כמה גורמים גורמים לאדם, בפרט לעת זקנתו, למעשי בהגייה תקנית של מילים ומשפטים. יתכן ואפשר להתבטא בגמגום, בבליעה של הברות שונות, וכן במלמול – כלומר דיבור בשפה רפה ובנמוך. דיבור כזה לגרום בעיה הלכתית כשמדובר בברכות. אחד האתגרים הנפוצים בהקשר זה נוגע לברכות הקידוש. הורים זקנים להתארח באופן אישי בבתי ילדיהם. הילדים מצידם לכבד אותם. עבור הסב הזקן עשוי להיות משמעות חשובה. הוא מרגיש כי הוא עומד כראש המשפחה נשמר, מכבדים אותו כראוי. אם הוא הוגה את המילים בצורה לא תקנית, בולע או מחסירים מילים, נוצרה בעיה הלכתית לצאת ידי חובה בקידוש שהוא עורך.

פתרון אפשרי אחד הוא להעיר לתשומת ליבו של הזקן שישתדל להגביה את קולו ולהגות את המילים כתיקונן. אך כמובן זו אפשרות שאינה כל כך טובה, לאחר שהוא יכול להיפגע מהבקשה, כביכול מפקפקים לרשותו לערוך קידוש כהלכתו. באותה מידה, לערוך לצידו קידוש נוסף על הכוס מפי המסובים לפגוע בו אחד באותה מידה. אך מן הצד השני – המסובים צריכים לצאת ידי חובת הקידוש! מה לעשות? ועסוק להלן.

בכל הברכות ודברים שבקדושה, יש להקפיד על הגייתן כתיקונן. אמירתן עצמאית היא בעיה הליתית עקבית. כך למשל כהן שאינו מצליח להגות את מילות כהנים כתקנן מנוע מלעלות לדוכן (שו”ע אורח חיים סימן קכח, לג). הוא הדין למגמגם (משנה ברורה שם ס”ק קי”ט). לגבי שליח ציבור, ההלכה היא שאם אינו הוגה את המילים כמו שצריך, אין להעלותו לשליח ציבור (שו”ע אורח חיים סימן נג סעיף י”ב). כך גם לגבי קריאת שמע, שאם הוא מדלג או אומר חצאי תיבות אינו יוצא ידי חובת קריאת שמע (שו”ע או”ח סימן סב, א ומשנה ברורה שם).

הטעמים בין ההלכות השונות שונות.

לגבי קידוש, מעבר לבעיה לאומר הקידוש לצאת ידי חובה בקידוש שהוא עורך, נוצרה בעיה שיש בעיה עבור המסובים היוצאים ידי חובה בקידוש שלו, משום שהקידוש הוא חובה על כל אחד ואחד מהמסובים, גברים ונשים, שהם יוצאים ידי חובת הקש על ידי קידוש של אדם. אחר רק מתוקף דין "שומע כעונה" (עיין סלח, ב). תנאי הבסיס

הכי טוב זה שאכן האדם "שומע", כלומר שומע את כל המילים של הברכה שבה הוא יוצא ידי חובה. לכן, באופן עקרוני כשמסובים שומעים את הקידוש מפי מי שאינו הוגה את כל

המילים כראוי, או מדברים בקול חלש ומגומגם, כך שהוא בולע מילים, הם אינם יוצאים ידי חובה.

משום כך, אין ברירה אחרת אלא לקדש יחד עם הסבא. כאן אנו מגיעים לבעיה הלכתית נוספת. אמר לעיל, הסבא אולי לראות בעין טובה אם בנו יחזיק בידו כוס נוספת של קידוש, אך מסתבר שיוכלו להסתדר אם כל המסובים יאמרו בלחש את מילות הקידוש לעצמם, בעוד כוס אחת של קידוש נתונה בידיו של הסב. [1]

[יצוין: בדרך כלל, וכפי שנהוג, נכון יותר לבצע את הקידוש באופן שאחד המסובים מקדש והשאר מקשיבים ומכוונים לצאת ידי חובה, ולא מברכים בעצמם, ומשום "ברוב עם הדרת מלך", וכך נהוג, אף שיש באחרונים שדנו בזה (עיין תוספת שבת סימן). רג, י), ולא נאריך בזה כאן, מאחר שברור שכל זה באופן שהמקדש עורך את הקידוש כהלכה].

