בשבוע האחרון התרחשו שתי אסונות קשים בציבור החרדי, כאשר שני תינוקות רכים נפטרו ממחלת החצבת. שני התינוקות לא חוסנו כנדרש על פי ההנחיות הרפואיות המקובלות.

למרבה הצער, בשנים האחרונות הולכת ומתפתחת גישה המזלזלת בחיסונים, כולל בחיסונים הבסיסיים ביותר למחלות שהחיסון עבורן הוא בטוח ביותר, מנוסה עשרות שנים, ויש לו תוצאות מוכחות ומופלאות, של מיגור או כמעט מיגור של מחלות קשות שהפילו אינספור חללים, עד שבחסדי השם ניתנה החכמה והבינה בליבם של חכמי המדע לגלות ולפתח את החיסונים הללו.

אין ספק שעלינו להודות ולהלל להקב"ה, על חסדיו המרובים עימנו שכיום אנחנו חיים בעולם שבו ניתן שלא לדאוג ממחלות קשות ביותר, וגם כאשר יש מי שנחלה במחלות רבות, הוא יכול לקחת עבורן אנטיביוטיקה, ולהציל את חייו, כאשר בעבר אחוזים ניכרים מהחולים היו מתים ממחלות אלו ל"ע. וכל זה הוא מחסדי הבורא וטובותיו עמנו.

עלינו לזכור זאת בעיקר כאשר כיום, אחרי הרבה שנים של הצלחה וכמעט מיגור של המחלות הקשת כמו חצבת ופוליו, אנשים מרגישים בנוח להימנע מחיסון ילדיהם בחיסונים שונים, מכמה וכמה טעמים שהצד השווה שבהם הוא שהם אינם מוצדקים, הם מסוכנים, ואינם אחראיים, הן בהגנה של כל אדם על ילדיו, והן מצד האחריות על אחרים.

הבעיה הגדולה בנושא היא בכך שאלו שאינם מחסנים את ילדיהם, מסכנים לא רק אותם – דבר חמור כשלעצמו – אלא את הקהילה כולה, כשהם מורידים את רמת החיסון הכללית בציבור.

אחריות זו של מניעת הסכנה וההתרחקות ממנה היא מצוה מן התורה ואיסור גמור להשתמט ממנה. כך כתב הרמב"ם בהלכות רוצח (יא, ד):

"אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנ' (דברים ד' ט') השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים".

כלומר, כאשר מצוי מכשול, ישנה חובה כפולה ומכופלת, מלבד החובה להתרחק ולהישמר ממנו, ישנה חובה יסודית "להסיר" אותו, וזאת למדנו ממצות מעקה, שממנה למדנו שאין די בכך שאדם יציב שומר על פתח גגו להרחיק משם את מי שיכול חלילה ליפול ממנו, אלא עלינו לעקור ולהסיר את גורם הסכנה מתוכנו, על ידי התקנת מעקה.

כך גם במקרה זה: אל לו לאדם לומר, שהוא ישמור על ילדיו מלהידבק במחלות שונות באמצעות שמירה על תזונה מסויימת, או בכל דרך אחרת, אלא מצוה היא להסיר ולעקור את גורם הסכנה עצמו לחלוטין, ועבור כך האפשרות היחידה בימינו היא על ידי מתן חיסונים מבעוד מועד.

המתנגדים טוענים, כי יש חשש סכנה במתן החיסונים, שעל ידם עלול הילד לחלות במחלות כלשהן, ואין לנו לדאוג להסיר ממנו חשש מחלה עתידית אם בכך אנו מסכנים אותו בדבר אחר. על כך השיב רבינו הרב וייס שליט"א, שאין בטענה זו ממש כלל וכלל, ושבכל המחקרים שנעשו באופן אחראי אחרי חיסון של מאות מיליוני ילדים התברר מעל כל ספק שהחיסונים עלולים לגרום לתופעות לוואי קלות בלבד, ואין מצוי כלל וכלל השלכות חמורות כתוצאה מהחיסונים, וכן לא ידוע שכתוצאה מחיסונים נגרמו איזה שהם מקרי מוות, ומן הצד השני, ברור לחלוטין שהימנעות מחיסון היא סכנה ברורה ומוחשית, כגון מחלת החצבת שהיא מדבקת ביותר ויש בה סכנה גמורה, וכבר התפרצה בכמה מוקדים בציבור החרדי כמה פעמים, לרבות בתקופה האחרונה (וכאמור, השבוע מתו ממנה שתי תינוקות).

