע"ז.

ח) ועוד נראה להוסיף בזה, דיש לנו לחשוש, שאם יראה החולה שאנו נמנעים מלחלל שבת עבורו אלא משאירים לו לעשות זאת, יחשוב שיש איסור בדבר, ויתרפה מכך. ויתרה מכך, שיכולים העולם לחשוב שאין היתר אלא ע"י החולה עצמו, וגם במצב שבו לא יוכל החולה לטפל בעצמו (והרי זהו דבר מצוי בחולה מסוכן), לא יטפלו בו חבריו בדברים שיש בהם חילול שבת, וכעין מש"כ הט"ז בסי' שכ"ח ס"ק ה' לתמוה על שיטת ריא"ז שפסק הרמ"א (שם סי"ב) לעשות לכתחילה ע"י נכרי או בשינוי, שאתה מכשילן לעתיד "באם יראו עכשיו שאין עושין רק ע"י עכו"ם, יסברו שיש איסור ע"י ישראל".

ותו, דמסתבר שבדרך כלל החולה שיש בו סכנה אינו זריז לעשות כמו אחרים, או שלא יעשה בצורה טובה, ולכן נראה דכ"ז בכלל ההלכה שעושין ע"י ישראל גדולים ובני דעת, ואף להרמ"א הנ"ל דלכתחילה יעשה ע"י נכרי או בשינוי, זה רק באפשר בלא דיחוי ובלא עיכוב, והאיסור והיתר עצמו, גם לדעת המחמירים, לא אמר דבריו אלא באופן שיכול החולה לעשות לעצמו "שלא ע"י הדחק", ומאן מפיס לן דאכן כך הוא בכל פעולה ובכל מצב שמשתנה כל העת, ומכל זה נראה שאין זו דרך ישרה, אלא לעולם יש לעשות עבורו כל הנדרש מבלי לקחת בחשבון אם יכול לעשות בעצמו או לא.

ומטעמים אלו נראה, שאף שראוי להימנע מלקחת על עצמו חילול שבת לפיקוח נפש, כל שיש אחרים שמזומנים לעשות זאת, וכגון אנשי צוות בבתי חולים, שאינם צריכים ע"פ סידור משמרות העבודה להגיע לעבוד בשבת (לפיקו"נ), שאין ראוי שיקחו על עצמם משמרות בשבת, והיה מקום לחשוב דה"ה שבאופן שהוא מזומן אצל חולה שיכול לעשות בעצמו, יניח לו לעשות בעצמו ולא יעשה בעצמו, שאני הכא שא"א לסמוך על זה שיעשה בעצמו, ומהטעמים שנתבארו.

המדור בבניה ויעלה בקרוב…