אך כאן מתעוררת בעיה הלכתית.

בשו”ת חכם צבי (סימן קסח) מספר שהותו בעיר “בילוגראדו” (האם בלגרד? או בילגוריא?) בשנת תל”ט (הוא היה אז בן תשע עשרה שנים). הוא הסב לסעודת מצוה בחברת חכם נוסף וכן עם חכם אחד, שליח העיר חברון, שהיה "נזיר שמשון". כאורח, כיבדו את החכם החברוני בברכת המזון. בהיותו נזיר, הוא לא אחז את הכוס בידו, אלא אדם אחר החזיק את הכוס, והחכם זימן ובירך, ואחרי סיום ברכת המזון המחזיק בכוס בירך בורא פרי הגפן ושהמסובים שתו מן היין.

החכם צבי העיר להם, שאין ראוי לעשות כך, משום שהרי מצינו בהלכה פרטים רבים החזקת הכוס של ברכה, מה שצריך לקבל את הכוס בשתי ידיו, להעבירו לגביו לימין, ולהגביהו טפח, והלכות אלו נאמרו לגבי למברך, וכן משמע בגמרא, שבב על הכוס צריך המברך

בכוס. הוא העיר הערות נוספות בענין ומסכם שהחכמים שישבו בסעודה חזרו והודו אומרים.

הפוסקים התלבטו האם כוונת החכם צבי היא שבברכות שעל הכוס אין יוצאים ידי חובה כשהם כוס ביד אדם אחר, או שזה רק לכתחילה, אבל בדיעבד יוצאים ידי חובה.

בברכי יוסף (אורח חיים סימן רצה ס”ק ד) מביא החיד”א הלכה מפי הגאון רבי יהושע זיין, בשו”ת שערי ישועה (אורח חיים שער ה' סימן יא):

"מי שכיוין בברכת ש"ץ בורא פרי הגפן של הבדלה, ושאר ברכות אמר בפיו, ולא רצה לצאת בברכת ש"ץ, בדיעבד יצא, אף שהכוס ביד ש"ץ והוא הבדיל בלא כוס מכל מקום יצא, כיון שכיוין להבדיל על היין שלפניו כיון. כוס ביד הש”ץ. והיינו דוקא בדיעבד, אבל לכתחלה לא אריח למעבד הכי, דצריך לאחוז הכוס בידו”.

מלשונו נראה בבירור, שאף שלכתחילה לא ראוי לעשות כך, מכל מקום בדיעבד יצא ידי חובתו.

אמנם, המשנה ברורה בסימן רעא (ס”ק ג') עוסק באישה שאינה יודעת את הנוסח הקידוש, ושומעת אותו מפיו של קטן, שאינו יכול להוציא ידי חובה, כיון שהיא חייבת בקידוש מן התורה, והוא חייב רק מדרבנן, אז הוא חוזר אחריו. את מילות הקידוש זמן מקדש על הכוס; בביאור הלכה הוא מביא את דברי הגאון רבי עקיבא איגר (בתשובה, סימן ז), שמדבריו משמע שבאופן זה אינו יוצאת ידי חובת "קידוש על הכוס", משום שאין הכוס אצלה אלא אצל הקטן. לכן ממליץ המשנה ברורה (שם ס”ק ב, וכן בס”ק ג'): “ואפילו אם יזהר השומע לומר עמו (=כלומר, עם הקטן) מלה במילה גם כן נכון למנוע מזה, אם לא לפניו גם כן פת או יין. בזמן הקידוש”.