אפילו אם היה טעם בדברי האומרים שיש בדבר סכנה רחוקה, פשוט שעבור הצלת עצמו חובה על האדם להיכנס לסכנה רחוקה בכדי להציל עצמו מסכנה קרובה, ואף עבור הצלת חבירו מסכנה קרובה מסתבר שראוי ומידת חסידות לאדם להסתכן בכדי להציל את חברו, ובוודאי על כל פנים אין בדבר איסור, ולכן הדבר פשוט גם מבחינה הלכתית שחובה לחסן את הילדים ולא להתחשב בשמועות חסרות הבסיס בדבר הסכנה הכרוכה בכך.

שאלה הלכתית חשובה בהקשר זה היא אלו כלים יש בידי הציבור בכדי להתמודד עם סרבנים אלו. את האדם הפרטי, המסרב לחסן את ילדיו, אין אפשרות לכפות באופן ישיר, למרות שמבואר בפוסקים בכמה מקורות שיש היתכנות לכפייה של טיפול רפואי על המסרב לקבלו, וזאת משום שחיסונים אינם בגדר הצלת נפשות עבור האדם מן השורה, ואפילו חולה שאין בו סכנה אין לכפותו על טיפול רפואי, וכל שכן בריא שרוצה להימנע מטיפול שנועד למניעת מחלה, ששיש סיכון נמוך מאוד שהוא או ילדיו יחלה בה ויסתכן. למרות שבראייה כללית בודאי החיסונים מיועדים להציל נפשות רבות, אין בכך בכדי להצדיק כפייה על מי שאינו רוצה בכך, גם אם הוא חייב מצד עצמו להתחסן על פי ההלכה.

בנוסף, כתבו גדולי הפוסקים, שאין אפשרות לכפות אדם על טיפול רפואי, אפילו מציל חיים, במידה שהחולה המתנגד לטיפול נסמך על דעתו של רופא אחר, שמסכים לדבריו שטיפול פלוני אינו בדוק וודאי. בהקשר זה סביר להניח שבעוד שבמקרה של קונצנזוס רפואי יתכן שהחולה לא יוכל להסתמך על דעתו של רופא יחיד, הרי שבמקרה דנן אין עדיין קונצנזוס רפואי, גם אם זאת העמדה המקובלת. לכן, אדם שיטען שהוא מעוניין להימנע מהחיסון מטעמים רפואיים בהסתמך על דעתו של רופא פלוני, הרשות בידו.

אך בהקשר זה יש לעיין: בעוד שהאדם רשאי לקבל את ההחלטה על עצמו, אף שחייו אינם ברשותו וגופו אינו בבעלותו, כי סוף סוף זכותו ללכת אחרי דעתו של מומחה אחד, גם אם זה כנגד דעת שאר הרופאים, אבל כל זה כאשר מדובר בגופו ובחייו, אבל כשמדובר בחיי הציבור כולו, לכאורה דעתם וזכותם גוברת, ללכת אחרי דעת רוב הרופאים והדעה המקובלת, ואין לו את הזכות להכריע כנגד זה כדעת רופא אחד, כשהנזק היוצא מזה הוא לכלל הציבור.

גם בהנחה שכך הוא, אפשרות הכפייה בהקשר זה מצטמצמת, ובמקום כפייה פיזית על חיסון, אפשרות הכפייה היא רק לנקיטת סנקציות קהילתיות-חברתיות.

וכך פוסק רבינו הגר"א וייס שליט"א בתשובה שעדיין לא פורסמה:

"ולענ"ד נראה שטעות היא, ופשוט דחובה רובצת על ההורים לחסן את ילדיהם, ופסקתי דאף מותר להורים להתארגן ולאלץ את מוסדות החינוך שלא לקבל לשורותיהם ילדים שאינם מחוסנים".