משמע משמע, שהמשנה ברורה אמנם חושש לדעתו של רבי עקיבא איגר, אך לא בצורה מוחלטת.

בתשובה מפורסמת של רבי יוסף חיים מבגד בשו”ת רב פעלים (חלק באורח חיים סימן מא), הוא נשאל שאלה זו בדיוק:

"נשאלתי מאחד הסמוך על שלחן אביו, והאב זקן מאד, ובלי מקדש על הכוסל שבת קודש לא נשמע קולו בברכת הקדוש, ורק ברכת פרי הגפן אפשר שישמעו ממנו, אבל ברכת הקדוש תהיה ארוכה ואחרונה אין שומעים אותה כולה, כי אם מעט תיבות נשמעת ממנו. שלא כסדר, ועוד בולע תיבות ומדלג, והבן הנזכר מצטער על דבר זה, כי אי אפשר לו לקדש בפני עצמו, כי אביו הוא איש זקן וחלשא דעתיה, ואם

יאמר לו שירים קולו, וגם יאמר הברכה במתון מלה במלה ולא יבולעו התיבות, לא יועיל, ואדרבה יתכעס ויצטער, על כן הבן שואל איך יעשה, אם מותר לו לברך ברכת הקדוש הוא בעצמו בלחש, כי הוא רואה את הכוס ביד אביו, ונמצא גם. הוא מקדש על היין, או דלמא בעינן שיאחז הכוס בידו, יורינו ושכמ”ה”.

בתשובתו מבסס בעל הבן איש חי שכוונת הפוסקים שכתבו לשלול אופן זה של קידוש, כוס ביד מי שאיננו המברך עצמו, אינו שבכך אין המסובים יוצאים ידי חובתם, אלא רק

לכתחילה, אבל בדיעבד, אם אין אפשרות אחרת, יוצאים ידי חובת קידוש על הכוס גם באופן זה. כך הוא מדקדק מדברי החכם צבי והחיד”א, ומוסיף שכך משמע גם מדברי שולחן ערוך.

הרב, שכתב (בסימן רע”א, סעיף כ”ח): “ומכל מקום אם בשעה שקדש על המים היה לפניו רביעית יין בכל אחד על השלחן, או על הספסל אצלו מוכן לשתות, אז אין צריך לא לברכת בורא פרי הגפן, ולא לחזור. ולקדש, אלא ישתה מיד מן המוכן שלפניו, שהרי זה כזה קדש על היין ההוא, שהכוס של קידוש צריך שיאחזנו בידו, מ”מ אין זה מעכב בדיעבד”.

לאור זאת, מסיק הבן איש חי, שבנידון דידן "שהוא הכרח מאד", הדבר נחשב לדיעבד, ויאמר הבן ברכת הקידוש בלחש כשאביו אומר הברכה, והוא ייתן עיניו בכוס היין שביד אביו.

פוסקי דורנו (השם שבת כהלכתה מז סעיף לט) הביאו את הפסקו זה של בעל הבן איש להלכה ולמעשה קטע חיירת פרק אין כל אפשרות אחרת.

יצוין, כי בדרך כלל, כל המסובים צריכים לומר את הברכה, ואין להם שאחד המסובים בחוץ מהסבא יאמר את מילות הקידוש, משום שמאחר שהוא אומר את המילים בלחש, המסובים לא רוצים לשמוע את קולו ולצאת ידי חובה בברכתו.

עוד יצוין, כי במקרה כזה, יש להקפיד שלא לענות על האמן לאחר ברכתו של הסבא, מחשש הפסק.

[1] אין די בההרהור המילים בלב, משום שבקידוש מצינו בתורת כהנים (בחוקותי) שמצות "זכור את יום השבת לקדשו" צריכה להתקיים בפה בדווקא. ומזה הוכיחו שלא דמה שצידד הפרי מגדים (סימן רעא, ב) אפשר שיוצאים ידי חובת קידוש בההרה.